פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 2

שיעור 2 – 05.03.2013

המאמר של בקל

בקל דן בתסכול אופטימלי, סיפוק אופטימלי ותגובתיות אופטימלית (האחרונה היא הפיתרון). בפעם הקודמת הזכרנו את עניין הסיםוק שקיים בפסיכולוגיית העצמי, שהיא אזור מאד ברור בספרות של פסיכולוגיית העצמי ואינו ברור לאנשים מחוץ לאסכולה זאת. כביכול, מדובר על סיפוק ישיר של צרכי הפציינט ישירות במסגרת הגישה. במאמר ראינו שקוהוט דיבר הרבה מאד על תסכול אופטימלי. דיברנו על עניין התסכול. אמרנו שאמא או תחליפיה צריכה לספק סביבה אמפטית מספיק – בה הזולת צריך להיות נכון להוות אובייקט עצמי עבור הנזקק. ראינו את זה עם הדוגמא של וולף על האגרטל. מי שמוכן להיות אובייקט עצמי מוותר על זווית הריה שלו ומתחבר לזו של הנזקק. זה לספק סביבה אמפטית. אמרנו שהצמיחה קוראת דווקא ברגעים בהם יש כשל אמפטי, ברגעים בהם איקס לא מוכן להיות אובייקט עצמי לוואי. תהיה שם צמיחה רק בתנאי שרב הזמן סופקה סביבה מספיק אמפטית. זה עושה את המושג של תסכול אופטימלי. הכשל האמפטי (לכשל יש תמיד קונוטציה שלילית, אבל-) הוא עניין אופרטיבי. לפעמים מישהו לא יכול להיות אובייקט עצמי. קוהוט אומר – תהיו אמפטיים רק כשזה אותנטי – כשאתם לא יכולים להיות אמפטיים – אל תהיו, ואז יהיה כשל אמפטי. זה עניין אופרטיבי – לפעמים המטפל לא יכול או לא רוצה לוותר על נקודת מבטו ולהתחבר לזו של המטופל. אופרטיבית זה כשל אמפטי אבל אין בזה שום דבר רע, קלינית. אם נתרגם את זה למונחי מהלך השעה – נחשוב על אינטרפטציה. בקל מזכיר לנו את מה ששוכחים לפעמים – פיכולוגיית העצמי לעולם לא מוותרת על הפירוש ככלי טיפולי מרכזי, אבל הפירוש חייב להיות קצה של רצף האמפטיה. קוהוט דיבר על כך שטיפול צריך להתקדם בשני שלבים:

1. שלב ארוך של הבנה אמפטית – שדורשת קשב אמפטי ונכונות להיות אובייקט עצמי עבור המטופל, לפעמים תוך ויתור על בוחן המציאות שלך (למשל, עם מטופל פסיכוטי או מטופלת אנורקטית)
2. שלב שני של מתן הפירוש, הסבר – אינטרפטציה חייבת להיות ניתנת מעמדה שהיא קרובת חוויה. הקלייניאניים לא יקחו את זה כנר לרגליהם. בגדול, פסיכולוגים של העצמי לא יתנו אינטרפטציות שלא מתוך קרבת חוויה, קצה הרצף של הבנה אמפטית ועמדה של אובייקט עצמי. גם כאשר עצמי נזקק לאובייקט עצמי לפי קוהוט ההיזקקות משתנה. תינוק או פציינט מאד מתחיל / נסוג / פגוע נרקיסיסטי זקוק למטפל מאד צמוד, בעמדה מאד קרובה חוויה. ככל שהטיפול מתפתח ההיזקקות הזאת למטפל נחלשת. הפסיכולוג של העצמי אל ייתן אינטרפטציה מתוך עמדה שאינה של אובייקט עצמי. עם זאת, במהלך הטיפול מידת הקירבה יכולה להתרחק. בשיעור הבא נקרא מאמר על אישיות דו קוטבית בה קוהוט אומר שבשלב מתקדם מאד של הטיפול ניתן לעבור לטיפול יותר קלאסי. תסכול אופטימלי אצל קוהוט יכול להיות אינטרפציה שהיא רחוקת חוויה מדי, יחסית לשלב של הטיפול. אם האינטרפטציה מאד רחוקת חוויה אז יהיה תסכול טראומטי (נקרא את זה במאמר של איתן בכר עצמו, בשיעור השישי).

הכשל האמפטי צריך להיות אופטימלי ואז תקרה הפנמה ממירה.

במאמר מדובר על איך נזהרים מסיפוק. גם בשיעור שעבר הזכרנו את בעיית הסיפוק בפסיכואנליזה. שיעור שעבר אמרנו במודל של הדרייב – דיפנס שברור שאין סיפוק. זה לא שמבנים (כמו אגו וסופר אגו) נבנים באישיות בכך שהורה (או מטפל) מספקים את הצרכים המיניים של הילד. אם יש סיפוק כזה – תתפתח פתולוגיה. בציר הנרקיסיסטי זה יותר מורכב. שם, כדי שיצמחו מבנים תקינים – כאשר זה תואם את הגיל ואת האדם צריך סיפוק. הילד בן השנתיים כן צריך סיפוק לצרכי הגרנדיוזיות שלו – האמא תאמר "כמה אתה יפה" “איזה יופי אתה שר!”. כל צופה מהצד מכיר את התחושה שאמא מסתכלת על ילדה הממוצע לחלוטים ובטוחה שהוא מיוחד. אם הסיפוק הזה יקרה הצורך בגרנדיוזיות ילך ויקטםן ויהפוך להיות לקוטב בריא של אמביציות. אם הצורך לא מסופק הוא יהפוך להיות אימתני (אישיות נרקיסיסטית). בנוסף, הילד זקוק לדמות להאדרה וזה מסופק ישירות – אלא אם ההורה חולה מאד או מופרע. האבא אינסטלטור גדול ומרשים והילד מספק את צרכי האדרה שלו והופך לקוטב הבריא באישיות של לנהות אחרי אידיאלים. אם הצורך הזה לא יסופק הוא יגרום, למשל, לנהיה פשיסטית אחרי רודן. (עוד צורך שפספסתי).

נאמר – המקבילה בטיפול היא שהמטפל יספק את צרכי המטופל שלא סופקו. שללנו את זה מכל וכל שיעור שעבר – זה לא מרפא. זה שהמטפל יאמר למטופל בן 40 – אתה יפה נורא וחכם מאד לא ירפא אותו. אז מה עושים? אומר בקל – תגובתיות. בקל אומר שהוא כמטפל לא אוהב את הביטוי "תסכול אופטימלי". הוא מטפל – המטרה שלו אינה לתסכל! הוא עוד יותר לא אוהב את הביטוי "סיפוק אופטימלי". אז איך קוראים לעמדת המטפל – תגובתיות אופטימלית. הוא אומר שהוא מעביר את העמדה שלו למטופל. הכוונה היא להעביר אינטפטציה של פסיכולוגיית העצמי – כזאת שמועברת מאובייקט עצמי אל עצמי – כזאת שהיא קרובת חוויה, שהיא בקצה הרצף של האמפטיה.

הוא מביא דיון של תיאוריות יחסי אובייקט – מה מרפא – פירוש (כמו פרויד, כביכול – לא מדוייק, כי פרויד אומר שעושים את זה מתוך העברה) או קשר? היו על זה בשנות השישים המון דיונים. בקל אומר שםסיכולוגיית העצמני מאפשר את השילוב, כי הפירוש ניתן עמדה מאד מיוחדת של יחסי אובייקט, שהם יחסים של עצמי לאובייקט עצמי. זו עמדה שמחברת בין קשר ופירוש.

הצעות לדיון ודיון בהן -

• האם נכון לומר שאם אנחנו אותנטיים לא צריך להתכוונן? הפסיכולוג של העצמי כן צריך להתכוונן, אבל ההתכווננות לא צריכה לבוא על חשבון האותנטיות. דוגמא מפציינט פסיכוטי שלו שאמר לו שבדרך לקליניקה הוא כמעט נדרס, ולמה איתן לא שומר עליו בדרך אליו. איתן התאמץ להיות אמפטי. אם הוא לא היה מתאמץ הוא היה אומר משהו רחוק חוויה, למשל משהו שקשור למציאות - “הציפיה שלך לא ריאלית" “לצפות שאני בקליניקה יכול לשמור עליך בדרך זו חשיבה פסיכוטית" (אלו תגובות שמתאימות לפסיכולוגיית האגו). במקום זאת, הוא התאמץ (בתאם לעמדת פסיכולוגיית העצמי) להיות אמפטי ואמר "אני באמת מצטער שאני לא יכול לשמור עליך בדרך אלי". זאת תגובת אובייקט עצמי כי הוא ויתר בכך על הפרספקטיבה שלו. אבל יש כאן גם אותנטיות – כי הוא באמת התכוון לזה, הוא באמת הצטער שהוא לא שומר על הפציינט בדרך אליו. אחת הביקורות הרציוניות על פסיכולוגיית העצמי היא על שהיה ממושכת מדי בזווית הראיה של הפציינט, בלי להעמיד אותו מול בוחן המציאות. דוגמא אחרת, שמופיעה בספר שלו, היא שהוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לומר את מה שהמטופלת רצתה. זו היתה עורכת דין נרקיסיסיטית שחשבה שיש לפסול את השופוט ועורך הדין שממול כיוון שהם לא התפעלו מהטיעונים שלה. הוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לעשות את זה בצורה אותנטית. הוא ממש כעס עליה! זאת התנהגות שמעכבת אותה. זה מטורף לגמרי! קוהוט אומר שאם זה לא אותנטי לא עושים את זה. הוא אמר שהוא יודע שהיא צריכה שהוא לא יתנהג כמו האמא ששואלת את הילד שחוזר חבול ממריבה "ומה אתה תרמת לזה?” ושתק. בכך הוא הצביע על הבנתו של הצרכים של הנרקיסיזם הארכאי שלה, ועל חוסר נכונותו לספק את זה.
• שאלה נוספת היא למה יש אמפטיה אומפטימלית – האם יותר מדי אמפטיה יכולה להזיק? אז התשובה היא שיכול להיות מצב כזה – למשל, שהות אמפטית ממושכת מדי עם מטופל אנורקטי או מטופלת פסיכוטית. או אמפטיה לא אותנטית. הטענה של איתן היא שכאשר מצטרפים לראש המשוגע של הפציינט הפציינט יעשה את הצעד הבא לעבר המציאות. למשל, הפציינט הפסיכוטי מהדוגמא עם הכביש אמר "מה, אבל זה לא יכול להיות! אתה לא יכול לשמור עלי!”.
• לפי הפסיכולוגיה של העצמי, החמצן לאדם זה להרגיש שאחר מתאמץ להבין אותו. זה לא הכרחי שהוא יסכים איתו! מה שקריטי באמת זה לראות שהזולת באמת מתאמץ להבין את נקודת המבט שלי. לכן, כשהוא יתחבר לנקודת המבט של הפסיכוטי או האנורקטית הם לא יחשבו שבוחן המציאות שלו מעורער או שהיא רוצה שהיא תרד יותר במשקל. הם מבינים שהמטפל מנסה להתחבר לנקודת המבט שלהם. רק משם אפשר לרפא.
• הסכנה בסיפוק (בכך שהמטפל מוכן להיות אובייקט עצמי עבוד המטופל) קטנה מזו של תסכול טראומטי.
• מה קורה אם התסכול של המטופל (מהמטפל) הוא טראומטי. זה מצב שיכול להיות ונלמד על זה בדוגמא מטיפול של בכר בשיעור השביעי. זה אמנם יכול לקרות אבל הפסיכולוגיה של העצמי, יותר מגישות אחרות, לוקחת אחריות על הכישלון. תמיד כשתיאורייה מביאה רעיון גישות אחרות אומרות – חשבנו על זה קודם. אבל השאלה היא מה מדגישים בטיפול בפועל. גישות אחרות יאמרו – תמיד ידענו שצריך לקחת אחריות על כישלון. החידוש כאן הוא החשיבות המרפאה של לקיחת אחריות של המטפל על הכישלון שלו. ברור שיש מטפלים שגם בלי קוהוט היו לוקחים אחריות על הכישלון. ברור שיש גם כאלה שלו – שישאירו את האחריות כל הזמן על המטופל (“מה זה עושה לך?” “למה אתה מחפש להידלךק על הכישלון שלי? מה שזה אומר על המבנה האישיותי שלך?”) יש להם ההיגיון שלהם.
• אז איך טיפולים אחרים עובדים? קודם כל, היום כל הגישות מופרות מכל הגישות. דבר שני, כשמטפלים מבנים מסויימים של האישיות גם האחרים משתקמים – אם הקלייניאניים מחזקים את האגו גם דברים אחרים יתחזקו.

המקרה של M

• מקריאים מהמאמר של בקר, עמוד 10

זו דווקא דוגמא בה המטפל כן מספק את הצרכים של המטופלת, אולי בניגוד למה שאמרנו על סיפוק. אפשר לשאול גם יזה תפקיד היה לתקופה בה המטפל לא הסכים להנחה. איך המטפל מנהל את התקופה הזאת כך שזה לא נתפס ככניעה / כמשיכה שלו את הזמן?

אם נאמץ את התיאוריה של קוהוט הוא העביר אותה תסכול אופטימלי ובסוף הגיע לפרשנות של תגובתיות אופטימלי – כי הוא הסביר לה בסוף את ההצנהגות שלה. ההתנהגות משונה – אישה מבוגרת, פסיכולוגית שגם מרוויחה לא רע מתחננת שוב ושוב להנחה. הרעיון של להיות אובייקט עצמי הוא להבין את ההתנהגות הזאת. איתן לא משוכנע שהוא היה חייב לוותר על הכסף. לפעמים צריך דווקא לא לוותר על הכסף. כל מה שהמטופל צריך (לפי וולף, בהמשך) זה להיות מובן עד הסוף. היא היתה צריכה שהמטפל יבין אותה, יסביר לה אותה מנקודת מבטה. לומר – אני מבין להוריך דיללו את המשאבים שלך, שאת מרגישה צורך מאד חזק – אבל לדעת איתן זה לא היה נכון לספק את הצורך ולוותר על הכסף. איתן בשני מקרים הרגיש, ואמר למטופל שהוא מרגיש שההסבר הפסיכולוגי לא מרגיע אותו, ולכן, כדי להראות שזאת לא הגריודיות של המטפל, ושהוא כן מוכן לוותר על הצרכים שלו – אבל בלי לספק את המטופל! - הוא הציע שיתרמו את הסכום למגן דוד. לא לראות זולת יקר לך (הורים) מוותר על הצרכים שלו למענך זה פתוגני! אז אני מוותר על הכסף – אבל לא למענך אלא למען מגן דוד אדום. זה כיוון שהמטופל לא צריך סיפוק ישיר.

לשיעור הבא – להכין את המאמק על ביפולר משהו.