יום שני, 29 באוקטובר 2012

מגדר וחברה - שיעור 2



שיעור 2 – 29.10.2012

מדברים על התרגילים של כולן. תמר מפתחת את הסיפורים לנקודות שנדון עליהן במהלך הקורס.

היום נדבר על המושגים של מין, מגדר ומיניות.
מין - “זכר ונקבה עשה אותם" הבדלים אנטומיים – ביולוגיים בין בנים ובנות. Sex. דיכוטומיה שנבנית כבר בתחילת התנ"ך.
מגדר – המימד התרבותי החברתי של הבדל ביולוגי. זכר הופך לגבר, נקבה הופכת לאישה. ההבניה החברתית היא שיש שני מגדרים, גבר ואישה. עברית היא שפה מג'ונדרת, כלומר המגדר מאד מובנה בה. גבר/אישה ילד/ילדה מבנים את המגדר כדיכוטומי. המחשבה היא שהמבנה האנטומי מוצמד לתפקיד חברתי. המגדר הוא חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. הוא מגדיר ומניע את הסדר החברתי כדיכוטומי. חוץ ממי שמאד מיומן בחשיבה פמיניסטית רובינו חושבים במושגים מגדריים. זה נתפס כטבעי. הפמיניזם מעמיד בסימן שאלה את הטבעיות של הקטגוריה הזאת.
מיניות – התשוקה או המשיכה למין / מגדר אחר. ההנחה החברתית היא הטרוסקסואליות. יש הרבה שיח סביב הפרת הסדר הזה (הומוסקסואליות / לסביות), כאשר ההסברים נעים מהסברים פסיכואנליטיים, הסברים פסיכולוגיים חברתיים, הסברים סוציולוגיים. יש אמירה שבמקומות בהם אין סנקציות על יחסים חד-מיניים הם קורים הרבה יותר (יוון הקדומה [באופן ממוסד – חלק מתהליך הסוציאליזציה], צוללות).

Doing gender:
נראה לי שלא אמרנו על זה כלום. אבל זה היה בחומר הקריאה לשיעור.

פילוסופיה חדשה ב' - קאנט (1)



שיעור 2 – קאנט (1) – 29.10.2012

נדבר על ההקדמות – יש שתיים – 1781 ו1787. יש בינהן הבדל משמעותי, הצבת העמדה שהקשר שונה.
ההקדמה למהדורה הראשונה:
משפט ראשון: “התבונה האנושית גורל מיוחד לה לגבי סוג מסויים של הכרותיה. מתמידות עליה שאלות שאין בידה לפדחותן משום שהוטלו עליה בידי טבע התבונה עצמה אך אין ביכולתה להשיב עליהן מפני שהן למעלה מיכולתה של התכונה האנושית". זוהי המסקנה של הספר – יש קבוצה שלמה של שאלות שאנחנו לא יכולים לענות עליהן – אנחנו נמשיך לשאול ולעולם לא נוכל לענות. אלו שאלות שנשאלו כל הזמן – שאלות מרכזיות ומטרידות.
מפרספקטיבה של היסטוריה של פילוסופיה יש קביעה חד משמעית ששמה סוף לויכוח ארוך – קאנט אומר שלא נוכל לענות על השאלות, א-ב-ל העובדה שלא נוכל לענות עליהן אינה סותרת את העובדה שנמשיך לשאול את השאלות האלה.

קאנט מחלק את השאלות לכאלה שאפשר לענות עליהן וכאלה שלא. ביקורת התבונה הטהורה מנסה לתחום את השאלות שאפשר לענות עליהן, לעומת השאלות שאי אפשר לתת עליהן תשובה. הרעיון של הביקורת הוא המיפוי של הגבול הזה. לשם כך קאנט מציב פרוגרמה במסגרתה הוא בוחן קודם את היכולת האנושית ואז את ההשלכה שלה על היכולת לפתור סוגי שאלות שונים.

קאנט עושה מהלך מעניין בהתמודדות עם הספקנות. זוהי גישה שטוענת שהיא יכולה לקעקע כל תשובה לשאלה ולהישאר תמיד במצב של ספק. קאנט נושא ונותן עם הספקנות – הוא מסכים עם הכיוון הזה לפעמים, בתחום מסויים, אבל לעיתים טוען שכן אפשר לתת תשובה חד משמעית לחלק מהשאלות. קאנט מגדיר את הפרוייקט של הספר הזה לתחום בין הקטגוריות האלה.

קאנט אומר שהוא אינו יכול לסמוך יותר על טכניקות מיסטיות של הארה / חסד אלוהי שמעטים יכולים להגיע אליהם אך לא להעביר אותם לאנשים אחרים. הוא אומר שהתרבות המערבים הניחה תמיד שיש יחידי סגולה וטכניקות להגיע להתגלויות. קאנט מניח את הכיוון הזה בצד ובונה על שימוש בשכל האנושי בלבד.
השדה של כל הדיונים האלה, אומר קאנט, הוא השדה של הטמאפיזיקה. זה התחום הקלאסי בו נשאלו השאלות האולטימטיביות שהניסיון לענות עליהן נכשל. הוא אומר שאם מסתכלים על השדה הזה אז רואים "מאבק מתמיד בין נוודים ליושבי קבע". במטאפורה יושבי הקבע הם המטאפיזיקאים, והנוודים הם הספקנים. יש מאבק בו בכל תקופה יש קבוצה דוגמטית אחרת. כשהמטאפיזקה שולטת היא משליטה את הדוגמות שלה - לא כי היא משכנעת אלא באמצעים של כח. קאנט אומר שמעמד המטאפיזיקה הוא היום של שפחה חרופה, וזה כי היום (היום של קאנט) יש מדעים קוגניטיביים (היה לזה שם אחר) שיכולים לענות על השאלות האלה באמצעות מתודה אמפירית, ניסיונית.

קאנט אומר שאם המטאפיזיקה היא הביטוי העליון של מי שאנחנו זה נשאר כך, אך צריך להתקיים תחת ביקורת שמצמצמת את היומרה שאין לה כיסוי. הוא רוצה לבדוק את האופן בו היומרה צריכה להיות מצמצמת. ביקורת התבונה הטהורה היא בעצם ביקרות המטאפיזיקה – מה מטאפיזיקאים יכולים להתיימר לדעת.

קאנט אומר שאפשר להגן על ידע אפריורי – שקודם לכל ניסיון. במובן מסויים קאנט מנסה להגן על כך שיש לנו ידע אפריורי. קאנט רוצה להגיד שאם המטאפיזיקה היא הפרוייקט של הידע האפרירוי יש לה מקום, אלא שיש לשאול איזה סוג של טענות אפריוריות אפשר לטעון. הספר הו אוסף של טענות אפריוריות על העולם – טענות שאפשר לטעון בלי להביא הוכחות אמפיריות.

בטענה של קאנט יש אלמנט של ויתור על חלום גדול. הוא נסוג מהשאיפה הגדולה ביותר של הפילוסופיה – או מהשאיפה למימוש מלא שלה. נראה איך הויתור הזה מלווה בפיצוי על ידי עוצמה אינסופית. קאנט תמיד נע באופן מפצה – החלשה של מהלך מסויים ובמקביל חיזוק של כח אחר. במקרה הזה ההגבלה של הידע התיאורטי על העולם מגבירה את היכולת המוסרית שלנו. (...) יש מצב מובנה של טראגיות מובנית אל תוך הסיפור הקאנטיאני.
קאנט רוצה לבקר את התבונה, וטוען שהאופן היחיד בו זה יכול להיעשות היא באקט רפלקטיבי של התבונה על עצמה, ולא מבחוץ. זו המשמעות של ביקורת התבונה הטהורה. התבונה רוצה לקבוע את התחום שלה עצמה. רק כאשר אנחנו נמצאים בגבולת הגזרה של התבונה אנחנו עומדים על קרקע יציבה. אפשר לחרוג ולהתעסק בתחומים שמחוץ לגבולות התבונה, אבל אז אנחנו נוהגים בחוסר אחריות, אנחנו מקשקשים. לכן אחריותינו המוסרית היא לא לחרוג מהגבולות. קאנט לעולם לא אומר שאנחנו רק יודעים – אנחנו יכולים להיות אומנים / אנשים דתיים, אבל אז אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו ידעים כמו שאנחנו יכולים לומר שאנחנו יודעים דברים אחרים.

נקודה מעניינת: קאנט מראה איך התחלנו לעשות מטאפיזיקה. איך התחילו לשאול שאלות אפריוריות (האם עץ שנופל ביער משמיע רעש אם אף אחד לא שומע אותו?) – למה אנשים הפסיקו להסתפק בתיאורים של מה שהם רואים. קאנט טוען יש איזה רגע בהיסטוריה בו נוצר מספיק פנאי כדי לתת ליכולת האנושית שחרור לשאול את השאלות האלה.

(מקריא מהספר). במובן מסויים הפרוייקט של קאנט יומרני יותר מהמטאפיזיקאים – כי הוא מתיימר לדעת הכל על התבונה – מתי היא מסוגלת, מתי היא מוגבלת, מתי היא צודקת ומתי היא טועה.


מהדורה ב':
קאנט שואל למה מדעים מסויימים הצליחו להתייצב כמדעים, ומטאפיזיקה לא.
הוא אומר שלא יודעים מתי קרה שהסכימו על חוקי הלוגיקה, אבל מנסה לדמיין מתי זה קרה. ברור שבאיזה שלב היסטורי נוצרה הסכמה כזאת. תחום נוסף בו יש קונצנזוס הוא המתמטיקה והליגיקה. מבחינה היסטורית, יש מעט יותר ידע לגבי מתי זה קרה (יוון?). ברור היום שאי אפשר להתווכח על רעיון ההוכחה, על המתודה של הוכחה מתמטית. תחום שלישי שהוא מזכיר הוא מדעי הטבע החדשים (בייקון), עם העיקרון של הניסוי, התצפית. גם כאן יש פרוצדורה מוסכמת לקביעת אמיתות.
קאנט שואל למה לגבי מטאפיזיקה לא קרה דבר כזה. התובנה הזאת היא ליבה של המהפיכה הקופרניקאית. קאנט מחפש את הרגע המקביל של התהוות קונצנזוס לגבי מתודה במדעים המדוייקים במטאפיזיקה.
מאיפה קאנט לוקח את התובנה שהוא מציע כמהפיכה קופרניקאית? מהמפיכה האחרונה – המהפיכה של מדעי הטבע (המפהפיכה המדעית). הוא אומר שהמטאפיזיקאים כל הזמן סברו שהם יכולים לספק ידע מוחלט אפריורי על העולם על ידי כך שהם ניסו לחרוג מעצמם כדי לתפוס את העולם שאינו תלוי בהם, לנסח את החוקים לפיו העולם שמחוץ להם מתנהל. ההיפוך הוא בכך שמדעני הטבע אמרו: אנחנו נקבע את הכללים ונאלץ את העולם להתנהל לפיו. אנחנו לא נחרוג מעצמינו.
עד עכשיו האובייקט התנה את הסובייקט, מעכשיו – הסובייקט מתנה את האובייקט.
האמירה של קאנט היא שלעולם לא נוכל לדעת את המצב של האובייקט כי (... לא נוכל לחרוג מעצמינו והוא קובע את איך שנראה אותו??). ולכן ההיפוך – לומר שאנחנו נתנה את האובייקט, מאפשר לדעת אותו.
ההבדל בין קאנט למדעי הטבע – הוא לא עושה ניסוי. מדעני הטבע אומרים: נקבע חוק, נבדוק ניסויית את ההתאמה בינו לבין הטבע, אם הטבע לא מתנהל לפיו נשנה את החוק.
קאנט מצביע על פער שמכשיל את המטאפיזיקה – אם האובייקט קובע אותנו, מתנה אותנו, הוא קובע את איך שנראה אותנו ולכן לעולם לא נוכל לראות אותו. לכן יש להפוך את הסדר. קאנט מציע שינוי פרספקטיבה. במקום לגלות את העולם אנחנו מארגנים אותו.

קאנט מראה שאחת ההשלכות של המהפיכה הקופרניקאית היא שהיא יוצרת בו זמנית הגבלה בתחום הידיעה וערך אינסופי ביכולת המוסרית.

מעכשיו נלך להצדקה הפילוסופית של הטענה הזאת. החלקים הראשונים של הספר כוללים בנייה מושגית, ובסוף הוא גוזר דדוקטיבית את הטיעון שלו דרך המושגים.

  • כדי להבין את המהפך שקאנט מציע צריך להבין את החדשנות שבאמירה של קאנט בזמנו. היום אנחנו חושבים אינטואטיבית במונחים קאנטיאניים – שהכל הבניה, שאנחנו בוראים את העולם בצלמנו. אבל בזמנו זו היתה הבנה חדשה לחלוטין. קאנט מציע הבנה חדשה למושג אוביקטיבי- אין אובייקטיבי באופן בלתי תלוי בתו גם דעה האנושית. קאנט משנה מבחינה פילוסופיצ – אונתולוגית את מושג האובייקטיבי. יש השתמעויות אונתולוגיות למה שקאנט אומר. המהפך הוא לא רק בהגדרת איך אני תופס את העולם, אלא הבגדרת מה יש בעולם (?).

יש שאומרים שקאנט מספק את ההצדקה הפילוסופית למדעי הטבע האמפיריים. אנשי מדעי הטבע אומרים שהם יודעים שהעולם מתנהג לפי חוקים מסויימים, אבל לא יכולים להסביר למה. קאנט מספק את ההסבר.

הפרוגרמה – המהפכה הקופרניקרית, שמופיעה במבוא. בשיעורים הבאים ניכנס לפרטים שלה.

נמצאתי חייב לבטל את הידיעה כדי לפנות מקום לאמונה".

הטקסט שנקרא עמוס במטאפורות. אחת השאלות שעולות ביחס לטקסט כל כך חשוב היא אם אפשר להזיז את המבט מהתוכן לטאפורה. האם הבחירה של קאנט במטאפורות מסויימות קשור לאופן בו יש להבין את הטקסט. רב הפרשנים אומרים שזה כדי להנגיש את הטקסט. פרופסור עדי אופיר מתווכח על כך עם פרופסור ירמיהו יובל, וטוען שיש משמעות פוליטית לבחירה של קאנט במטאפרות אלימות.