יום שלישי, 1 בינואר 2013

פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות - שיעור 11


שיעור 11 – 1.1.2013

פרזנטציה ותגובה של יונתן.

המחקר של סליגמן -
מאמר משפיע – צוטט מעל 1600 פעמים.

מי נדגם?
  • קוראים של CR – יודעי קרוא וכתוב, צרכנים 'טובים' – יכול להעיד על חשיבה ביקורתית מסויימת, (יש שאלה של תוקף חיצוני – הכללה לכלל האוכלוסיה)
  • לסליגמן יש האינטרס של עצמו – הוא פרסם ספר על מה אפשר ומה אי אפשר לשנות (הפרעות אכילה – לא, הפרעות בתפקוד מיני, הפרעות מצב רוח, חרדה – כן). הוא פרסם את המאמר ומיד אח"כ פרסם את מועמודתו לנשיאות הAPA. הוא הלך לקראת השדה במאמר – והשדה הם רבים מהמצביעים לנשיאות הAPA. נשמע כמו טיפוס מתוחכם ומניפולטיבי משהו.

הטענות של סליגמן – (ולמה הן טענות גרועות)
  • אין הטיה במדגם – דיברנו על זה
  • משך הטיפול – ייתכן שאלו שלא היו מרוצים נשרו קודם + יש את העניין של הדיסוננס הקוגניטיבי (ככל שנשארו יותר זמן הם היו יותר מרוצים)
  • המטפלים מתקנים את עצמם – הטענה שיותר תיקון עצמי זה יותר טוב היא לא בהכרח נכונה. יש ממצאים סותרים (למשל, מחקר שאומר שככל שהמטפל משנה את הכיוון שלו יותר הטיפול פחות מצליח. יש גם ממצאים שמראים שחזרה על אותו דבר יכולה גם היא להזיק, וגם מחקרים שמראים שזה לא משנה)
  • נטיה לכלול גם מקרים שמתחת לרף – מנפח את קבוצת ההצלחה בלי קבוצת ביקורת
  • הכל לפי דיווח עצמי
  • האם צריך קבוצת ביקורת?

השלכות
סליגמן חולל השפעה גדולה כשהוא דיבר על הצורך להכניס efficacy studies ולא רק effectiveness studies.

Lars, Nilson et al 2004 החליטו לבדוק ברצינות את מה שסליגמן בדק, ע"י העברת מדד הCR (רטרוספקטיבי) יחד עם מדדים אחרים (פרוספקטיביים). מצאו תוצאות די שונות. (במצגת). מה שחשוב הוא שנמצאו הטיות לטובת הטיפול במחקר רטרוספקטיבי מול פרוספקטיבי (עד פי 2 גודל אפקט!). נוסף לכך, האפקט בCR נמצא לינארי, לעומת אפקט עם צורה אחרת לגמרי במחקרים אחרים – עד 7 פגישות כ50% מהשיפור, מעל 30 פגישות השיפור מאד מאד מתון.

שבוע הבא אין שיעור, בשבוע אחרי – שיעור כפול. לעוד שבועיים צריך להגיש 2 מטלות (אפשר להגיש אחת כל שבוע אם רוצים).

Hollon מה שמבדיל בין פסיכולוגים לבין מטפלים אחרים הוא המחייבות למדע ועוד משהו.

זה הוביל למטא-אנליזה שנעשתה אחרי הCR – עשו מחקר שדה בלי קבוצת ביקורת בתחנות לבריאות הנפש בכל מיני מקומות והשוו בין גודלי אפקט בשדה ובמעבדה, ונמצא שבדרך כלל יש בשדה אפקטים דומים ולפעמים קטנים יותר אבל עדין יש אפקטים די מכובדים שנמצאים בשדה

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 11: הגל



תרגול 8-10: על דפים

תרגול 11 - 01.01.2013

קצת סדר בהגל -

על ודאות חושים.
הבחנה לוגית:
  • משפט פרדיקציה – א' הוא יפה. למשפט הזה אין ערך אמת, אלא אם כן מציבים משהו בא'. 'יפה' הוא פרדיקט. מבחינה לוגית, הוא יכול לרוץ על אינסוף אפשרויות. לכן לפעמים קוריאם לנושא (=סובייקט = אינידיבידואל) מה שקבוע מכל הבחינות.
  • פרדיקטים – יכול להיות שיש פרדיקט שבעולם האמפירי יש לו רק אובייקט אחד עליו הוא יכול לחול, אבל מבחינה לוגית יש בכל מקרה אינסוף אובייקטים עליהם הוא יכול לחול. למשל – אפיקורוס. מה זה? פרדיקט או שם פרטי? תלוי בהקשר. זה יכול להיות מושג (פרדיקט?), למשל כינוי למי שאינו מאמין באלוהים. במקרה זה אם נאמר על פלוני שהוא אפיקורוס אנחנו מתארים אותו באמצעות תכונה. מנגד, אפשר גם להתייחס לאפיקורוס, דמות ספציפית בהיסטוריה, ואז זה שם פרטי.
  • שם פרטי – מלכת אנגליה, אני מכירה אותה באמצעות מושג (גם אם במקרה, מבחינה אמפירית הוא חל רק על דבר אחד, אך באופן לוגי – עקרוני המושג היה יכול לחול על הרבה דברים).
  • שם יחיד – אליזבט השניה, הכרות באמצעות הצבעה, לא באמצעות מושג. השאלה היא האם אנחנו יכולים להכיר באמת דברים יחידים, באשר הם, לא באמצעות מושגים. זו שאלה שחוזרת לאריסטו – לעקרון האינדיבידואציה – איך אני מכיר את האינדיבידואל? הלשון שלנו, למשל, בעייתית בהקשר זה כי היא משתמשת במושגים.

הגל אומר בוודאות החושים ששם יחיד מבחינה לוגית הוא סוג של פיקציה. יש אשליה שאנחנו יכולים להכיר את האינדיווידואל באמצעות הסתכלות, חוויה ישירה, אבל זה כל הזמן מתגלגלים לאוניברסליות. אנחנו לא יכולים להכיר את האינדיווידואל מעבר למושגים.
יש גישה- הגישה הנאיבית - שאומרת שמה שבא קודם (לוגית וכרונולוגית) הוא תפיסת האינידיווידואל, מעבר למושגים- התפיסה החושית.

יש שחושבים ששם פרטי זה הכי עשיר, הגל מראה שזה להפך. ועכשיו מתחיל פה המהלך – אתה אומר "זה"? אבל גם זה "זה"? כנ"ל לגבי כאן וכנ"ל לגבי עכשיו. הגל מראה שהאפרהנסיה לא קודמת לפרספציה – לא אונטולוגית ולא אפיסטמולוגית. הוא מראה (?) שאין שום דבר מיוחד ב"זהיות" (thisness). זה נכון גם לגבי השפה. השפה מציבה לנו בעיה: אני רוצה לתאר חתיכת נייר. היא חיצונית לי? היא כאן? היא לבנה? שום דבר מזה לא ספציפי, אנחנו כל הזמן מתארים במושגים. אני מספיד מישהו -אבל אני לא מגיע לאינדיוודואל. האם יש רק אדם אחד מקיים את הצירוף הספיציפי של המושגים עליהם אני מדבר? אולי כן, אולי לא. אבל זאת שאלה אמפירית. השפה היא תמיד כללית. (הדגמות נהדרות על שירה. תיאור בדידות – יכול להיות יותר בנאלי "בדד, אני כה לבד, הנר כבה הלב נשבר" ויכול להיות יותר יחודי "חשבתי שהבדידות היא שער והנה היא קיר" בכל מקרה אנחנו לא מתחמקים מהכלליות של השפה). כל זה יהיה הרבה יותר ברור כאשר נדבר בהקשר זה על האני.

מה קורה בשני הפרקים שאנחנו לא צריכים לקרוא (כנראה??):
על הפרצפיה -
wahrnehmung (=מחזיק כאמיתי) --> perception
כאן עוברים לשלב הבא. א' הוא יפה. יפה זה אוניברסלי! א' הוא לבן. שחור זה אוניברסלי! וכו'. כל התכונות מאפיינות (או לכל הפחות ברמה הלוגית יכולות לאפיין) הרבה מאד אובייקטים.
ה"גם" גם הוא אוניברסלי, כי עמדת הגם מניחה אחד, וכך נאלצים לעבור למשהו שמקשר בינהם – אונטולוגיה של פרדיקציה – יש משהו שהפרדיקטים חלים אליהם, יש מצע שמחזיק את כל הגמים האלה (ברקלי – אם מניחים שיש משהו שנושא את כל התכונות אבל אי אפשר להגיע אליו אז... זאת בעיה).

הפרק השני שלא צריך – force and understanding:
כאן עוזבים את האונטולוגיה של הקומן סנס. וודאות חושים ודבר ותכונות זה אונטולוגיה של הקומן סנס. כא עוזבים את זה ומניחים משהו שמעבר. המקבילה של כח אז היא מכניקת הקוונטים היום. הרבה מהתמונות שמצייר לנו המדע אינן קומן סנסיות (למשל – שרב החומר הוא ריק, מכניקת הקוונטים, אסטרונומיה). כאן נוצר עולם הפוף (לא ברור למה הגל קוראים לא כך). אנחנו מניחים איזה משהו מעבר שאנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. יש מעבר לעולם אחר – הפוך, מעל, והגל מתאר אותו.

למה פתאום עוברים לתודעה עצמית אחרי שדיברנו על אובייקטים?
יש מי שאומר שזה כדי לומר שכל התפיסה של האובייקט תלויה בנו, אבל אומרים שזה קנטיאני מדי.
אפשר להסביר שיש כאן מעבר לנקודת מבט אחרת על העולם – לא מבט בו הסובייקט צופה על העולם, מבט שהוא בלתי תלוי בי. עוברים למבט מעשי – הסובייקט כבר אינו בלתי תלוי בעולם, הוא פעיל בו ויכול לעשות כל מיני פעולות על אובייקטים.
...

מה יכול להפוך אותי לאינדיבידואל?
בנקודה הקודמת איבדתי את הצבעים, ששאני במבט מנותק על העולם אין צבעים. עכשיו החזרנו את הצבעים והשאלה חוזרת להיות אותה שאלה – לא הצלחתי לומר על האובייקט שהוא אינדיבידואל – כל הזמן הגעתי לאוניברסלי. האם אני יכול לומר על עצמי שאני אינידיבידואל? אולי באופן אינטואיטבי?
לאאא!
תמיד נגיע לאוניברסליות.
איך עושים את זה? נראה בהמשך, אבל קודם חשוב לומר שלדבר הזה יש השלכות עצומות על תחומים רבים – סוציולוגיה וכו'.

תשוקה היא כמו ודאות חושים. מה מאפיין תשוקה? היא הדבר הכי ראשוני שמאפיין אותנו (כבני אדם?). נניח שאני מגדיר את עצמי מעל ומעבר לכל המושגים באמצעות תשוקה. מהי תשוקה? (תשובות קצת חלשות בכיתה! שוקולד, לישון...) אני מוגדר על ידי הרצון שלי למשהו שנמצא מחוץ לי, הרצון שלי לצרוך אובייקט. יוצא שמה שמגדיר אותי כאינדיווידואל הוא משהו אחר שאני רוצה, משתוקק אליו. יוצא משהו סתירתי – אם אני כל הזמן רוצה לצרוך זה דורש כל הזמן משהו חדש, אז האינדיבידואליות שכל כך ניסיתי לשמור עליה מגיעה שוב לאוניברליות.
דוגמא של קיריקור: נירון קיסר שרף את רומא. למה? כי נמאס לו. זה היה אדם שיכל לעשות על מה שהוא רוצה. הוא מימש את כל התשוקות שלו ונהיה לו ממש משעמם. הוא נהיה עבד לתשוקה שלו! בתשוקה יש משהו שההגשמה שלה גורמת דווקא לאובדן הזהות העצמי (מרקס קרה את זה). אנחנו לא יכולים להגדיר אינדיווידואליות בעזרת צריכה! קירקיגור מתאר את נירון (פרדיגמה ליכולת למלא את כל התשוקות) כאבוד (?).
...
אין לי בכלל אני בלי להניח אני אחר שרואה בי אני. האם כאן זה נגמר? כאן זה מתחיל. בסופו של דבר אין אינדיבידואליות כמו שאנחנו חושבים. כל המאה העשרים – מות הסובייקט וזה קשורים לרעיון הזה.
אין פה מעבר הכרחי – אם אני נישאר בעניין של סובייקטים ותשוקה ... הוא רוצה הכרה ממך שאתה סובייקט ואתה רוצה הרכרה מנו שאתה סובייקט. היכולת לסכן את החיים מראה שאנחנו לא רק אובייקטים. בלי ההכרה לא יהיה בכלל סובייקט, לא תהיה אינדיווידואליות. פה המאבק הוא לא על תשוקה, אלא על הכרה. השאלה – איך אני גורם לאחר להכיר בי כסובייקט (לעהכירבי כאובייקט זה קל, הוא יכול להשתמש בי). במובן הזה העבד הרבה יותר חופשי מהאדון.

המהלך (כדאי לקרוא תחת ההבניה הזאת):
תשוקה (לא מספיקה, שוללים אותה) --> (הרצון להכרה) --> מאבק לחיים ומוות(כל סובייקט רוצה הרכה) --> המעבר מאדון לעבד.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

ויסות עצמי - שיעור 11: ADHD המשך


שיעור 11 – 1.1.2013!

המשך ADHD

לADHD יש המון תסמונות ותופעות עם קומורבידיות:
  • קשיים משפחתיים, אקדמיים, חברתיים, התנהגותיים
  • הפרעות בשינה
  • הפרעות מצב רוח
  • הפרעות שימוש בחומרים
  • עד כדי כך שיש אמירה שADHD היא הפרעה קומורבידית.
לא לגמרי ברור מה זה קומורביודיות. אינטואטיבית ההנחה היא שיש גורם סיכון משותף לADHD ולעוד הפרעות, אבל יש גם אפשרויות אחרות: שאדה"ד גורם להפרעה אחרת או להפך, או שיש הפרעה שלישית שגורמת לשניהן, או שאין קשר אבל הן נוטות להופיע יחד (למשל, אם לאדם יש נטיה מוקדמת לפתח הפרעות, כמו נטיה מוקדמת לפתח אלרגיות [לדברים שונים לחלוטין!]. יתכן גם שיש תתי קבוצות בתוך ADHD – כאשר לחמורות יותר יש יותר קומורבידיות.

הפרעות למידה LD
יש די הרבה חפיפה בין ADHD והפרעות למידה: הפרעות קריאה, הפרעות מתמטיקה. אלו הפרעות נוירו-קוגניטיביות. זה הופך את הדיאגנוזה של ADHD לקשה, כי זו הפרעה עמומה, עכורה. נוסף לכל גם הפרעות למידה קשה לאבחן, וכן: הפרעת קשב היא תמיד חלק מהפרעת למידה.

הקומורבידיות מעלה שאלות:
  • אולי הסבל כתוצאה מהפרעת למידה יוצר תסכול, התנהגות של הפרעה וחוסר קשב (לכל הפחות חוסר קשב)
  • אופציה אחרת: ADHD מפריע ללמוד ומייצר הפרעת למידה
  • אופציה שלישית: יש תת קבוצה של ילדים עם הפרעות למידה ובנוסף גם ADHD, וכשזה קורה נוצרת תמונת סימפטומים יותר חמורה עם השלכות יותר קשות עבור הילד.

צורה אחת לחפש תת קבוצה כזאת היא מחקר שבדקה מבחנים נוירופסיכולוגיים לשתי קבוצות:
  • ADHD – הם השיגו תוצאות די גרועות
  • ADHD + הפרעות קריאה - הם הצליחו הרבה פחות
מחקר מוזר, למה אין קבוצה עם הפרעות קריאה לבד?
יש עוד מחקרים שבודקים את שתי ההפרעות האלה ומוצאום דפוסים דומים:
  • יכולת זיכרון – מצאו שכאשר יש יותר הפרעות היכולת יותר נמוכה (מי היה מאמין?)
  • יש גם מחקרים שלא מצאו ליקויים נוירו-קוגניטיביים על ילדים עם הסוג המשולב
  • כל המחקרים הם על בנים בגילאי בית הספר, כך שחסרה המון אינפורמציה
  • הממצאים האלה מעניינים בעצמם כי הם רומזים על כל מיני כיווני מחקר, אבל אם רוצים ליישם אותן זה בעייתי.

--פרזנטציה של טל, טל ועוד מישהו.