יום שלישי, 12 ביוני 2012

פילוסופיה של המדע - תרגול 9: בלור


תרגול 9 12.06.2012

מעבר על תרגילים 7-8, פספסתי

לכל פרדיגמה יש חריגות, מרגע ההיווצרות, אבל במסגרת הפרדיגמה החריגות מוגדרות כחידות. החידות הן האתגר של המדענים במסגרת מדע תקני. מה שנתפס כחידה במסגרת הפרדיגמה נתפס כסתירה מחוץ לפרדיגמה.
מתי החידה הופכת לחריגה? כאשר יש הצטברות וייאוש בקרב חברים בקהילה המדעית. הדוגמאות הנגדיות והספקנות לא מספיקות – צריך שתהיה גם אלטרנטיבה, עזיבת פרדיגמה ללא חלופה יוצרת משהו שהיא פחות ממדע "כנגר המאשים את כלי עבודתו".

העדר אמת מידה משותפת בין פרדיגמות. פועל יוצא של שתי דברים -
  1. העדר שפת תצפית בלתי תלויה, בעזרתה אפשר להשוות בין פרדיגמות (היבט אונוטולוגי)
  2. העדרם של קריטריונים בלתי תלויים לשיפוט - אין קריטריונים בלתי תלויים לקבלה או דחיה של תיאוריות, אלא כל פרדיגמה גוזרת את הקריטריונים שלה (היבט אפיסטמולוגי)



התוכנית החזקה

בלור מגיע בעקבות הפתח שפתח קון. יסוד לסוציולוגיה של הידע.
הוא מתייחס לאינהיביציות של הסוציולוגים – כלומר לכך שהם נתנו יותר מדי קרדיט לפילוסופים, ועסקו רק בחקר טעויות של המדע. (יש משהו קצת מגלומני – כי הוא עושה תמונת מראה והופך את הסוציולוג לאפוטרופוס על הידע). השפה שלו מאד לוחמנית.

סוקל – פרסם מאמר בכתב עת, בנושא אובייקט תיאורטי מתוך מכניקת הקוונטים, שעוסק בהבניה הסוציולוגית של האובייקט. הוא כתב כל מיני ג'יבריש ודברים לא נכונים והמאמר התקבל לפרסום. סוקל פרסם במקביל את דבר המתיחה בכתב עת אחר, וזאת היתה הדרך שלו לתקוף את הסוציולוגיה של הידע (אבל אולי באופן פרדוקסלי זה דוקא אומר משהו על הממסד המדעי – שהוא לא כזה רציונלי כמו שהוא מתיימר להיות, שהקטע של peer review לא כזה מוצלח). הטענה היא שמה שקרה הוא שהעורכים של העיתון פשוט הניחו שסוקל יודע על מה הוא מדבר, כי הם הכירו את השם שלו. (אבל יש מחקרים בדיוק על זה בסוציולוגיה של הטבע – בומרנג).

האירוע הזה היה נקודת שיא במה שנקרא מלחמות המדע.

החידושים של בלור: (מכאן אפשר לגזור את ארבעת העקרונות שלו)
  1. האופן שבו הוא מגדיר ידע – מבחין את עצמו מן האופן בו ידע נתפס בדיונים אפיסטמולוגיים – JTB – justified true belief, כלומר האמנה אמיתית ומוצדקת (מנומקת). בלור דוחה כל מושג של ידע שהוא קריטריון א-פריורי פילוסופי, כמו הנ"ל. המושג של בלור של הידע הוא הגדרה חברתית – אמונה שמשותפת לחברה מסויימת.
    אי משוא פנים: כל ידע צריך להסביר, לא משנה באיזה שם יקראו הפילוסופים לאמונות ויסווגו אותם, כי כל אמונה היא ידע (ובלבד שהיא מוסכמת על מספר אנשים).
  2. המוניזם הנטורליסטי שלו (הנחת הסיבתיות) – יש חומר בעולם, והמדען מנתח את ההתנהגות של מקבצי חומר כאלה בצורה סיבתית – מה גורם למה וכו'. לא קיים משהו מעבר (את הגישה הזאת הוא מעמת עם הדישה הטלאולוגית – תכליתית: יש תכלית מסויימת אליה שואף הכל, ואם אנחנו רוצים להבין את הידע עלינו להניח טליאולוגיה, למשל שיש אמת אליה ה(ידע? האדם?) שואף). זאת נקודה שעוררה הרבה התנגדות (לעומת הגדרת הידע, שלה יותר מסכימים), חשבו שזאת גישה דוגמטית מדי – להתחייב לנקודת מבט מטאפיזית מסויימת שגם לא מסבירה את עצמה ממש טוב.
    בלור אומר שכל אמונה זקוקה להסבר, וההסבר הזה הוא סיבתי. לא מספיק שיש להסביר כל אמונה, ושכל הסבר כזה יהיה סיבתי, אלא הוא מכניס את עיקרון הסימטריה – כל הסבר סיבתי צריך להיות מאותו סוג (למשל – לא יכול להיות הסבר אחד פסיכולוגי ואחד סוציולוגי). עקרון הסימטריה לאו דווקא תלוי בסיבתיות. הסימטריה קיימת גם לפני שמכניסים את העיקרון הסיבתי – אפשר לומר שזה צריך להיות אותו הסבר טלאולוגי (ללא הנחת הסיבתיות).
כשהוא מדבר על אמפריציזם הוא מדבר על פסיכולוגיזם – הנטיה להסביר אמונות אמיתיות כתוצר של הפעילות התקינה של המערכת הקוגניטיבית, ואבנורמליות של המערכת שאחראית לשגיאות שלנו. או: הטיות חיצוניות (למשל סוציולוגיות) הן שגורמות להטיות. אבל המערכת, כשהיא מתקדת כשורה, היא זאת שמייצרת אמת.

יש אי תלות בין עקרונות (איזה?). קיום אחד העקרונות לא מחייב את השני.

רפלקסיביות – תשובה של בלור לגבי טיעון של חוסר קונסיסטטניטיות – אפשר לטעון גם על התזה של בלור צמו שאין לה תוקף מחייב. יש תת היקבעות של תת היקבעות. למה לקבל ספקנות? יש תת היקבעות בין עמדת הספקנות והעמדה הנורמטיבית.

הטענה של רייל – טענה נגד העדר משוא פנים. אם הוא היה אומר שיש אמונות שלא זקוקות להסבר, זה היה טענה נגד עיקרון הסימטריה. אבל הוא לא אומר "אנחנו, הפילוסופים נסביר את האמונות האמתיות ואתם תסבירו את הטעויות" אלא ...

ההצגה של בלור של הגישה הטליאולוגית היא לא מדהימה, מה שחשוב להבין זה את השקפת העולם של בלור.
גם ההצגה של בלור של אמפיריציזם היא מאד מוטה, והקישור עם פסיכולוגיזם לא משהו.

ידע הוא אמונה שמחזיקים בה קהילה של אנשים ולא ידע אינדיווידואלי. מה שבלור משיג בזה היא כניסה של הסוציולוגיה לכל תחום שהוא. הידע של חברה נתונה, אומר בלור, לא מבטא רק את הניסיון החושי של האינדיווידואלים בתוך החברה – זה לא סכום ההתנסויות החושיות של כל החברים. הוא יוצא כנגד גישות נטורליסטיות אחרות (ולא רק __) והן הגישות הפסיכלוגיות, שמוותרות על (---) ומנסות להבין איך הידע מתקבל באמצעות הפסיכולוגיה, חקר המח. הוא טוען שידע איננו תלוי רק בפרוצדורות הפסיכולוגיות של החושים, אלא זה משהו שתמיד מובנה חברתית, תלוי בחברה. היש מובנה על ידי קבוצה של אנשים. זה מזכיר את לתור. בלור רוצה להבטיח לסוציולוגיה מקום לגיטימי כמו כל מדע אחר, וכמו פילוסופיה, בגישה לידע ובהסבר לידע. הטענות שלו מאד חזקות, ויש גרסאות מרוככות של זה (מה לתור היה אומר על זה?).


זה שהספקנות סותרת את עצמה זה אחד הטיעונים האנטי ריאליסטיים הכי חזקים. הוא מקדיש לזה מעט מאד נפח, ולא בטוח עד כמה הוא באמת מתמודד עם זה.


פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 13: אינטגרציה



שיעור 13 – 12.06.2012
אינטרגרציה בין הגישות

נעשה את האינטגרציה דרך שלוש שאלות + הקדמה על פרויד.
השאלות:
  1. האתגר ההתפתחותי
  2. הגורם המרפא
  3. בעיות


כל גישה נותנת תשובה למה מבדיל בין בריאות ופתולוגיה בהתפתחות. לכל גישה תפיסה התפתחותית, מתוכה נובעת תיאוריה טיפולית וטכניקה טיפולית (הגורם המרפא).
לכל גישה יש מגבלות מסויימות, וכל מיני גישות עונות על כל מיני אתגרים של גישות קודמות.
הערה: בטבלה ציינתי בקווים כאלה (-) דברים שנאמרו בכיתה, ואני לא בטוחה אם הם נכונים.




פרויד - פיתוי
פרויד- מיניות
קליין
ויניקוט
קוהוט
התייחסותיים
אתגר התפתחותי
טראומה (מינית/אובדן/אשמה) שהתכנים שלה מודחקים ללא מודע. מאוחר יותר יש ביטוי של הזיכרונות מהלא מודע באמצעות הסימפטומים.
אדיפוס - פרויד מתאר עולם ילדי מלא ביצרים, (מיניים, ואז הוא הוסיף אלימים), אדיפוס מייצג את שיא הקונפליקט של היצרים האלה. הצורה בה התסביך האדיפלי נפתר היא ייצוג סימבולי לכל ההתפתחות המינית בילדות. התסביך האדיפלי נמצא בפנטזיה אצל כל אחד, וכמו הטראומה-אם הוא לא נפתר בילדות הוא חוזר מאוחר יותר. נוצרת בעיה כאשר המטופל ממשיך לחיות את הקונפליקט האדיפלי.
תינוק נולד עם יצרי חיים ומוות שמכוונים כלפי האובייקטים הראשוניים – זה יוצר חרדה עצומה, בלתי ניתנת לעיכול שהתינוק ישמיד את האובייקט הטוב. אחת הדרכים להתמודד היא פיצול. האתגר ההתפתחותי הוא אינטגרציה.
האתגר ההתפתחותי הוא לא רק של הילד – הוא גם של האם.
האתגר של התינוק הוא שימור הפנטזיה האומניפוטנטית- חוויה של אומניפוטנטיות סובייקטיבית.
על האם להיענות בצורה פחות ממושלמת, כדי לאפשר לילד לגלות את הצרכים האמיתיים שלו, ומצד שני – אם האם יותר מדי לא נענית, יתפתח עצמי כוזב.
אם אין סביבה שמספקת צרכים התפתחותיים, לא יווצר בכלל עצמי – יהיה ריק (אצל קוהוט העצמי האמיתי יסתתר, כאן זה לא יהיה). הצרכים – אידיאליזציה ומירורינג. הזולתעצמי (שעושה אידיאליזציה ומירורינג) מתקיים בתוך הקשר מאד מסויים – המטריצה האמפטית.
לשמור גם על הנפרדות וגם על הקשר – על האחר כמישהו שמכיר בי אבל אחר ממני.

- - -

מענה לקשיים של גישות קודמות: גישה ששוברת תפיסה של הבדל מהותי בין מטפל למטופל – גם המטפל הוא סובייקט, לטוב ולרע. הוא אינו יכול להשעות את עצמו, חד צדדית (לרע), ומצד שני – יש משמעות להיותו של המטפל סובייקט (לטוב).
הגורם המרפא
אבריאקציה – שחרור אנרגיה נפשית (זו שמחזיקה את הזיכרונות מודחקים ולכן לא פנויה לעסוק במשימות של חיים בוגרים).
תובנה – אפשר להיות מודע מחדש לזיכרון שהודחק, ולהתמודד עם המציאות, כולל העבר (בדרך שאינה הדחקה).
על המטופל להעלות למודעות את הקונפליקט האדיפלי המודחק, ולקבל אותו. איך? באמצעות פירושים של התסביך האדיפלי.
--
התיאוריה היא תחליף לתיאוריית הטראומה, אך אין כאן האשמה של המטופל
הבריאות על פי קליין היא לא אינטגרציה (עמדה דפרסיבית) אלא תנועה מתמדת בין העמדות. זה כי המציאות לעולם לא זהה למה שהפנמו, ולכן יש צורך לפצל כל פעם מחדש, ואז לאחד מחדש – 'לעדכן את האובייקטים הפנימיים' כתגובה לאתגרים חדשים של המציאות הפנימית.
על המטופל להביא את האומניפוטנטיות הסובייקטיבית- העצמי האמיתי שלו לידי ביטוי.
השלמה של משהו שהיה חסר במהלך ההתפתחות – שבגללו לא התפתח עצמי, אלא יש רק עצמי גרעיני (?) והגנות. הריפוי הוא בכמה שלבים: ניסיון לכונן מחדש מטריצה אמפטית, ובתוכה לבנות מבני עצמי שההתפתחות שלהם לא התחילה כלל או נעצרה, באמצעות זולתעצמי מראה וזולת עצמי מואדר, שבונים שני קטבים בעצמי.
ביקורת על תיאוריות קודמות:
- יש דברים שאי אפשר לרפא (הרגרסיה של ויניקוט לא תמיד אפשרי) יש מבני עצמי מפצים.
-הפירוש לא אפשרי בשלב ראשוני של הטיפול.
העצמי נבנה בתוך אינטראקציה. ההנחה היא שמטופלים צמאים למישהו אחר מהם שיכיר בהם. הם לא מחפשים מראה לעצמם, אלא הכרה שלהם שיש אחר שנמצא בחדר ומוכן להכיר בהם. הסובייקט נבנה מתוך הכרה באחרות של האחרובכך שלמרות האחרות הזאת הוא מכיר בי.
בעיות
התנגדות – אסוציאציות חופשיות לא באו בקלות. הטראומה עצמה לא מספיקה כדי להסביר את הסימפטום. הקתרזיס לא מספיק – סימפטומים לא נעלמים אלא חוזרים ב'גלגול אחר', בזירה אחרת (ההריון ההיסטרי של אנה או). נראה שיש מקור אחר, קדום יותר מאשר הטראומה שהסימפטום חשף. המקור הזה הוא הדחפים המיניים, שמופיעים בילדות (וזה מוביל לפגיעות לטראומה, ולתיאוריה הבאה).
קליין: יש דברים חשובים שקורים עוד לפני השלב האדיפלי.
אצל קליין המיניות הילדית מוקדמת עוד יותר מפרויד – היא כבר בשלב הינקותי. קליין מתאה את התשוקה של הילד להפריד בין ההורים בגילאים צעירים יותר – ולזה קליין קוראת הפנטזיה הלא מודעת. הדחפים אצל קליין שונים – אצל פרויד האדם הוא יצור דחפי לפני הכל, אצלה...
אין התייחסות לסביבה החיצונית.
תפיסה שיוצרת דטרמינזם - ההתפתחות היא ממקום של שני דחפים, שיש קונסטיטוציה שקובעת יחס מולד בינהם, שאי אפשר לשנות הרבה.
על שתי הבעיות האלה ויניקוט מנסה לענות.
משהו מעורפל.
אמירות כמו 'רק עכשיו, אחרי 40 שנה, התחלת לחיות' – זה קצת לא שיטתי, לא מספק כלים למטפלים שאינם ויניקוט. לתפיסה של העצמי האמיתי יש נטיה ליפול להשטחה קצת רומנטית, קרי: אותנטי=לגיטימי ולהפך, זו תפיסה שקצת מפספסת את הסביבה החיצונית, ובעיקר את האם.
- המטפל אינו יכול להשאיל את העצמי שלו בצורה שהמטופל יכול לעשות בה שימוש, הוא אינו יכול להשעות את עצמו.
- פער בין המטפל לבין המטופל, גם אם אינו מתבטא הדיאגנוזה (קוהוט פירק את המשמעות של דיאגנוזה).
-




פילוסופיה חדשה א' - תרגול 13: יום


תרגול 13 – 12.06.2012
יום

מה צריך מהספר?
רשמית – הכל, עמית יכוון אותנו למה שצריך באמת (הידד).

אחד משני הספקנים הכי ידועים בעת המודרנית (יחד עם סילבוס).
קאנט: יום העיר אותי מתרדמתי הדוגמטית (המניע לחיבור ביקורת התבונה הטהורה).
יום, כל ספקן אמיתי, מטרתו להרוס ולא לבנות.

חלק א' – המושגים הפשוטים:
אנחנו נישאר בלי כלום – בלי עולם, בלי אובייקטם, בלי אני.

שני האלמנטים הבסיסיים שיש לנו:
  • רשמים
  • מושגים
כבר דיברנו עליהם אצל לוק (וברקלי). הבעיה היא שמושג שייך לנפש, ורשמים זה משהו חושי. לפי יום, אין הבדל מהותי מהותי בינהם. הם דומים, ההבדל הוא בעוצמה. הרושם עז יותר, מלא חיות (כמו אם נעצום עיניים ונדמיין שולחן, לעומת זה שנפקח עיניים ונראה אותו). מדובר ברצף – אפשר לעצום עיניים ולדמיין משהו, זה מושג, אם נתחיל להתרגש ולדמיין בעזות, זה יכול להיות רושם.

יש כאן אמפריציזם – המקור הוא חיצוני, מהעולם (אח"כ הוא מדבר על המעמד של זה, אבל אנחנו לא עוסקים בזה). הכל עובר רדוקציה לרשמים.
  • לוק – יש עצם, יש אני
  • ברקלי – אין עצם, יש אני
  • יום – אין עצם, אין אני, וגם – אין סיבתיות

מן הראוי לציין גם חלוקה אחרת של מושגינו... הפשוט והמורכב".
עוד מושג מוכר מהדימויים האמפיריציסטיים.
נתון: תפוח -
  • איכות מורכבת – התפוח עצמו, כי הוא מורכב מאיכויות פשוטות
  • איכות פשוטה – צבע, עגילות וכו'

יום - בגלל שהרשמים והמושגים דומים כל תפיסותיה של הרוח כפולות, לכאורה.
יום רוצה להגביל כשהוא אומר שכל הרשמים והמושגים דומים. למה? מה הבעיה?
כי אפשר להפריד: יש לי מושג של פגסוס אבל בחיים לא ראיתי פגסוס. (כאן נכנסים מושגים פשוטים ומורכבים, כי מרכיבים רשמים מורכבים (ולא מעוגנים במציאות החיוצנית) ממושגים פשוטים, פגסוס הוא מושג מורכב):
לכל מושג פשוט יש רושם פשוט מקביל. אי אפשר להמציא מושגים פשוטים. לעומת זאת, מושג מורכב יכול להיות ללא רושם מורכב מקביל.
יש אינסוף מושגים פשוטים. לכן לא נמנה אותם אחד לאחד. לכן יום דורש דוגמא נגדית – של מושג פשוט שאין לו רושם מקביל. אי אפשר להסביר לאדם מהו אדום או מהו צליל אם הוא לא ראה או שמע [לכן יש בעייתיות ברדוקטוביליות].

בעיית האינדוקציה – נוהגים לייחס אותה ליום (לייבניץ ניסח את זה לפניו). הבעיה היא שהיסק אינדוקטיבי (על סמך אירועים שקרו קודם) אינו תקף לוגית. כלומר, אי אפשר להכליל ממספר סופי של תצפיות לכלל כללי. לכן, לפי יום – המדע אינו תקף (לפי יום, והיום לא ממש מסכימים איתו, מדעי הטבע עובדים באופן אינדוקטיבי).
דוגמאות -
  • השמש זרחה עד היום, אין לדעת שהיא תזרח גם מחר. (אינדוקטיבית אפשר)
  • אם כל הברבורים שאנחנו מכירים לבנים, אינדוקטיבית אפשר להסיק שכל הברבורים לבנים, אבל זה לא נכון – (מסתבר ש) יש ברבורים שחורים.
  • ראסל: תרנגול שמפטמים כל יום, אחרי כמה שנים הוא יכול להוכיח אינדוקטיבית שגם מחר יפטמו אותו. זה נכון גם ליום השחיטה. מאד עצוב.
אז גם כאן – יום לא יכול לעבור על כל המושגים (יש כאן משהו אינדוקטיבי, זאת לא הוכחה) הוא מחפש דוגמא מפריכה. אבל הוא אומר שאף אחד לא יכול לתת דוגמא למושג פשוט שאין לו רושם מקביל.

עמ' 17 - “כשמחפש אני" -
בגלל שרשמים ומושגים מופיעים תמיד מזווגים, (זה מהלך אינדוקטיבי, שתכליתו ספקנית) עולה השאלה מי קודם למי?
התשובה: הרושם קודם למושג. מדובר בקדימות זמנית וגם בקדימות לוגית, במובן מסויים (כל מושג מניח רושם, ולא בהכרח ההפך).
הערה שקשורה לתרגום: ספיקות=יכולות

פרק ג' – על מושגי הזיכרון והדמיון
-אנחנו מכוונים לבעיית הסיבתיות ולזהות העצמית

ההבדל בין זיכרון לדימיון אינו מהותי, אלא בעוצמה:
  • רכיב הרושם בזיכרון חזק יותר – חוויה חזקה יותר
  • רכיב הרושם בדמיון חלש יותר
נניח שקרה מאורע טראומטי, ואני זוכר אותו בבהירות, יכול להיות שהאירוע חי אצלי, יש זיכרון, הוא יכול להיות לא זהה לרושם, הוא עמום. עברו שנים, וזה יכול להפוך לדמיון – זה יהיה חלש יותר. עכשיו אפשר להוסיף רכיבים שלא היו (אני זה שנפרדתי ממנה...). שוב, מדובר ברצף בין זיכרון ודימיון – יש מקרים שהם בוודאות זיכרון או דמיון, אבל יש הרבה שטח אפור. (רושם--> זיכרון --> דמיון).
(חשוב להשתמש במושגים הפילוסופיים הנכונים).

הזיכרון לא שומר על הרשמים אלא על הסדר. מה שמתערער בדמיון הוא בעיקר הסדר.

פרק ד' (עמ' 105?)
היאגדות.
למה זה מעניין? כי זה אומר לנו איך בדיוק אנחנו יוצרים מושגים מורכבים.
אנחנו נוטים לחשוב שיש קשר (סיבתי) בין האירועים הבאים: רגל, כדור, זכוכיות, שכנה צועקת. למה?
יש דימיון רב בין הרשום של עמית והמושג שלו, או בין המושג שלו מלפני שבוע והרושם שלו מהיום – למה אנחנו מאגדים את המושגים (וסוברים שמדובר באותו עמית?) בגלל הדומי.
כלומר – גורמים להיאגדות:
  1. דומי
  2. סמיכות בזמן
  3. סמיכות במרחב
אנחנו עובדים הרבה עם סיבתיות – ביומיום ובמדע. מנין לנו שאכן מדובר באותו הדבר?
ביומיום זו לא בעיה שמציקה לנו, אבל זאת בעיה פילוסופית. העובדה היא שמשתמשים בזה, השאלה היא אם זה תקף.

חשוב שנבין את בעיית הסיבתיות טוב (היא בטח תהיה במבחן).
יום אומר שאין שום תוקף לסיבתיות.
לקרוא - חלק ג: פרק ג, ד, יד (קשר הכרחי – סיבה ותוצאה אנחנו רואים זה אחרי זה – אנחנו לא רואים 'בגלל' – אין לנו שום רושם של בגלל. אז מאיפה הוא בעיה? איפה מצויה הסיבתיות?).