מעשה בראשית - שיעור 10

שיעור 10 – 29.05.2013

בעניין הקסם בעולם, יש להפריד בין תפיסות פוליתיאיסטיות ומונותיאסטיות. לא כל ההוגים החילונים עושים את זה – דוקינסף למשל, מזכיר את שתיהם באותה נשימה. בתפיסות פוליתיאיסטיות ברור שיש קסם בעולם – רוחות שמנהלות את העניינים, עצים מדברים וכו'.

• יש שרואים במונותיאיזם את תחילת הסרת הקסם מן העולם – אלוהים מחוץ לעולם – אין יותר מדי כישוף, מאגיות... יש תפסיות שיראו בכניסה של מאגיה וכישוף לדת המונותיאסטית עבודה זרה.

• עמדה נוספת – מהמונותיאזם מתחיל זלזול בעולם. הכבוד לטבע שנותן עובד האלילים (מקדש השמים וכו'). פתאום יש אל שעושה בטבע מה שהוא רוצה – מפר אותו, מתעלל בו, סותר את החוקים שלו איך שהוא רוצה... כאן מתחיל הזלזול בטבע! פויארבאך טען את הטענה הזאת.

בשיעור הזה נציג התנגדויות לעמדות אלה;

עמדה אחת היא עמדתו של לייבוביץ, לפיה העולם סתמי וריק ורק אלוהים לבדו הוא קדוש. עמדה זו מתבטאת בדרכים רבות, חלקן פוליטיות. מבחינתו יש הומוגניות – העולם הוא חול ואלוהים מחוץ לעולם. מבחינתו סיפר בראשית בא להגיד שאלוהים לא ברא את העולם (??). ממילא, כל קידוש של משהו – מקום, אדם, חשוד בעבודה זרה במקרה החמור יותר, ומקרה החמור פחות בעבודה שלא לשמה. הוא אמר על הציונות הדתית שהקשר שלה לאדמה הוא עבודה זרה. על הרב צבי יהודה אומרים שהוא אמר שהוא עבודה זרה בעצמו. יש לו אמירות חמורות מאד – על הכותל כדיסקוטל, על הרב גורן שיצא ותקע בשופר כליצן שתקע בשופר – העמדה הבסיסית שלו היא שהעולם הזה ריק מכל ערך. זו גם הסיבה שלייבוביץ מאד אהב את הפוזיטיביזם הלוגי – הוא אהב לצטט את ויטגינשטיין - “העולם הוא מכלול העובדות". זהו. זאת עמדה אמונית, שצומחת מתוך האמונה!

לייבוביץ (היידיגר?) ולוינס הם יותר מסובכים. לוינס מדבר על משהו מזוהם. חלק מהסיבה שהוא כל כך אוהב את האין והעיסוק בו היא שמבחינתו היש סתמי, הוא זיהום. מה שחשוב יותר הוא שגם אצל לוינס וגם אצל לייבוביץ מעמדו של האל כבורא מטושטש. אצל לייבוביץ האל ויחסיו עם בני אדם מוגדרים באופן מוחלט. המיצוי הוא במחויבות של בני אדם כלפי בני אדם (?). האל כמה שעומד ביסוד הטבע כבורא כמעט לא קיים. הוא האמין בזה – אבל זה לא כל כך נוכח בהגותו. לייבוביץ מאד נזהר מרדוקציה של אמונה להומינזם, בגלל מה שקרה באירופה (משהו עם חיילון...) ולכן האמין שיש לשמור על האל ועבודת האל כבלתי תלויים. לעומתו, לוינס דווקא כן אהב את הרדוקציה הזאת, של העולם הדתי לעולם האתי. במובן הזה הפרוייקטים שלהם הפוכים. כך או כך – אין לטבע שום ערך.

עמדה נוספת – יש מי שיראו גם את העולם וגם את המדע כמשהו תפל לגמרי. זוהי התפיסה שהטבע הוא רק קליפה, ועיסוק בכל דבר שאינו תורה הוא ביטול תורה. הטענה היא לא שכל המקובלים טוענים ככה, אבל יכולה להיות טענה כזאת – העולם הוא הדרגה האחרונה בהשתלשלות והוא סתמי.

לסיכום – הבאנו כרגע 5 עמדות בדבר הקסם בעולם (מונותיאזם כתחילת הסרת הקסם, מונותיאזם כזלזול בעולם, לייבוביץ, לוינס והעולם כתפל).

עמדה נוספת – יש עמדות שהעולם לא מקסים בהם, אבל הוא עדין טעון רגשית (למשל סארטר, שהיש מעורר אצלו בחילה – בחילה זה לא סתמי!).

עכשיו נבקר את העמדות האלה מבפנים – מנקודת המבט של האמונה (אין מה לבקר אם לא מקבלים את המושג קדוש). התיאור הזה שמביאים לפעמים הוא חלקי, לפעמים הוא מופרך ולפעמים הוא לא מספיק מעמיק. אלו בגדול שלוש העמדות לגבי הטבע.

אנחנו עוברים לאט מהשאלה האם העולם קסום או לא... הזיקות האלו בין טבע לאמונה הן הרבה יותר ממה שנדמה.

• אם העולם הזה סתמי – למה מהללים את האל שברא אותו? “יוצר אור ובורא חושך...”
• לייבוביץ יכול לענות שהוא מקיים ציווי "הבוחר בשירי זמרה" – אם היה בוחר אלוהים במשהו אחר אז האדם היה עושה משהו אחר! יש ציווי להלל והציווי להלל הוא על פי המקורות.
• ישעיהו "כי הארץ כבגד תבלה... הביטו אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת...” - אני משתמש בטבע אבל לא כדי להתפלא על היופי של הטבע אלא כמקפצה ללמידה על המוחלטות של האלה. אני מסתכלת על הדברים הכי גדולים ואומרת לעצמי שהם כלום לעומתו. לטבע יש תפקיד בלתפוס את המוחלט!
• לויטגנשטיין בסוף הטרקטט יש אמירה ש"עולמו של המאושר שונה מאולמו של האומלל”, ומה שמענין זה החיבור ל"גבולות שפתי הם גבולות עולמי". לכאורה יש עולם אחד שבו משוטטים כולם – המאושרים עם האומללים. אפשר לומר "צר עולמי כעולם נמלה" – הכוונה היא לא לתפיסה כזאת (?) אלא לתפיסה יותר אידיאליסטית של המציאות. בתפיסה כזאת, שהוא עמדה מטאפיסית מסויימת. הטענה האם העולם מקסים או לא היא לא אודות הטבע אלא אודות האדם הצופה בטבע. קודם כל – עצם השאלה אם העולם קסום או לא מניחה שני דברים: 1. תפיסה מסויימת של קסם 2. היא בעצמה נפילה קיומית – האדם הדתי לאדם האסתטתי. השאלה אם העולם מדליק או לא אומרת שאתה במצב קיומי נמוך מאד. זאת הטענה הכללית. יקח זמן להסביר אותה. נפתח את הנקודה הראשונה. נחשוב על התואר "מכובד". לכאורה, פרדיקט חד מקומי. בבדיקה שניה זו לא טענה על האיש – הטענה שאדם מכובד אומרת שיש אנשים שמכבדים אותו. אם כך, התואר מכובד הוא לא תואר של האדם אלא של אנשים שמסכלים עליו. באותו אופן העולם מקסים או מלא הדר (או מעורר אימה) – אלו טענות על האופן בו אנשים צופים בעולם. ההערכות על העולם הן עצמן השתקפויות מנקודת מבט מסויימת שקשורות בעולם וקשורות במשקיף. הטענה השניה היא טענה שיש בעצם השאלה הליכה לכיוונים אסתטיים ולא לכיוונים דתיים. השאלה האם אמא שלי יפה או לא היא לא מעניינת – זה לא מה שחשוב, זה לא מה שמכונן את היחס שלי לאמא שלי. טענות כמו העולם מקסים או סתמי, ניתן להסתכל עליהן כמצבים מסויימים של תודעה. נגיע מכאן לאידיאליזם. לא תיתכן תודעה בלי תודעה של משהו – אנחנו מדברים על תודעה כנטועה בעולם. (...). אולי דרך אחת להבהיר את זה היא דרך שני שירים:

אושר שליו / רחל

תלולית החול

שמש רוותה

על תלולית החול – אני ואתה

ובלב

אושר שליו

חצאי צבעים

חצאי קולות

לא צריך לשאול

לא צריך לענות

העבר ידך על חלקת צווארי

בלב

אושר שליו

צרי

יש לנו שריד של חיים ליד תלולית חול. זאת תלולית חול טעונה. אנחנו מדברים על פיסת חלל זמן שהחיים מתחברים אליה באופן מאד מיוחד. תלולית החול היא ברקע, היא לא מהותית, אבל היא לא סתמית – היא מהווה מרכיב ותנאי בהוויה הזאת. תלולית החול מנקודת מבטו של מישהו אחר יכולה להראות אחרת לגמרי. תלולית חול תמיד מופיעה טעונה באופן מסויים.

חוויה אחרת לגמרי -

ארז ביטון

"ואילו אבא שלי היה אומר טוב חצי בית בארץ ישראל... לימים שלחו אותו לנקות מחראות... לימים התחיל להריח מן האדה ומן העצים ריח של גוי. לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי. ואני ברגעים של קנטור ופיוס הייתי אומר לו... ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל”.

פתאום חתיכת טבע, חתיכת אדמה, נראית אחרת לגמרי, נחווית אחרת לגמרי. זאת יכולה להיות אותה תלולית חול! מהי התלולית? קסומה או סתמית ומנוכרת? כמו בשיר של רחל או כמו בשיר של ארז ביטון? זאת שאלה לא טובה כי זאת לא תכונה עצמית של התלולית! היא נשקפת באופן אחר מחוויות אנושיות שונות של אנשים שונים.

אותו דבר לגבי התייחסות לשאלה הגדולה בדבר המציאות הטבעית.

בהלל יש למציאות פורצוף אחר. כשאני בתודעת הלל אז המאורות, הכוכבים, השמש, הירח... מופיעים באופן מסויים. בקריאה של ישיעיהו השמים הם אותם שמים אבל הם מופיעים עם הבעה האחרת! השאלה היא לא מהם השמים אלא מאיזה מצב תודעתי אנחנו תופסים אותם.

הטענה על הטבע כסתמי היא בסה"כ אחת ההבעות שהמציאות יכולה להביע. הטענה היא לא חשיפה של אמת. אי אפשר לומר "שלא יהיו לך אשליות – הטבע הוא סתמי. נקודה.” אז סתמיות היא לא המציאות, אלא הופעה של הטבע. מבע מסויים.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 11 - תוקפנות

שיעור 11 – 28.05.2013

היום קוראים את המאמר של ד"ר איתן בכר.

עד 1915 בעיני פרויד התוקפנות היא כפופה ליצר המין והיא דרך אסרטיבית לבצע מיניות. רק לקראת סוף חייו התחיל פרויד לתת לתוקפנות בdual drive theory מעמד משל עצמה והיא כבר hostile aggression במונחי המאמר של היום.

מלאני קליין לקחה את המאמרים האחרונים של פרויד על יצר המוות ועשתה מיצר המוות והשלכתו על תוקפנות וקנאה hostile aggresion – תוקפנות עוינת. מלאני קליין עשתה אותו למרכזי בתיאוריה שלה.

הלאה ליחסי אובייקט – ויניקוט לא רואה בתוקפנות תוקפנות עוינת. הוא מייחס לה תפקידים קונסטרוקטיבים בהיפרדות, מציאת העצמי, היכולת להיות לבד... תוקפנות היא קונסטורטיבית בעיניו של ויניקוט.

קוהוט – כל התוקפנויות הן ריאקטיביות. אין שום תוקפנות עויינת שהיא hositle – שהיא דסטרוקטיבית. כל פעם שיש תוקפנות היא ריאקטיבית (בהמשך נראה אם היא ___ או ___ ). בשום מקרה היא לא דבר מולד – לא יצר מוות מולד שעובר המרה לתוקפנות וקנאה.

• Narcissistic rage – זעם נרקיסיסטי - מונעת מנקמה. מכוון לתקן עלבון, אינו משרת את האגו. לפעמים ממשיך אחרי שהוסר המכשול. זעם כזה משעבד את האגו.
• mature aggresion – תוקפנות בוגרת – מוכוונת מטרה (למשל – מלחמה על מקור מים בין מדינות). משרת את האגו, נגמר כשהמכשול הוסר.

למשל, מישהו תפס לי את החניה – תוקפנות בוגרת תהיה לצעוק על הנהג עד שהוא יוצא מהחניה ואז להרגע, תוקפנות נרקיסיסטית תהיה להמשיך לתקוף אותו ללא קשר – למשל – לרצוח את הנהג כשהוא עודנו בחניה שלי. זה לא מכוון להסרת מכשול! זה מכוון לתיקון עלבון!

תוקפנות נרקיסיסטית תבוא מתוך עצמי מאד פגוע, שלא רואה את האחר כסובייקט שהוא מרכז של יוזמה, לא ינהג מתוך הסויבייקטיביות שלו אלא של האדם הפגוע. אומר קוהוט – לפעמים די בכך שהעצמי הפגוע רואה שהזולת פועל מתוך האינטרסטים של עצמו, זה יכול לשגע אותו. למשל, במקרה של זוגיות, בן זוג שלא מסוגל להבין את בת זוגתו שמאחרת כי היתה בחוג לציור. הוא לא יכול להבין את הפעולה של האחר צתוך האינטרסים של עצמו!

הריפוי של הזעם הנרקיסיסטי – לגרום לאדם להיות פחות פגוע נרקיסיסטית, להוריד את רמת ההזדקקות לסלף אובג'קט, לכך שהאחר יהיה כזה עבורי. איך עושים את זה? ע"י העמדה של הפסיכטלוגיה של העצמי – המטפל יהיה במשך תקופה ארוכה אובייקט – עצמי לאחר עד שהמטופל יהפוך למרכז עמצאי של יוזמה, כך שהוא פחות יזדקק והאחרים פחות ייכשלו.

דוגמה מהמאמר – מטופלת שהתלוננה אחרי שעה שאיתן חשב שהיא טובה. פירוש קליינאני (שעזר במקרים אחרים) על כך שהיא הורסת את הדבר הטוב שניתן לה ואז התערבות קוהוטיאנית בסגנון ההתערבות השניה של מיסטר זי, שפירוש טוב עושה לה רע כי הוא מגרה את התקווה שכן אפשר להבין אותה ולהתחבר אליה, אבל הכמיהה שלה והסכולים שלה בעבר הם כל כך גדולים שהיא מסרבת להם כי זה מזור קל ועוד מעט שוב לא יבינו אותה, יתסכלו אותה וכו'.

ניומן – אולי היא מפעילה מנגנון הגנה נגד אמפטיה ולכן היא דוחה את האמפטיה. גם זה יתכן.

החלום של הפציינטית – סכין שמסרסת את אחיה, היא רואה שהיא אוחזת את הסכין הזאת. אפשר לפרש את זה קלאסית מאד – פרוידיאנית או קלייניאנית - היא מקנאה באחיה הבן ומפעילה כלפיו תוקפנות. לפי הקלייניאניים ובמובן מסויים גם פרוייד המאוחר אי אפשר לפרש מעבר לזה – זה סלע האם – הbed rock – המקום הכי עמוק של תוקפנות בוטה, ואז ניתן רק להיישיר לזה מבט, להסתכל לתוקפנות בעיניים. בכיוון הקוהוטיאני – אם תוקפנות היא תמיד ריאקטיבית, היא ריאקטיבית לכך שהיותה בת כל כך פגע בה בהקשר המשפחתי שלה – מה שאבא לא רצה, מה שאמא לא יכלה לאהוב, היא לא יכלה לקבל בגלל זה אמפטיק מירורינג, אידיאליזציה (בטח לא עם אבא) וטווינשיפ, שהיא מגיבה בכעס.

כל המאמר מדבר על התנועה מהיזקקות נושאשת לכך שהמטפל יהיה זולת עצמי עבורה (תחושת המטפל בתחילת הטיפול שהוא יטפל בתינוק – חייב להיות מאד קשוב, להגיב בתזמון מושלם, במלל מותאם מאד) לאמירות הולכות וגוברות של המטופלת שהיא פחות זקוקה באופן נואש לכך שהזולת יהיה זולת-עצמי עבורה, פחות זקוקה לפרוש קרוב חוויה, יכולה לראות את המטפל יותר רחוק ואפילו לאט לאט להינות מזה. היא בעצם מבקשת פירושים רחוקי חוויה. למרות זאת היא עדין זקוקה לצמידות של המטפל ורואים את זה בכשל האמפטי. צריך להבין מה זה כשל אמפטי – זה דבר גדול! זאת סטיה קשה מהיות זולת – עצמי. זה לא "איחרתי בחמש דקות, היה כשל אמפטי, לקחתי על זה אחריות ומאז היתה פריצת דרך בטיפול". במאמר מתואר איך פירוש לא נכון של שתיקה קשה כשתיקה נעימה היה כשל אמפטי חמור, שגרם לה לגלישה פסיכוטית. זאת תגובה של התפרקות. יש להבחין בין כשל ניהולי, כמו איחור (אם כי יש לקחת בחשבון שזה תלוי בחוויית המטופל שיכולה להיות קשה מאד) לבין כשל אמפטי – שהוא כשל של האמפטיה. זאת מטופלת מוקירת תודה, אבל לקראת סוף הטיפול היא מתלוננת שהטיפול חממתי מדי, היא רוצה שהטיפול יכין אותה לקונפרונטציות. כאן הסלף עבר טיפול טוב, והיא הפכה למרכז של יוזמה עצמית, יש כאן בשלות אדיפלית (אמיתית, לא מופע אדיפלי) – היא חולמת שאביה נכנס לה למיטה ואומר לה "דברי, אני רוצה להבין אותך" (יש כאן רובד אדיפלי ורובד של היחסים עם המטפל) ובשלות למצוא בן זוג שהוא מחוץ למשפחה.

ההפתעה – הטיפול הקוהוטיאני, שהליימן וסטודנטים מתחילים חושבים שזה טיפול שמתאפיין בנחמדות. ההפתעה היא שהטיפול לא רוצה לחסל תוקפנות אלא תטפח תוקפנות – בוגרת – אצל המטופל שלו. הוא רוצה לחסל זעם נרקיסיסטי – על ידי הבנה שהסלף פגוע ולכן מגיב כמו שהוא מגיב. אבל אנחנו רוצים בתוקפנות בוגרת, כי הוא תמיד תגיבה לתסכול, והחיים מלאים תסכולים! לכן חשוב שתהיה תוקפנות אך כזאת שהיא מכוונת מטרה, והיא בשירות האגו. קליין, שנוטה מאד לפרש פירושים על תוקפנות, רוצה לחסל את התוקפנות ולהחליף אותה בgratitude, כי התוקפנות היא מולדת ולא ריאקטיבית בתיאוריה של קליין.

שאלות מהכיתה

• מדברים על שורשים ביולוגיים שמוסכמים על כולם. למשל, מתצפיות על תינוקות אפשר לראות בברור שיש תינוקות עם טמפרמנטים שונים. מה קוהוט יכול לענות על זה, מתוך הגישה שלו לפיה התוקפנות היא תמיד ריאקטיבית? קוהוט יאמר שבאופן היפוטתי ההורה אמור להיות מסוגל להתאים את עצמו את הצרכים של התינוק. להיות אובייקט עצמי וליצור סביבה אמפטית פירושו לקלוע לצרכים של הילד ו"לוותר על האגרטל שלו". כמובן שכלל שהילד יותר דורשני ורעשני ותוקפני יותר קשה לוותר על האגרטל, כי הילד דורש יותר ויותר מפריע. אבל באופן תיאורטי הוא אמור להצליח להיות אובייקט עצמי גם לזה, ואם הוא יצליח הילד יגדל, פחות יזדקק לסלף אובייקט – ויהיה בסדר. במקרים שקוהוט מציין בהן יש קונסטיטוציה מאד קשה – למשל עם ילד עם נכויות כבדות – אכן ההורה יכשל אמפטית ואז יהיה רע מאד.
• איך הבנה תמיד תרפא? יכול להיות מצב בו דווקא אם המטופל יבין את החסר שהיה לו ועד כמה הוריו לא יכלו להיות אובייקט עצמי עבורו – למה שזה לא יגרום לו לכעוס יותר? למה ההבנה הזאת תעזור לו? יש המון תשובות אפשרויות: מתוך הפסיכולוגיה של העצמי – זה מרפא כי 1. המטופל חווה את המטפל שלו בעמדה של אובייקט עצמי, ו-2. המטפל ייכשל, אבל הוא יכשל אחרת מההורה. יהיה יותר ריפוי בגלל כשלוניותיו של המטפל מאשר הבנותיו של המטפל, כי הכישלונות של המטפל יהיו מאד שונים מאלו של ההורה. יהיה כשל אמפטי אבל הסביבה תהיה מספיק אמפטית. הכשל של המטפל יהיה יותר אופטימלי מזה של ההורה (זה אכן יותר קל, בחדר נינוח...). תשובות מחוף לפסיכולוגיה של העצמי – למה ההבנה מרפאה? הפציינט שמבין היום הוא יותר מבוגר ועקרונית יותר חזק ובריא מהילד בן החמש. יכולת הקבלה והסליחה הרבה יותר גדולות היום. זו תמיד תשובת הפסיכותרפיה – כל הזרמים – אולי אפילו CBT.
  
  
  
  
  נותרו עוד שלושה שיעורים. בשיעור האחרון לא נקרא חומר אלא נבוא עם כל דבר – דברים שעלו במהלך השנה, דברים שלא הספקנות לשאול. זה יהיה שיעור יותר חופשי. אפשר להביא מקרים, דברים מתוך יצירות ספרות... שלושת המאמרים האחרונים מאד עוסקים בטכניקה. זה המעבר משלב התיאוריה בקורס לשלב הטכניקה. לשיעור הבא נקרא את המאמר האחרון שמופיע – של בראטרס – 14 ו14ב on burnout ואת את הדיון של ברייסט במאמר הנ"ל. מציע שלא נקרא את כל המאמר של בראט'רס. לא צריך לקרוא את החלק שמערב את הצעת התיאטרון. צריך להיות ערניים מהחלק של המקרה של שרה. הצעות הדיון צריכות להיות משם + הדיון של גייסט.
  לשיעור שאחרי יש לקרוא את מאמר מספר 12 של נייגל. ספר של שעות קליניות והתערבות מנקודת מבט של הפסיכולוגיה של העצמי מול התערבות אחרת – בדרך כלל קלייניאנית או קרנברגיאנית.  

מעשה בראשית - שיעור 9 - העקרון האנתרופי ותכליתיות

שיעור 9 – 22.05.2013

פספסתי את תחילת השיעור (10 דקות).

שיעור שעבר דיברנו על העיקרון האנתרופי. אפשר לחלוק עליו.

מכאן מגיעים לעניין ההסבר התכליתי. זה דבר שמאד קשה להצדיק! אפילו הסבר סיבתי אינו כה ברור (יום וכו'). השאלה היא האם ואיך מאמתים טענות תכליתיות. זה נושא שלא כל כך מדברים עליו.

יש מי שיאמר שתכלית נובעת מתפיסה אנתרופוצנטרית, בה משליכים מושגים אנושיים על הטבע. זו ביקורת חריפה על טענות תכליתיות.

מישהו (?) אמר שהסברים תכליתיים מעכבים את התפתחות המדע.

קיימת תפיסה מסורתית שמבינה את מקום האדם ביקום, היא השתנתה בגלל המדע החדש. אין לוח חלק, יש כאן שתי תפיסות מתחרות לגבי מקום האדם בעולם. אלו לא רק עמדות – אלו חבילות שלמות – אחת כוללת בריאה, מוסר, נביא אפילו, והשניה טוענת שיש להתנער מהאמונות הנ"ל (למשל פרויד, שיאמר שדתיים צריכים לעבור טיפול כדי להבין את מקורות האמונות השקריות האלה). השאלה היא בעצם: מי צריך לעבור טיפול?

במתח הזה כל אחד מגיע עם עמדת מוצא ומוצא טיעונים שמחזקים אותה ותומכים בה, וכך יש להבין את המתח.

העיקרון האנתרופי החלש: (למה לא צריך להתרגש מהעיקרון האנתרופי):

לא צריך אל מתכנן. הסיבה שכדור הארץ כל כך מתאים לחיים היא שמתוך מיליארדים של כוכבי לכת (גם בשמשות אחרות יש כוכבי לכת, זו אחת התגליות החשובות של המאה ה-20).

קוראים מתוך ספר של ריצ'רד דוקינס, מדע פופולרי בשם "יש אלוהים?” - הוא מציב את הגישה הבריאתנית מול העיקרון האנתרופי החלש. הוא מסביר יפה שהעיקרון האנתרופי החלש הוא טיעון שהודף את ההסברים התכליתיים.

עמדת ביניים – אפשר לומר שיש יקום ויש לו תכלית – לממש את עצמו על ידי יצירת חיים, וכך הוא עושה. אפשר לדבר על תכליתיות בלי אלוהים מתכנן. לגרעין האורן יש תכלית להיות אורן, לביצית מופרית יש תכלית להיות אדם וכו'. בצעד שני אפשר להגיע מתכליתיות למתכנן אבל זה לא צעד הכרחי. דוקינס הוא דיכוטמי מדי. (האמירה כאן היא שכשם שאפשר לדבר על סיבת הדברים בהנחה שיש להם סיבה, כך אפשר להניח שיש להם תכלית).

ביקורת על דוקינס:

• הוא לא משתמש בהערכה של מספר כוכבי הלכת. הוא אומר שיש הרבה. אבל הרבה לא בהכרח מספיק, יש כאן עניין סטטיסטי. הוא מנסה בעיקר להדוף את ההתקפה, הוא לא מאד יסודי. הוא מסדר את הנתונים לפי העמדה שלו. מבחינתו, אפילו אם היה רק כוכב לכת אחד הוא היה אומר "נכון, הסיכויים קלושים, אבל עובדה שזה קרה". הוא מגיע חזרה לטענה של צירוף מקרים. זו טענה יותר חלשה. אם הוא היה מתייחס למספר עצום של כוכבים (לפי הערכה כלשהיא) אז הטענה היתה חזקה יותר.

לייבניץ, מאמר מטאפיסי: לייבניץ הבין היטב את ההסברים המכניסטיים ואת הפיזיקה והמדע של זמנו, והוא חשב שיש להסברים תכליתיים תפקיד בפיסיקה. סעיף 19: תועלתן של הסיבות התכליתיות במטאפיסיקה. הוא מצטט את אפלטון שאומר שהסברים מכניסטיים לא מספיקים ורק הסברים תכליתיים משלימים הבנה. (אפלטון ופיידון). “הטענה אין נוצרה על מנת לראות". הביולוגיה כל כולה רוויה הסברים תכליתיים, יש ציטוט "הפילגש שמתביישים להופיע איתה בציבור". יש בבילוגיה מן אופרטור כזה שהופך הסברים תכליתיים לאבולוציוניים. זה למרות שהביולגויה לא מודה בהם ולא מכירה בהם כלגיטימיים – היא תאמר שזה כי הם לא יודעים עד הסוף. זאת היתממות להתעלם מזה. כנ"ל לגבי ההסבר שהאור בוחר בדרך הכי קצרה בהגעתו ממקום למקום – זה הסבר תכליתי! כי הוא לא רוצה לבזבז...

(...)

(אולי מחפשים הגדרה לחיים, בכל אופן אנחנו עדיין מתייחסים לדוקינס) -

כל הקטע של הצפנה והעתקה נראה מאד מהותי לחיים.

אבולוציה

תורת הקוונטים מסבירה את הדיסקרטיות של מה שקורה במרחב האטומי. אלקטרון יכול להיות רק במצב קטן מאד של מצבים. אטומים יכולים להיות זהים, זה מה שמאפשר הצפנה, אחרת לא היינו יכולים לדבר על דומים ועל זהים אם הכל היה רציף. אם היו כל האפשרויות כל הזמן, והיה רצף, אז לא היה אפשר לשכפל, כי הכל שונה, הכל על רצף. לכן דיסקרטיות, בדידות, היא תנאי הכרחי להעברת אינפורמציה. הבדידות הזאת מאפשרת את כל הסיפור של מולוקולת דנ"א שמשכפלת את עצמה.

לכן נראה שתורת הקוונטים היא תנאי לאבולוציה.

(...)

הכיוון השני – מהסוף להתחלה

יש עמדות מסורתיות, קלאסיות, לפיהן האדם הוא נזר הבריאה, והכל קיים למען האדם.

אין הכרח לקבל את זה.

גם לייבניץ וגם הרמב"ם חשבו ככה.

אם אני מגיע מהכיוון הזה של הצינור אז מה שחשוב הוא העשיה האנושית.

האדם יכול להיות מאד נמוך אך גם להגיע מעבר לטבע. הטבע משרת מבחן מסויים של האדם, וזאת הכוונה לנזר הבריאה (ולא לכך שהטבע נועד לשרת את האדם).

השאלה היא אם מהצד הזה של הצינור נגיע לכיוון הראשון, או שלא.

יש התבוננות בטבע שבאה לתת משמעות לדתיות. כל הקטע של טבע ונורמה רווח כמעט בכל מסורת (הסינים – לפעול נכון זה לא להיות מנוגד לטבע). יש כאן ערעור על הדיכטומיה ערך – עובדה וראיה שלהם כתמהיל.

השאלה היא האם ההתבוננות הזאת בטבע מחיה את המחוייבות הדתית האמונית. זאת שאלה. יהיו כאלו שיגידו שכן ויהיו כאלה שיאמרו שלא.

הרמב"ם חשב שתצפית בטבע גורמת לאדם להבנה מעמיקה יותר של הרצון האלוהי. אבל זאת לא השאלה שלנו – השאלה שלנו היא אם התצפית בטבע הופכת את האדם לאדם טוב יותר.

אמירה של חז"ל: “חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם".

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 9 - אמפטיה

שיעור 9 – 07.05.2013

Schwaber - Empathy - A Mode of Analytic Listening

היום נתחיל יחידה של שיעורים בהם נעסוק באמפטיה.

סיפור על צלם שכשהמטפלת שלו סיפרה לו הוא הגיב בכך שאמר ששמע על מטפל שיצא לחופשה והתאהב בצילום – ועזב את המקצוע שלו. המטפלת פירשה זאת כחרדה שהיא יעזוב אותו. המטופל אמר כן כן, אבל המטפלת היתה ערנית להקשר – הוא הגיע לפגישה נלהב וערני ופתאום אחרי הפירוש היה דלוח. שוהי ערנות שמאד מאפיינת את הפסיכולוגיה של העצמי, והיא הבינה מכך שהפירוש לא נכון. זה היה פירוש מבחוץ – שמאפיין פסיכואנליזה קלאסית, והוא תלוי תיאוריה, שקובעת כי מטופל, במיוחד כזה שמגיב כך, מגיב באנטגוניזם לחופשת המטפל. היא עברה לפירוש מבפנים – שקושור לא באנטגוניזם אלא ברצון של המטופל לטווינשיפ. שוב אנחנו רואים שאין כאן ראיה של המטפל כמסך חלק ושל כל התגובות של המטופל כהשלכות, אלא פירוש חייב להיות אינטר-סובייקטיבי. שוב, רואים את המעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שני אנשים.

אמפטיה היא היות סלף-אובייקט לסלף. (יש עוד הגדרה מסובכת של כותבת המאמר – שוואבר). זה לא "אוי, כמה עצוב" או "אוי, זה נורא יפה". לפי קוהוט, אמפטיה היא דרך לאסוף נתונים. מה שחשוב הוא שמביטים על היחידה הקונטקסטואלית. המטפל מוותר על העצמיות שלו.

כדאי לשים לב שהראיה של כל תגובה של המטופל לאור ההקשר, האינטראקציה היא חדשה. לפני זה (אפילו ביחסי אובייקט, למשל אצל קליין) כל מה שהמטופל אומר נתפס כהשלכה.

דיון בכיתה:

נקודות שעלו:

• אמפטיה ככלי לאיסוף נתונים מול אמפטיה כממלאת צורך (למשל, במאמר זה לטווינשיפ). אנחנו מרגישים שאיסוף נתונים זה ממש קר, ושאמפטיה זה משהו אחר. בגלל שאמפטיה היא מילה מאד שחוקה – השתמשו בה לפני קוהוט ומשתמשים בה גם מחוץ לפסיכואנליזה. קוהוט יוצא בצורה שחורגת מהכתיבה המנומסת דרך כלל שלו נגד התפיסה הליימנית של אמפטיה – שעושה בנאליזציה לכלי שלו. זה לא לומר "אוי, זה נורא כואב...” לכן הוא מגדיר את זה בקיצוניות השניה, ואומר שאמפטיה היא לא כלי לריפוי. לפי שוואבר היא כן כלי לריפוי. הליימן יאמר שהפסיכולוג של העצמי מחייך לפציינט. קוהוט היה אדם קר ומרוחק וכנראה לא חייך לשום פציינט. אבל זה שקוהוט יוצא עד כדי חזק נגד התפיסה הרוחחת לא אומר שאין בה משהו. אמפטיה, כשאנחנו מגדירים אותה כמו קוהוט, היא צורה חדשה של הקשבה, וזה מאפשר לנו לקבל נתונים שלא היינו יכולים לאסוף אחרת. במובן הזה אמפטיה היא כלי לאיסוף נתונים. אבל אמפטיה זה לא רק כלי, זה גם אלמנט מרפא – במובן של סיפוק צורך (לא במובן הפשוט של המילה – זקוק להתפעלות ונאמר שהוא חכם, אלא בפירוש שהוא היות אובייקט – עצמי לאחר). פה הצורך של הצלם הוא באמת לטווינשיפ (- אבא הגדול והמופלא ואני הקטן שנינו עובדים בגינה ביחד ועושים את אותו דבר).
• ניומן – האם אמפטיה היא איך אני הייתי מרגיש בנעלי האחר (וניומן ואמר לא!). להיות אמפטי זה לא איך אני הייתי נכנס לנעליים שלו. כי אני, עם ניסיון החיים שלי והמטען שלי הייתי מרגיש אחרת ממנו בנעליים שלו! הכוונה היא איך הוא היה מרגיש בנעליים שלו. מתוך ההיכרות עם העולם – לפעמים הכאוטי, לפעמים המופרע שלו – של המטופל, אנחנו מנסים להבין איך הוא היה מרגיש בסיטואציה.

נקרא שתי דוגמאות – של הצלם ושל המזגן:

הדוגמא עם המזגן – עמוד 8 / 374: גם כאן יש פירוש מבחוץ – מהתיאוריה (משהו על מהלך אדיפלי – שהמטופל נמנע בפועל מלהתחרות אדיפלית אבל המטרה בגדול היא תוקפנות אדיפלית – התנהגות ילדית) או פירוש מבפנים – מתוך היכרות עם המטופל (חסך בחום כשהמטופל היה ילד). חיזוק לאפשרות השניה הוא שהמטפל בפירוש שלו יצר מייקרופסיה – סימפטום היסטרי ידוע, של לראות מישהו כגדול או חפצים כגדולים.

מעשה בראשית - שיעור 8 - העיקרון האנתרופי

שיעור 8 – 01.05.2013

העקרון האנתרופי

לאור המרכיבים שדיברנו עליהם בתחילת הקורס (מן המאמר של וובר) ובהמשך הקורס ענינו עליהם, אנחנו ממשיכים. המאמר של וובר אינו מאמר בודד – הוא משקף רוח מסויימת שאפשר למצוא בהרבה מאד מקומות. נח יותר למקד ביקורת במאמר אחד, ולא בהשקפה שלמה.

נקודות שעלו (מוובר?):	דברים שהצבנו מולם:
התנאים החיצוניים של העיסוק במדע כעבודה	הפרדה בין ייעוד ופרנסה (רמב"ם)
ביטול המטאפיסיקה	גיל היקום, חלוקה של החומר
עליית התמונה של גלילאו (דטרמינזם, מכניזם, ביטול התכליתיות)	--> אנחנו נמצאים כאן
הוצאת האל מן הטבע
ביטול מעמד האדם / חיים
המדע לא עונה על השאלה – מה עלי לעשות?

עקרון האנתרופיה / נטלי -

עקרון האנתרופיה מתווכח בעיקר עם ביטול מעמד האדם / החיים.

בעוד שהעיקרון האנתרופי מתיימר להוכיח שמדע עצמו מוכיח את קיום האל כבורא, הטענה היא שכל מה שהוא למעשה עושה זה לשמוט את הקרקע מתחתת לרגלי המטריאליזם, בפרט האמפריציזם הלוגי, שאומר שבמדע מוכיח שאין יד מכוונת מאחורי הבריאה.

העיקרון האנתרופי – אנחנו מתסכלים על הטבע ורואים תופעות מדהימות.

סטפן בר – פיסיקאי וקתולי, שלטענתו משלב בינהם. בספר שלו הוא מציג 15 דוגמאות למה שהוא מכנה "מקריות אנתרופית". (אנתרופו = אדם). הוא מדבר על צירופי מקרים פיסיקליים בעולם, ומראה שיש כל מיני קבועים שאם הם היו שונים אפילו במעט, האדם, החיים בעולם לא היו יכולים להתקיים. כל מיני קבועים פיסיקליים מאפשרים קיום חיים.

מי שדוגל בעקרון האנתרופי אומר: כל צירופי המקרים האלה מאפשרים חיים --> יש המיון צירופי מקרים --> הסיכוי לכולם אפסי --> יש יד מכוונת.

שתיים מהדוגמאות שבר מביא:

יצירת אטום פחמן 12:

יש תיאוריה שנקראת תיאורית 3 אלפא לפיה פחמן 12 נוצר באופן הבא – שני אטומי הליום 4 נפגשים בליבות כוכבים בטמפרטורה מאד גבוהה. הם מתנגשים אחד בשני, הם לא נשארים ביחד הרבה זמן אבל נשארים צמודים למשך פרק זמן מסויים (שבריר שניה) אם באותו זמן יגיע אטום הליום שלישי בעוצמה מסויימת אז יווצר אטום פחמן 12 שמכיל את כל שלושת ההליומים ביחד. זה דורש טמפרטורה מאד ספציפית ותנאים מאד מסויימים וכו'.

חישבו את ההסתברות לזה שכמות מסויימת של פחמן תיווצר וגילו שיש בעולם הרבה יותר מדי פחמן. זה משונה, אז גילו שרמת האנרגיה מסויימת מאפשרת הטיה לכיוון יצירת פחמן.

יש לציין שפחמן וריאקציות פחמניות קריטיים לקיום החי והצומח.

מה שמאפשר את יצירת כמות הפחמן שנצפית בטבע ומאפשרת חיים היא רמת האנרגיה הזאת, שאם היא היתה שונה אפילו בקצת (ניסוי מחשבתי) לא היה נוצר פחמן בכמות שאנחנו צריכים ולא היו יכולים להיות חיים.

מכאן, יאמר מי שיאמר – יש יד מכוונת. מש"ל :)

יצירת אלקטרו-מגנטיות:

שוב, אותו רעיון – זה ממש חיוני לחיים ולכן העובדה שהיא תוצאה של לכאורה צירוף מקרים מורכב ולא סביר סטטיסטית שיש כח אלקטרו מגנטי, כלומר, אומר מר בר, יש יד מכוונת (-כח קוסמי / בורא עולם / אלוהימוש).

הרעיון הכללי – יש כל מיני קבועים בטבע, שאם הם היו שונים, אפילו במקצת, לא היה מתאפשר קיום החיים. (למשל – קבועים בנוסחה של עוצמת משיכה בין קבועים / מהירות האור) זה שהם שווים לעצמם זה צירוף מקרים שמעיד, לפי חסידי העניין, על יד מכוונת.

התנגדות ראשונה - מדענים מסויימים מגיבים לסיפור הזה בחרדה מסויימת, כי יש כאן סוג של חזרה לטלאולוגיה (תכליתיות). היסטורית, רק כשנטשו חוקים טלאולוגיים הגיעו לתגליות מדעיות. לכן יש מי שרואה כאן צעידה לאחור. אמירה שמהות המדע היא להבין סדירויות בטבע, ויש תחושה שהעיקרון האנתרופי מייתר את זה.

אפשר להתווכח עם זה.

...

התנגדות שניה – יכול להיות שלא היתה בחירה – אי אפשר לשאול מה היה אילו קבועים היו שונים, כי יכול להיות שהם קשורים זה לזה בתיאוריה מאוחדת שעוד לא גילינו. בתאוריה מאוחדת כזאת לא יהיה מקום לחופש בכלל.

...

על ההתנגדויות האלה אפשר להסתכל עדין כמקריות אנתרופית, אז נשארנו עם מכה למטריאליזם.

ההתנגדות השלישית – שהיא מכה מוחצת לעיקרון האנתרופיה – היא שאנחנו לא יודעים מהם התנאים לחיים. ייתכן שאם הקבועים זזים היו מתאפשרים חיים מסוג אחר, לא מה שאנחנו מכירים.

התשובה שמנגד היא שעיקרון האנתרופיה תמיד יבוא עם סימן שאלה – נגד המטריאליזם, שאומר שהמדע מוכיח שאין יד מכוונת (??), אבל באופן פחות ברור.

היא עונה שהיא לא מסכימה, כי לא ברור מה אנחנו מגדירים חיים. אם כך, אי אפשר לומר שצירופי המקרים האלה הם הדבר היחיד שתומך בחיים. אפשר לומר שתומכי עיקרון האנתרופיה שיש להם בעיה בדמיון – הם לא מסוגלים לדמיין חיים שמבוססים על דברים אחרים.

יש כל מיני דרכים שהמטיראליט יכול להגיב בהן על העיקרון האנתרופיה -

1. ...
2. לקבל את זה ולהפוך להיות מאמין באיזשהוא אופן
3. העיקרון האנתרופי החלש – טענה הסתברותית – אמנם הסיכוי להיווצרות חיים מאד נמוך אבל כיוון שמספר הכוכבים / יקומים מאד גבוה הגיוני שאיפשהוא זה יקרה. (כאן אפשר להתפצל לכמה גרסאות של העיקרון הזה – יקום אחד גדול שמפוצל להמון יקומים קטנים --> ואז אפשר לומר שהוא בכל זאת מיוחד ומישהו בחר בו, גרסה אחרת – יקומים שונים שלא קשורים זה לזה, גרסה שלישית – משהו מודאלי – כל יקום שאפשרי קיים).

חזרה למאיר:

החבר'ה של העיקרון האנתרופי לא אומרים ישירות שיש אלוהים, הם רוצים להיא אותנו למצב שאנחנו לא יכולים לומר אחרת. הם יאמרו דברים כמו "הטבע יודע עלינו באיזושהיא צורה". השאלה היא יותר על היחס בין האדם והטבע – האם האדם הוא מקרי וסתמי, ופחות על קיום אלוהים.

הסיפור של העקרון האנתרופי מגיע בצומת של המון שאלות:

• מהו העקרון האנתרופי (ע"א)?
• מהו הע"א החלש? מה ההבדל בינו לבין החזק?
• מה טיבו של צירוף המקרים? במונחים הסתברותיים או לא?
• מה נחשב צירוף מקרים מטריד? (זה שהאחרונים תמיד בסוף זה צירוף מקרים מטריד? אם המספר הזוכה בלוטו יהיה מספר ת"ז שלי, זה יהיה מדהים? ושל דוד שלי? ושל אח של גיסי? ושל מישהו בעולם? ואם אני אקבל בדיוק 77777 זה מדהים? ו83961? הרי זאת אותה הסתברות בדיוק?)
• איך זה נראה מבחינה פילוסופית?

מבקש לקרוא על העקרון האנתרופי בוויקפדיה באנגלית.

מבקש שניקח את השאלות וננסה לקבל תמונה בהירה עליהן. (בלי יותר מדי יומרות להצליח).