מעשה בראשית - שיעור 6

שיעור 6 – 17.04.2013

בשיעור שעבר עשינו הזרה – חזרנו לרמב"ם, למאה ה-12, שמחייב פרנסה ומחייב ייעוד (=לימוד תורה) ומפריד בינהם. כמה הערות ואז נחזור למאמר של וובר.

הקשר בין חיילון לבין מקום העבודה: (העיקרון – חשיפת הנחת היסוד המזהה עבודה עם ייעוד במגוון איזמים). חיילון הוביל לשתי מגה-אידיאולוגיות – סוציאליזם וקפיטליזם (זה היה מערבי אבל התפשט לכל העולם "מקובה ועד כוש"). יחד עם חיילון מושג העבודה הופך להיות מרכזי באידיאולוגיות – קפיטליזם: העבודה הופכת להיות עבודה לשמה. אחד המאפיינים של קפיטליזם הוא השקעה של הרווח בעסק (מאפיין של המהפיכה התעשייתית) וובר מלמד מעבר לזה על רוח הקפיטליזם, ורוח הקפיטליזם פירושה תרגום של ייעוד (עבודת ה' לשמה) לעבודה לשמה – אני עובד לשם העבודה, משיג כסף לשם השגת כסף (ולא לשם סיפוק צרכים). יש פה בבוכרים מוכר פלאפל שמוכר פלאפל מדהים. הוא סוגר ב11 – הוא סיים לספק את הצרכים שלו! האיש הזה הוא מורד. זה מחאה נגד האופן בו אנחנו חיים. זה לא יכול להיות אצל רובנו כי אני לא עובד לשם סיפוק צרכים (רעיון לעבודה – לסדר את העניין של קפיטליזם) – בנוסף יש ייצור צרכים המוני. עוד משהו - הזיהוי של זמן עם כסף. לאט לאט זיהוי הייעוד הופך להיות עם קריירה – שאלה לאדם חדש היא "מה אתה עושה" – מאד בוטה! רוצים למקם מישהו – הוא הוא עבודתו! או הפמיניזם – אקסיומה נורא קשה, מדברים על אם נשים פרצו את תקרת הזכוכית וכו'. לסיכום – תוצר של חילון – העבודה ומימוש עצמי הם היינו הך. זה גם בקפיטליזם אך גם בסוציאליזם – מרקס ראה מקום עליון לעבודה. המימוש של האדם הוא שעושה, כמייצר, כעובד – הבעיה היא שבתוך הקפיטליזם יש ניכור של העובד מהמוצר, העובד מנוכר ממה שאמור להיות עבודתו! (יש לזה יסודות כבר בדיאליקטיקה של האדון והעבד). אפשר לראות את הסוציאליזם כפוסט-קפיטליזם – האקסיומה הבסיסית היא שהקפיטליזם לא סיפק את הסחורה בלתת משמעות לעבודת העובד – ולכן לא מימש את ייעודו. אבל שתי התפיסות האלה הן חילוניות לגמרי!! בתוכן, באופן משונה, יש הזנחה של מנוחת העובד. ומכאן אנו מגיעים לרעיון השבת. (הקיבוצים מובילים במכירות בשבת...).

--> המחיר שהזיהוי הזה גובה עצום! למשל הקשר בין פיטורין ודיכאון. או העובדה שרב האנשים לא "ממשים את עצמם" בעבודה – הם עובדים בדברים משעממים ומיותרים.

עוד דברים שנובעים מזה – התעשייה של אומנות בקפיטליזם – אנשים מקדישים את עצמם לאמנות שלהם ומצפים להתפרנס מזה.

הייאוש ממדע כייעוד מתחיל באנליזה של וובר מזיהוי העשייה המדעית ומקור הפרנסה. העניין הזה מייצר, אליבא דוובר, המון בעיות – מי מקבל משרה, עניין הקידום וכו'. וובר מתאר את המצב. אבל אפשר היה לחשוב שהוא ידבר על שינוי. הוא מדבר במרירות וייאוש אבל לא מדבר על שינוי. מרקס (שוובר כותב בצילו) – מה שאתה בונה זה מה שיהיה! אז למה וובר כזה מיואש? למה הוא לא קורא לשינוי?

רעיון מעניין(“וכנראה לא נכון") – אולי וובר כותב כתיבה סמויה. הוא לא יכול לצאת נגד מה שעשה מבחינתו הקפיטליזם לידע לשמו... (לא ברור לי, להשלים). [אולי כי הוא יוצא נגד מרקס הוא לא יכול, כמו שעשה מרקס, לקרוא בגלוי לשינוי. מה שנשאר לו זה לכתוב בנימת ייאוש ומרירות קלה].

על הרעיון של לצאת לפנסיה – מרצה לפילוסופיה יוצא לפנסיה?! זהו, אין יותר כתיבת פילוסופיה! אם הייתי רוצה להתפרנס הייתי הולך להיות רואה חשבון! בשביל זה באתי לעשות פילוסופיה! זאת הזניה של ידע – בהתחלה משגעים את הפילוסוף: האוניברסיטה אומרת: תוציא שני מאמרים בשנה, אחרת אתה בטלן!! אח"כ מחליטים בשבילו ומוציאים אותו לפנסיה. עכשיו כנקמה על ששיגעו אותו כל השנים הוא באמת לא יכתוב יותר כלום.

עוד עניין שוובר נתפס בו (אנחנו עוסקים כעת בביקורת על וובר). – החוקר המבריק פורץ הדרך. וובר מזהה (בטעות, כך טוען המרצה) את המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך. מן הסתם צריכים להיות מומחים שיקדישו את כל חייהם למדע ויתרנסו ממנו, אבל לא בהם קשורה השאלה של ערך המדע. השאלה של ערך המדע היא לא שאלת פורץ הדרך. פורץ הדרך זה לא עניין של כסף, אלא של כבוד. לא חייבים לשתף פעולה כל כך עם הכיבודים. ברדוקציה של המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך נכנס עניין השבחים. לא לאבד פרופורציה – גם המדען פורץ הדרך הוא בנאדם, ולכל אדם יש את הטמטום שלו. פרס ישראל זה טוב לילדים (“תלמד מותק כמוהו, תקבל מיליון דולר"). זה שאריות של האומן מהרנסנס – היום זה לא כזה נכון! פעילות מדעית היא רחבה מאד, כל עבודה בנויה על עבודה של עוד אנשים. מי צריך לקבל את הפרס על חלקיק היגס? 800 אנשים? אפילו לאיינשטיין יש סביבה מאד חשובה של אנשים!

הוא (וובר?) מזהה את המדען (99% מהמדענים לא יהיו פורצי דרך. הם לא יעשו כלום, וכשהם יעשו הם יעשו ביחד). אלו שאריות רומנטיות שנשארו אצלו.

פולחן הגדלות הוא שחרור מהאחריות שלך. ברגע שיש דמוקרטיזציה של הידע (זה לא צריך להיות כך?). הרמב"ם – אף אחד לא פטור מלימוד תורה.

אנלוגיה בין המדע כייעוד והעבודה כייעוד – הטענה היא שיש תהליך של חילון, שיוצר מקבילות בשיח: אדמו"ר-מדען, תלמיד-חכם – פועל, התורה כייעוד – העבודה כייעוד...

מכאן נובעות כל מיני שאלות:

• איך בונים סילבוס
• (עוד...)

וובר: נטורליזם + מטריאליזם + מכניזם. מבחינת וובר אין הפדל בין גירוש האל וגירוש האלילים – הסרת תפיסות מאגיות / כישוף אינה שונה לפי וובר מהסרת האלוהים. שום מונותיאיסט לא היה אומר את זה! לפי מונותיאיזם אחד ההישגים האמוניים הגדולים של המדע הוא הסרת סוגים מסויימים של עבודה זרה. המדע שוובר בונה עליו הוא של גלילאו גלילי ובו יש הומוגניות מוחלטת של הטבע. “רק ילדים מגודלים יכולים לראות בטבע עקבות של תבונה אלוהית". הטבע לפי וובר לא מבטא שום תבונה אלוהית. מה מאפשר את הטענה שהאלוהים גורש מהטבע? תפיסה שהנחיל לנו גלילאו גלילי? העולם הומוגני? מספיק לעצמו ושלם לעצמו.

היום מעמוד על מרכיב אחד – הנושא של ההומוגניות בחלל ובזמן. זה היה וויכוח בין העולם היווני לעולם המונותיאיסטי. חלקים נרחבים עשו רדוקציה של שאלת אלוהים כן / לא עם השאלה האם העולם מחודש או קדמון (בשפת ימי הביניים). שני הצדדים האמינו באלוהים. הטענה הרווחת היתה – עולם מחודש --> יש אלוהים, עולם קדמון --> אין מקום לאמונה.

שאלת האם האדם הוא נזר הבריאה או לא התבטלה עם ההומוגניות. זאת היתה התפיסה השלטת בתקופה מסויימת!

במאה ה20 נפל דבר והתפיסה השתנתה מקצה לקצה, באופן הבא: המדע כבר לא משרת תפיסות אתיאיסטיות בצורה פשוטה כמו במאה ה19. עם זאת, הפרכת הפרכות לא מוכיחה כלום.

נתאר סדרה גדולה של התרחשויות שחלק ממנה פועל לכיוון שהמרצה מתאר:

1. העולם לא הומוגני בזמן – כלומר, במובן של ימי הביניים העולם מחודש. מאמינים היו מזהים בין אמונה לביו היות העולם מחודש, ואתיאיסטים נהגו להישען על הטענה שלעולם קדמון כדי להפריך את האמונה. הטיעון הזה הלך! איך זה קרה? בתחילת המאה ה20 איינשטיין גילה את תורת היחסות הכללית וכל תמונת העולם השתנתה. 1915 אינשטיין מגיע, משיקולים פילוסופיים אמפיריים לגמרי לקשר בין מסה וגיאומטריה של מרחב שמוביל למשהו שקשור לגיאומטריה של חלל זמן, יש מערכת של משוואות שמובילה לניפוץ תפיסת המיכל – המסה מייצרת עקמומיות במרחב – זמן, ואני יכולל הסתכל על היקום כאחדות אחת – והדגש: היקום הופך להיות אובייקט פיסיקלי. לפני זה זאת היתה שאלה פתוחה. (... חסר, להשלים... ) היום מדענים פיסיקאים עוסקים בשאלות מטאפיזיות של פעם (גיל העולם), וביקורת המטאפיזיקה, שטענה פעם שהעולם אינו אובייקט לחקירה מדעית והמדע אינו יכול לעסוק במטאפיזיקה. כך העולם, כיישות אחת, הפך לנושא למחקר מדעי. המפץ הגדול – זה לא מה שרואים בסרטים עם הפיצוצים – זה יצירת המרחב עצמו! --> כל זה מבטל את עניין ההומוגניות. איינשטיין הוסיף קבועים למשוואה באופן מלאכותי כדי לייצר עולם הומוגני, ולמנוע עולם שאינו הומוגני (מתפשט בזמן). כך הוא ניסה לשמר את תמונת העולם הכללית. מה שחשוב הוא שאנשים ניסו להתנגד למסקנה הזאת (-שליקום יש גיל), וחלק מההתנגדויות היו בגלל תמונת עולם אמונית מסויימת. מי שדחפו את זה היו שני מדענים – אחד מהם כומר מאוניברסיטת הוותיקן. זה עיכב את הקבלה של התיאוריה הזאת – לפיה לעולם יש גיל. לקח לזה הרבה זמן להתקבל – גם איינשטיין ניסה למנוע את התפיסה הזאת – שלעולם יש גיל. (אינשטיין הוא המפריך הגדול ביותר של תפיסת העולם שלו – שהיא שפינוזיסטית). הקהילה המדעית לא קיבלה את התמונה הזאת – עם כל המשוואות, עד לשנות השישים אז הגיעה קרינת הרקע הקוסמית כפי שחוזה התיאוריה של איינשטיין. אז מה קרה? שנות ה20 של שמאה ה20 – מגיעות תוצאות שליקום יש התחלה בזמן. 1933 – איינשטיין עצמו מקבל את זה, מקבל את דעתו של הכומר ומכנה את הקבועים שהוסיף "הטעות הגדולה ביותר שלו". רק בשנות השישים זה התקבל לגמרי. ליקום יש גיל. ההומוגניות בחלל ובזמן מופרכת. היקום שלנו התחיל כקטן מאד ואז גדל (כל היקום! זה לא שהוא היה בחלל! זה החלל עצמו). זה היה דבר אחד (האחדות – ולא הריבוי – קודמת) שהתעשר והלך. --> מכאן נובע שמי שפנה ליקום אינסופי כדי לבטל, או לייתר את קיום האל יש לו בעיה.
   אנחנו נמשיך ונראה צעד צעד את הנפילה של התמונה שבנה וובר. בשלב הזה ראינו שני מרכיבים: 1. עניין ההומוגניות. 2. העובדה שהמדע היום עוסק בשאלות מטאפיזיות.
   זאת בשורה לא טובה לפוזיטיביזם הלוגי – ויטגנשטיין: (סוף הטרקטט, להשלים...) כל מי שידבר על היקום מנקודת מבט אחת טועה. זאת הפרכה לא רעה של הפוזיטיביזם הלוגי. ל___ היה חשוב שהעולם הוא אחד, אובייקט פיזיקלי אחד.

אנחנו נמשיך ונדבר עך הסדרה הזאת ש... (...).