יום שלישי, 19 ביוני 2012

פילוסופיה של המדע - תרגול 10: בלור (תרגיל 9) והבניה חברתית



תרגול 10 19.06.2012

תרגיל 9 –
ההנחה של בלור היא שצריך את כל ארבעת העקרונות. אם אחד העקרונות היה מוכל באחרים הוא היה מיותר. מדובר בארבעה עקרונות בלתי תלויים. כל שילוב של חלק מבין שלושת העקרונות יכול להתקיים.
מה שבלבל אותנו הוא המוניזם הנטורליסטי של בלור, ממנו משתמעים כל העקרונות.
מדובר בתפיסת עולם, לפיה העולם הוא עולם מכניסטי שיש בו רק סיבות ועלות. לכל אירוע יש סיבה, כל האירועים יכולים לקבל הסבר סיבתי (אי משוא פנים) ואי אפשר לחלק בין האירועים באשר לסוג הסיבות שגורם להם.
המוניזם הנטורליסטי הוא עיקרון אחד, אבל הוא מתפרט (כאשר רוצים ליישם?) לשלוש עקרונות.

בלור – ידע = כל האמנה שמקובלת על קבוצת אנשים.
המוניזם הנטורליסטי ותפיסת הידע של בלור הן תפיסת עולם, ממנה נגזרים העקרונות.

השאלה היא: מהן הסיבות להאמנות האלה?
אי משוא פנים – כל ההאמנות דורשות הסבר
סיבתיות – סוג ההסבר סיבתי, ולא טלאולוגי
סימטריה - כל ההאמנות צריכות לקבל את אותו הסוג של הסבר סיבתי. לא ייתכן שהאמנות רציונליות יקבלו, למשל, הסבר פסיכולוגי, ואילו האמנות שגויות יקבלו הסבר סוציולוגי.

הוא ציפה (וגם במבחן צריך להיות כך) שנאמר משהו שמדגים איך יכול להיות שמתקיימים 2 עקרונות ולא השלישי – למשל, לא מתקיים סימטריה אם מסבירים הל בהסבר סיבתי, אך האמנות רציונליות בהסבר פסיכולוגי ולא רציונליות בהסבר סוציולוגי.

בנוסף, רפלקסיביות (הכוונה היא לגבי התכנית החזקה).
למה צריך להניח אותה?
כי בלי רפלקסיביות הסוציולוגיה של הידע מגיעה לסתירה עצמית. למה?
כי - אם לא מניחים רפלקסיביות אז מה מסביר את התכנית החזקה?
  • לא צריך להסביר – עוברים על אי משוא פנים
  • מסבירים, בל הסבר טלאולוגי – עוברים על סיבתיות
  • מסבירים, אבל בסוג הסבר אחר שמיוחד לתכנית החזקה – עוברים על סימטריה.


הבניה חברתית -
בלור: מדגיש את הגורמים הסוציולוגים שמסבירים את ההאמנות המדעיות.
ההבניה החברתית: לאטור מקבל את הרפלקסיביות – הוא אומר שמה שהוא עושה זה גם הבניה חברתית.

איך הגעתי להאמנה?
בלור – סיבות סוציולוגיות וכו'
לאטור – הבניה חברתית.
במובן הזה הגישות די דומות – שתיהן מסבירות (בדרך אחרת) קבלה של האמנות מדעיות.
אם נשאל את בלור אם לידע שלו יש תוקף מיוחד, הוא יגיד שלו. מבחינתו מה שמנחה את כל הקילה המדעית, כולל אותו, הוא הסבר במונחים סיבתיים. ההאמנה שלו אינה שונה משאר ההאמנות. אפשר להראות שכל החשיבה של מוניזם נטורליסטי היא חלק מתהליך היסטורי וכו'. זה לא יפריע לבלור.
בלור לא טוען שהתכנית חזקה היא אמת, אלא שאלו האמונות שלו ושל קהילת הסוציולוגים שלו, והוא רוצה לשכנע אנשים אחרים בזה. אבל זה לא בהכרח נכון, הוא יאמר שזאת האמנה קונסיסטנטית.
הבניה חברתית לא מקבלת חלק מהעקרונות של בלור.
יש לו הנחות אחרות -
  • זרות אנתרופולוגית
  • הנחה שכל ידע הוא תוצר של הבניה
לאטור לא חשב שהבניה חברתית זה משהו רלטיביסטי. כשלאטור מדבר על רלטיביזם הוא מדבר על בלור. מבחינתו כשהוא מציג את ההבניה החברתית הוא מתעמת עם הקו הנחרץ שמציג בלור. הטענה של הבניה חברתית היא שכל דבר שנאמר על העולם מובנה חברתית. האבחנה בין גורמים – סוציולוגיים, פסיכולוגיים... היא חדה מדי בשביל לאטור. מבחינתו אין הפרדה בין החברה / הגורמים החברתיים והדבר. אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם העולם, ואנחנו מבנים את תמונת העולם שלנו עם בסיס האינטראקציה. המדען שרואה את העולם עם מכשירי הניסוי שלו הוא מגיע להבניות מסויימות. הצ'יף, שרואה את העולם בכלים אחרים, מגיע להבניה אחרת.
בלור אומר שאנחנו מייצרים את המציאות. אי אפשר להפריד ביננו לבין העולם, לומר: אנחנו סובייקט ויש אובייקט.
האמירות של לאטור הן די מעורפלות.
הוא יוצא נגד אבחנות – עולם/ידע, תצפית/תיאוריה.
למרות חוסר שביעות הרצון של לאטור מבלור, הם לא עד כדי כך שונים. שניהם לא מקבלים את החשיבה הרציונליסטית על המדע, שסוברת שהאמנות מסויימות במדע לא צריכות הסבר סוציולוגי, ואופן הסבר זה נכנס רק בטעויות.

לאטור ביחס לעקרונות של בלור -
  • אי משוא פנים - מקבל (ההסבר הוא הבניה חברתית ולא סיבתיות)
  • סימטריה- מקבל
  • רפלקסיביות - מקבל
  • סיבתיות – לא מקבל. לפי לאטור, סיבתיות היא כבר קטגוריה שבאים דרכה אל העולם. גם ההסברים הסיבתיים שלנו מובנים חברתית (?). [לעומת זאת, לפי בלור עיקרון הסיבתיות הוא דרך בה ניגש המדען לעולם. לא בהכרח דרך טובה יותר. זה פשוט איך שהם עובדים].


על המתודה -
לאטור רוצה להציג תפיסה חדשה על המדע. כדי לעשות זאת, הוא לא רוצה לקבל את הקטגוריות של המדע. לשם כך הוא נוקם בזרות אנתרופולוגית – הוא מסתכל על מדענים ופעולותם כאילו הם שבט נידח. מתקבלת מסגרת חדשה להבין מהי עשיה מדעית. שחר חושב שזה מוצלח – הוא מתאר את המעבדה כקו ייצור של ידע, בה אנחנו כל הזמן ממסגרים (שמים בסוגריים) ידע, כדי להגיע למסקנות חדשות. (לוקחים נקודות, עושים גרף ואז מתייחסים רק אליו, וכו'). כשעושים את זה שוכחים את העמימות, את הרעש שהיה. כאילו יש היקבעות. לאטור אומר שיש תת היקבעות, מדענים, באופן בו נעשית הבניה חברתית, מקבעים את הדברים. מתישהוא, אחרי המון הכנסות לסוגריים, מתקבל פלט ברור ובהיר.
פילוסוף רציונליסט יאמר שההכנסה לסוגריים היא לא תהליך שרירותי, היא תהליך אמיתי לבדיקת טענות מדעיות, תהליך רציונלי על בסיסו אפשר להתעלם בהשך מהרעש. בדקנו באמת עובדה מסויימת, ועכשיו אפשר להכניס את זה לסוגריים.
לאטור לא מכחיש את זה, הוא פשוט מנסה לתת זווית אחרת, ולומר שאין הבדל מהותי בין האופן בו מדענים מבנים את המציאות והאופן בו אנשים מן השורה, שאינם מדענים, מבנים אותה.

לאטור אומר שיש מסתוריות סביב המדע, מיתוסים – ואפשר לבטל אותה (כמו שעושים אצל שבטים).
דבר אחר – רפלקסיביות מאד חשובה לו – כמו שמדענים מייצרים סיגנל מתוך הרעש, גם הוא - הוא מנסה לייצר סדר מתוך האי סדר שהוא רואה במדע.

רציונליסט – ניסוי מדעי הוא הדרך הרציונלית והנכונה להגיע למטרות אפיסטמיות.
חסיד ההבניה החברתית – השיטה המדעית היא הבניה חברתית שנוצרה לפני כמה מאות שנים. אין עדיפות למדע על טקס אבוריג'יני. יש שונות בתכנים וכו'. אבל לא ברמת הגישה אל האמת. כשנאמר שהתיאוריה מבוססת על התצפיות לאטור יאמר שיש תת היקבעות (כמו בתיאוריות של השבט האבוריג'יני). אי אפשר לדבר על הצדקה אפיריורית כי יש תת היקבעות.

לאטור הולך לאנתרופולוגיה שתעזור לו להגיע לזרות. הוא חלק מהתרבות המערבית, ולכן כדי לחקור מדע הוא צריך לעטות על עצמו זרות. את זה מאפשרים לו הכלים האנתרופולוגים – שמציגים עמדה של זר.
זה מעורר בעיה, כי מצד אחד הוא לא זר מוחלט, וגם לא יכול להיות – כי אם הוא היה זר מוחלט הוא לא היה מבין כלום. גם אנתרופולוג הוא לא זר מוחלט לגמרי – יש לו מושגים : עלה, כתר, לתיאור התרבות שהוא חוקר. מצד שני, הוא לא יכול להיות חבר בתרבות שהוא חוקר, כי אם הוא חוקר שום דבר לא דורש הסבר. הוא מודע למטענים התרבותיים שהוא מגיע איתם, ובכל זאת מנסה להביא את עצמו למקום שהוא בין זר לבין חבר.

הנחות -
  • פרטיקולריות – לא מתיימר להכליל אלא לתאר. הוא מתאר את המעבדה הספציפית. אולי יהיה אפשר להכליל, אולי לא.
  • בשם החופש התיאורי – לא באים עם קטיגוריות או היפותזות מוכנות מראש (למשל, שיש להסביר במונחים סיבתיים). לא מגדיר איזה וסג של תופעות הוא אמור לחקור.
  • בשם הזרות - “הכנסה לסוגריים" של היכרות עם מושא המחקר. הוא לא מכיר את מושא המחקר וצריך להכיר אותו, כלומר להבנות אותו, ואת זה הוא עושה כמו מדענים – על ידי הכנסה לסוגריים של מושא המחקר. (כך עושים סדר ברעש!)
  • בשם הרפלקסיביות – המחקר האנתרופולוגי של המתודה המדעית הוא מדע בפני עצמו ועל כן משתמש במתודה זהה.


הבניה חברתית – המציאות מטבעה היא מבולגנת, כדי לסדר אותה מכניסים לסוגריים.
המדענים מסתכלים על הפעילות שלהם כפעילות רציונלית, לא כהבניה חברתית. מבחינתם אין מקום למחקר אנתרופולגי (שמציג את פעילותם כמשהו שרירותי) במעבדה שלהם. הוא מנסה לייצר פרספקטיבה חדשה. עם זאת, הוא מבין את הקושי שהבניה חברתית מייצרת. הוא עושה את זה (חוקר אנתרופולוגית את העשיה המדעית) כי הוא סובר שאין דרך להגן על ההיקבעות של תיאוריות על ידי תצפיות, והוא בא להסביר מה באמת אנחנו עושים.
לאטור אומר שגם הוא מאמין במדע, הוא לא תוקף את המדע אלא נוקט עמדה אגנוסטית – הוא סובר שאי אפשר להסגןעל העמדה הרציונלית. הוא לא חושב שהישים התיאורטיים והתיאוריות הן המציאות.
הוא אומר שהמדע לא חושף אמיתות.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 14 - סיכום



שיעור 14 - 19.06.2012
סיכום

כל אחד יציג שני היבטים של הגישה שלו – 1תרומה מרכזית 2נקודת חולשה.
אח"כ יהיה זמן פתוח לשאלות.

קליין (מיכל)

תרומה מרכזית:
רבת השראה, שימשה השראה להוגים פסיכואנליטיים רבים אחריה. ובכל זאת – היא מביאה את עניין הטיפול בילדים. כשמטפלים בילדים אי אפשר לשבת מאחורי המטופל בעמדה די מטופלת ונייטרלית ומפרש. בטיפול בילדים מוצאים את עצמנו חווים ומגיבים להמון השלכות. שינתה את התפיסה של אובייקט ובנתה את הבסיס לכל התיאוריות של יחסי אובייקט שהתפתחו יותר מאוחר. פרויד דיבר על אובייקט בהקשר של מטרת הדחף וכיווניותו, קליין אומרת שאין דחף ללא אובייקט, שהזהות שלנו היא האופן בו אנחנו משתמשים באובייקטים שלנו.

נקודת חולשה:
לקליין היה מאד חשוב לעשות מקום לחלקים קשים באישיות. זה הביא לזה שרב ימיה היא היתה מאד מותקפת, וזה הביא להסתגרות שגרמה לפספוסים. דוגמא דרך אחד ממשיכיה לנקודה עיוורת של קליין – הנושא של הזדהות השלכתית. קליין ראתה בזה רק מנגנון הגנה. ביון אמר שכאשר הילד שם רגשות קשים בתוך האוביקט זה לא רק הגנתי – יש לזה גם מטרה תקשורתית (כמו כשתינוק שם רגשות קשים אצל האם, שמעכלת אותם ומחזירה לו באופן בו הוא יכול להתמודד). יש לזה השפעות חשובות על הטכניקה – של האמא, של המטפל. המשגה זו מאפשרת לא רק להגיב בפירוש. הרגעים בהם מטופל לוקח על עצמו את הרגשות הקשים גדרש המון תמיכה, ויש משהו בגישה הפרשנית שהוא קשה.

ויניקוט (יהודה פרנקל)

תרומה מרכזית: כינון הסובייקט (לעומת קליין – כינון שאובייקט). הכניס לעולם הפסיכואנליזה את הניתוק מהחשיבה הביולוגית וכינון האדם בתור סובייקט יחידאי – אדם שמחפש את העצמי שלו, שיבוא לידי ביטוי כמאבק החיים האנושי היסודי ביותר. הוא לא שולל יצרים, דחפים, תוקפנות וקנאה עליו דיברו עד אליו, אך הוא שפ על הבמה, במקום המרכזי ביותר משהו האחר = כינון הסובייקט. המאבק הזה אינו מאבק בין חלקים באישיות אלא בין complience ל___. בריאות נפשית היא היכולת לבטא את העצמי האמיתי בחיים. האדם הבריא הוא זה שיכול לנהל את חייו על פי הסכמה שהוא בונה לעצמו, ולא הסכמה הביולוגית / הדחפית שהכרנו קודם. מטרת הטיפול היא לא העלאה של התת מודע למודעות, אלא הצמחה של חלקים שלא היה להם מקום קודם. זה גם מנחה את שיטת הטיפול והטכניקה של ויניקוט.

נקודה עיוורת: כל התיאוריות שעוסקות בסובייקט הן תיאוריות הומוניסטיות. יש להן נימה אידיאולוגית – אם משהו באדם יבוא לידי ביטוי העולם יהיה טוב יותר. השאלה לויניקוט היא אם הוא לא פספס את התוקפנות האינהרנטית, את היות המיניות ציר בפני עצמו. האם כשהוא כותב במילים פסיכואנליטיות we don't need no education (זו התקופה והמקום המתאימים...) הוא לא מפספס חלקים שאי אפשר להצמודד איתם בצורה אוטופית.


קוהוט

תרומה מרכזית: ההבנה של אמפטיה. שכדי שתהיה טרנספורמציה של חיים נפשיים צריך לצאת מתוך נקודה אמפטית. זוהי נקודה חוצת תיאוריות.

נקודת תורפה: יש דעה די רווחת שאין בעיה בתיאוריה, אלא אצל המטפלים. מטפלים שעובדים לפי התיאוריות תמיד פוגשים את הגבולות שלהם. זאת עבודה שמאד קשה – קשה מאד למטפל לעבוד ללא שום מירורינג – תחושה שיש התאמה, שאפשר למצוא נחמה, שיש התקדמות. זאת עבודה מאד קשה להמשיך להיות אמפטיים בסביבה שאינה אמפטית.
היא אישית חושבת שיש נקודת תורפה לתיאוריה – כשפוגשים דברים נורא קשים באנשים – אלימות, רצחנות - “העצמי המפורק" קשה מאד להישען על ההנחות האלה, כי הגישה לא מנחה לעבוד בצורה ישירה עם התכנים הקשים האלה. קוהוט עצמו לא עבד עם פסיכוטים, ובמצבים כאלה אין תשובות אצל קוהוט ומטפלים מחפשים גישות אחרות.


הגישה ההתייחסותית
תרומות מרכזיות:
  1. מזמינה עמדה ביקורתית על עמדת המטפל. שינה את האופן בו המטפל תופס את עצמו בתוך העבודה הטיפולית.
  2. פסיכולוגיה של שני אנשים – כל מה שקורה בחדר הוא תמיד תולדה של מפגש של שני הסובייקטים שנכנסו לאיו. מצב שהפסיכואנליזה מראשיתה ניסתה לעקוף – להסוף למגש עם סובייקט אחד, והחשיבה ההתייחסותית אומרת שזה לא אפשרי ולא נחוץ.

ביקורת:
הפסיכואנליזה ההתייחסותית לא הציעה מודל אחר בעוצמה דומה. צריך לחבר למודלים קיימים – חיבור שחלקו לא קרה. החוזקה הגדולה היא בפירוק, בדה-קונסטרוקציה. יש סכנה של אנרכיזם – כל השאלות הקליניות שהגישה מעלה לא קיבלו מענה מספיק טוב.

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 14 - יום


תרגול 14 – 19.06.2012
יום

לוק –
  • אובייקטים --> מורכבים מעצם ואיכויות. אנחנו תופסים את האיכויות, מה שגורם להם להופיע הוא העצם.
  • סובייקט --> עצם

ברקלי -
  • באובייקט אין עצם, אלא רק איכויות. (מראים את האוניברסיטה – הנה רחל, הנה המשרד של יקירה. אבל איפה האוניברסיטה? אין אוניברסיטה מעל ומעבר למה שתופסים. זה שם כללי לbundle of preceptions. זה האמפיריציזם – אנחנו מתייחסים רק לנתוני חושים).
  • סובייקט --> עצם. התופס אינו כמו הדברים הנתפסים. תכונה לא תופסת תכונה. כדי לתפוס תכונות צריך שיהיה משהו אחר. וזה הסובייקט, שהוא עצם.

נראה שלומר שאובייקט הוא מקבץ תפיסות (bundle of perceptions) זה קל, להגיד את זה על סובייקט (כפי שעושים ב'מות הסובייקט', בפוסט מודרניזם, במרקסיזם – תודעה כוזבת, אצל פוקו – מאבקי כח...) זה הרבה בעייתי, בגלל אותו עניין – כדי לתפוס צריך תופס.

סיבתיות
למה זה חשוב?
דקרט מוכיח את קיום האל ע"י סיבתיות.
שפינוזה – הגדרת העצם היא סיבת עצמו.
זה מושג מרכזי!

יום – חלק ג, פרק ב "על האומדנות והמשהו"
כשמשווים בין שני מושאים שנוכחים בו"ז – זאת תפיסה, אבל כשמשווים בין שני מושאים שלא נוכחים בו זמנית זאת שכילה.
אנחנו לא תופסים מושגים באופן רציף, אבל מניחים רציפות של קיום מושאי התפיסה שלנו.
מאיפה אנחנו מסיקים על ההכרחיות של סיבתיות? מה גורם לנו לביטחון שא' יוביל בהכרח לב'?

יחסים בין מושגים והקשר שלהם לסיבתיות -
  • סמיכות (זה ליד זה) – הכרחי אך לא מספיק
  • קדימה (זה לאחר זה) – כנ"ל
  • קשר הכרחי (כל פעם שמופיע א' מופיע ב') - בעיית האינדוקציה. אנחנו לא רואים את ההכרח, אלא יכולים רק לומר שכל פעם שראינו שמופיע א' גם ראינו שמופיע ב'. [בסיבתיות ההכרחיות חשובה, כי אנחנו רוצים שתהיה לזה צורה של חוק].
במציאות אנחנו רואים סמיכות וקדימה, אבל אנחנו לא רואים סיבתיות. אף פעם אין לנו רושם של זה בגלל זה. מאיפה מגיע ה'בגלל'? יום האמפיריציסט מראה שאין לו שום לגיטימציה מטאפיזית (לאמדובר על לגיטימציה פרגמטית) לדבר על סיבתיות.

פרק י"ד – על המושג של קשר הכרחי
עמ' 222, לא נעלם ממני: המסקנה הספקנית – הסיבתיות היא איכות של הרוח, ולא של הדברים. יום מפרש את זה במונחים פסיכולוגיים – זהו הרגל פסיכולוגי (קונטינגנטי). חיפוש חוקיות או סיבתיות בעולם אלו אינסטינקטים של האדם.