פילוסופיה של המדע - שיעור 11 - פרק 14:התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי

פילוסופיה של המדע

שיעור 11

07.06.2012

עניינים טכניים  -

- במהלך שבוע הבא יתפרסמו במודל 10 שאלות, מתוכם 2 יהוו את המבחן (ללא בחירה). 

אחת הסיבות  היא כדי לגרום לנו לכתוב במבחן בקיצור לעניין. זה לא טריוויאלי! היא לא רוצה שנשפוך ליתר ביטחון כל מה שקשור למושגים שקשורים בשאלה. היא לא תיתן נקודות על דברים כאלה! היא תיתן נקודות רק על תשובות לשאלה. 

ההנחיה הכללית היא הסבירו, נמקו. הנימוק הוא העיקר בפילוסופיה, חשוב יותר מהתשובה. 

- מבקשת לכתוב חוות דעת מילוליות בסקר הערכת הוראה.

פרק 14 - התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי

הקדמה-

אי אפשר לעשות הפרדה חדה בין דיון נורמטיבי ודסקרפטיבי. בתוך דיונים נורמטביים יש גם טיעונים תיאוריים - למשל, פופר לא רק אומר מהי הדרך לרכוש ידע, אלא גם מתאר. באותן גישות, למרות העיקריות של המרכיב הנורמטיבי (מה אפשר לפרש כידיעה / כהתקדמות) יש גם מרכיב דיסקריפטיבי.

הרעיונות שהדגשנו היו בעיקר מפרספקטיבה נורמטיבית. מה שמציע לנו קון (ועוד) הוא מעבר מפרספקטיבה נורמטיבית לתיאורית, מתוך נימוק שהתיאור הנורמטיבי לא רלוונטי, אינו מתאים למה שקורה בפועל. לכן קון מציע לנו סכמה תיאורית של המדע, מתוכה אפשר  - אולי, לא בטוח - להתחיל לשאול שאלות נורמטיביות (אמת, רלטיביזם, ידיעה, התקדמות וכו'). 

נימוקים למעבר לרמה תיאורית - 

1   כדי לדעת מה באמת קורה במדע

2    כי יש תת היקבעות מאד גדולה של התיאוריות על ידי הראיות וגם בתוך הראיות עצמן. למרות כל תת ההיקבעויות, אומר קון, יש הסכמה במדע לגבי תצפיות אמינות, שיטות עליהן יש להסתמך וכו'. את הקונצנזוס הזה קון רוצה להסביר באמצעות דיבור תיאורי.

אל תוך הדיבור התיאורי של קון מתגנבים תיאורים נורמטיביים. 

כלומר - יש מעבר מדגש נורמטיבי אל דגש תיאורי. זהו מעבר רציף.

אנשי התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי מגדירים את קון (בגרסה הקיצונית, כמו שהצגנו שיעור שעבר - לא כמו שקון תופס את עצמו ומתבטא באחרית דבר!) כאביהם הרוחני. 

התכנית החזקה… זו קבוצה של אנשים שמודעים לעצמם כקבוצה, ולוקחים את קון צעד אחד קדימה. מגיעים מאותה סביבה אינטלקטואלית. הציבו פרוגרמה שונה מקודמיהם. התחילו בסוף שנות ה70, תחילת שנות ה80. המרכז שלהם היה באדינבורו, סקוטלנד (ובמידה מסוימת עד היום). אסכולה ממוקדת למדי מבחינת אנשיה וברורה למדי מבחינת עמדותיה. בניגוד לפוזולוגיים  - שהיום לא נמצא אנשים שעובדים בפילוסופיה שיכריזו על עצמם כפוזולוגים 'טהורים' כי היו שם בעיות שלא אפשרו להמשיך לדבוק בגישה כמו שהיא. אבל התכנית החזקה עודנה חיה וקיימת.

ננגיד את התכנית החזקה עם התכנית החלשה (אם כי אין כזאת) כדי להבין את העניין. 

בקטע שנקרא מבלור הוא נוקט ברטוריקה לא שכיחה בטקסטים פילוסופיים. הוא קורא ליריביו בשמות ומפרסם בספר - נדיר למצוא נימה אגרסיבית כזאת בכתב. פסיכולוגיה בגרוש - אגרסיביות מעידה ע חרדה. ואכן, כשהוא התחיל הוא היה מיעוט רדיקלי ונרדף, שלא התקבל בקלות. היה רדיקלי בכך שטען שכל האפיסטמולוגיה היא פרוייקט מוטעה מיסודו, ושיש לסגור מחלקות לאפיסטמולוגיה ומקום להפנות משאביפ למחלקות לפסיכולוגיה. העמדה השניה היא רלטיביזם קיצוני ובלתי מתאפשר. שתי העמדות האלה הקימו לו יריבים אינטלקטואליים ויצרו אווירת אנטגוניזם. אך בהדרגה, ודי מהר, הוא הקים תלמידים שקיבלו את עמדותיו ופעלו לפי הפרוגרמה שלו, והפך להיות אסכולה (תקציבים, כנסים, פרסומים) - הוא חדל להיות מיעוט נרדף, אך הרטוריקה היא שריד לתקופה זאת. עם זאת, עד היום יש דיונים מאד סוערים בין אנשיו לביו אנשי מאפיסטמולוגיה, במיוחד אנליטית. מאד מעורר רגשות. יש שאלה למה, וייתכן שהסיבה היא הרלטיביזם - עמדה שמעוררת תגובות חזקות בכל מקום - אתיקה, אפיסטמולוגיה - זאת עמדה פרובוקטיבית. אפשר לומר, כמו שאמרו פעם שכל אדם צריך להיות מרקסיסט בנעוריו, עד שהוא מתבגר ומתפכח, שהיום כל סטודנט מתחיל בפילוסופיה עובר פאזה של רלטיביזם. יש עמדה פטרנליסטית מבטלת בקשר לזה. בלור לא נכנע לזה - הוא ואנשיו נושאים איתם את דגל הרלטיביזם ומוכנים לבלוע את כל הצפרדעים הכרוכים בכך. 

קשור לעמדה הפוסט מודרנית, שיש בה מרכיבים רלטיביסטיים.

הדגמת הדומיננטיות של הרלטיביזם - לפני כמה שנים יצא כרך של כתב עת מוביל בסוציולוגיה, שהוקדש לתגובות לנאום שנשא האפיפיור קצת לפני שנהיה אפיפיור (הוא נחשב אינטלקטואל). באחד הנאומים המרכזיים שלו הוא דיבר על השתלטות הרלטיביזם והסיבה שצריך להילחם בו. יש הכרה בכך שהעמדה הרלטיביסטית תופסת מקום דומיננטי.

אותנו, שגדלים באווירה רלטיביסטית, קשה לזעזע עם העמדה הזאת. לכן ההתגוננות נגד בלור היא פחות רצינית היום. היום בלור נחשב יחסית שמרן - יש עמדות קיצוניות יותר משלו. התכנית החזקה היא כבר לא כזאת מתוחכמת, כלומר - יש ביקורות על הממדה של בלור משני כיוונים (אנחנו נדבר על הראשון) - הכיוון הנורמטיבי וכיוון רלטיביסטי חזק יותר (שאומר שהסוציולוגיה של הידע המדעי היא מדע, ועל כן בלור רואה את עצמו כמדען - מי שחוקר את המדע באופן מדעי. מייצר בעיות. אלו שהלכו אחרי בלור, חלקם, חוזרים לחקירה לא מדעית של המדע). 

התכנית החלשה בסוציולוגיה של הידע המדע - 

רעיון שדיברנו עליו בתחילת הקורס: הסוציולוגיה של מרטון. בסוציולגיה הקלאסית של המדע (שמרטון הוא הדמות המרכזית בה) יש חקירה סוציולוגית מוגבלת, ואת ההגבלה של החקירה הזאת אפשר לראות מכמה פרספקטיבות, וכשנבין באיזה מובן היא היתה מוגבלת נבין באיזה מובן התכנית החדשה היא חזקה. 

הסוציולוגיה הקלאסית נשענה על האפיסטמולוגיה. כלומר, מרטון זיהה את מטרות המדע כמטרות אפיסטמולוגיות - מטרות של חיזוי, הסבר וכו'. מרטום היה פונקציונליסט - למוסדות (המדעיים בפרט) נוסדו כדי להשיג מטרה, והמוסד המדעי פועל להשגת המטרות האפיסטמיות עליהן דיברנו. את הזיהוי של המטרות והקריטריונים להשגן מרטון שואה מהאפיסטמולוגיה ואינו מבקר. (הוא מקבל מונחים כמו אמת, תיאור, הסבר, ואת כך שמטרת המדע להשיג אותן). גישה נורמטיבית למושגים.

מה הוא בודק?

איך הקהילה המדעית מפתחת כלים סוציולוגיים שיסייעו לה לקדם את המטרות האפיסטמיות. האמצעי שמרטו הציע שידוע מאז כאתוס המדעי זו שורה של ערכים לאורם מתחנכים אנשי מדע במהלך לימודיהם ואימוניהם בשיטות מחקר וגם בסוציאליזציה לתוך הקהילה המדעית. הוא דיבר על:

·         אונבירסליזם

·         קומנליות (שיתוף בידע)

·         חוסר פניות (התייחסות לגופו של ענין ולא לגופו של אדם)

·         ספקנות

מרטון זיהה בקהיליה המדעית כללי התנהגות שאפשר לכנות בשמות האלו. זוהי רשימה לא ממצה, בהמשך מרטון הוסיך לה כמה, סוציולוגים אחרים זיהו ערכים אחרים - היה ויכוח בשאלה מהם הערכים שמרכיבים את האתוס המדעי. השאלה היתה מה שפועל עושה הקהילה המדעית כדי להשיג את המטרות האפיסטמיות. לא היה מרכיז נורמטיבי בדיון (-מה כדאי לקהילה המדעית לעשות כדי להשיג את המטרות?).

הקריטריון הוא רציונליות אינסטרומנטלית. מרטון מפרש את המדע במונחים פונקציונליים. יש לקהילה המדעית מטרה - להרחיב את הידע המוסמך, והאמצעים הם אמצעים סוציולוגיים. 

בגישה הזאת מרטון ושות' לקחו על עצמם שתי מגבלות - 

·         אין הטלת ספק במטרות המדע

·         לפי התפיסה שהנחתה את הסוציולוגיה הקלאסית, כל עוד המדע פועל לפי האתוס, הוא מתקד לעבר השגתן של המטרות, ואם המדען פועל לפי הפרצדורה לאימוץ האמנה רציונלית ומאמץ האמנה כזאת, הושגה המטרה (ונגמר תפקידו של הסוציולוג). לעומת זאת, אם מדען הגיע להאמנה אי רציונלית, (כי הוא פעל באופן אי רציונלי או סתם טעה) שם הסוציולוג נכנס לפעולה וחוקר את הפרטים, ושואל למה המדען אימץ האמנות מהסוג המוזר הזה. הסברה היתה שכשאשר המדע לא מצליח, יש תפקיד לגורמים חיצוניים. היתה נהוגה הפרדה בין גורמים פנימיים (העלאת השערות ובדיקתן באמצעות ראיות) וחיצוניים (הפרעות: אינטרסים אישיים, צרכים כלכליים, פוליטיים…) הסוציולוגים הקלאסיים (ועוד תחומים של מדעי החברה והאדם) חקרו את הגורמים החיצוניים האלה. הסוציולוגיה לא עסקה בגורמים הפנימיים, שנדונו כפי שדנו עד עכשיו. 

את האנשים האלו בלור מכנה בכינויי גנאי - הוא טוען שהם מלחכי פנכה של הפילוסופים. הרעיון שלו הוא שאפיסטמולוגיה היא פרוייקט שגוי מיסודו - כשאנחנו עוסקים בנורמות האלה אנחנו בכיוון הלא נכון. זה פרוייקט שמבטא חוסר הבנה בסיסי, חסר סיכוי, ולכן יש לבטל אותו לבמקום זה לטפח מחלקות לסוציולוגיה. זה השוני בין בלור וסוציולוגים לפניו.

נראה באיזה מובן סוציולוגיה אמורה להיות תחליף לאפיסטמולוגיה לפי בלור, ואת תגובות הפילוסופים.

נלך עד הסוף (כמו עם קון) כדי להבין.

נשתמש במושג credible (להלן: קרדיבל) שאין לה תרגום טוב בעברית. הכוונה היא להאמנה שנוטה לשכנע אותנו-  לאו דווקא כי היא נכונה, אלא בגלל מכלול גורמים (כולל רטוריקה, לא במובן הרע). 

המושג של הידיעה כאן יהיה שונה ממה שאנחנו רגילים בדיונים בפילוסופיה. בד"כ, הכוונה היא להאמנה מוצדקת בדבר אמת. (1האמנה   2אמיתית    3הצדקה להחזיק בהאמנה).  ההגדרה היא בסיס לדיונים אבל יש עליה כל מיני ביקורות (בעקבות דוגמא של gettier כנגד המושג המסורתי של ידיעה כJTB - justified true belief . זוהי דוגמא שבה למרות שמתקיימים כל שלושת התנאים קשה לומר שמתקיימת ידיעה). 

בלור דוחה את המושג הזה. הוא אומר שידיעה היא עובדה על אודות בני אדם. אנחנו אומרים על אנשים שהם יודעים משהו כשכולם מסכימים שזה ככה. זאת עובדה מנטלית על כל אחד מהאנשים ועל החברה כמכלול. בלור אומר שידיעה היא מושג סוציולוגי, ובכלל לא קשורה להצדקה (היום אנחנו יודעים אינטואטיבית שאין הצדקה שהיא לגמרי יציבה). המושג של ידיעה הופך להיות תיאורי. אי אפשר ללכת הרבה מעבר להאמנה. הוא מציע לנסות לתאר מהם הנסיבות הפסיכולוגיות והחברתיות בהם נגיד שהאמנה היא גם ידיעה. התנאים האלה, הוא אומר, לא יהיו נורמטיביים. במובן הזה הוא עושה צעד חד מנורמה לתיאור. הוא נמנע ככל האפשר משימוש במילים שיש להם ניחוח שיפוטי (ואם יש, הוא ממהר לציין שלא לזה הוא מתכוון). ידיעה היא סוג של האמנה. 

שוב - ידיעה היא לא נורמה אלא תיאור, ואנשים מאמצים האמנה בגלל נסיבות מסויימות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות אנתרופולוגיות (ובשום אופן לא נורמטיביות! [-שיפוטיות] אי אפשר לומר שהאמנה שמישהו אימץ לא מוצדקת) שהן הקרדיביליות. 

במאמר של קולינס ופיץ על המדידה של ובר, ובשייפין ושפר על בויל ראינו סיפורים על אימוץ האמנה מדעית בקהיליה המדעית, והסיבה היא לא מדעית, נורמטיבית אלא במונחים של ההקשר של הסיטואציה. הסיבה היא לא שההאמנה רציונלית או מוצלחת, אלא שיש נסיבות אחרות. אלו אנשים מאותו זרם של בלור. אלו טקסטים שלא שייכים לדיונים הנורמטיביים בהם עסקנו עד עכשיו. 

ארבעת העקרונות של התכנית החזקה - 

***לאור הנימוקים ננסה לגבש דעה האם אפשר לסגור את המחלקה לאפיסטמולוגיה. האם השכנענו?

חשוב לזכור - בלור רואה את עצמו כמדען, בניגוד לתפיסה שלו שהוא יוצא נגד המדע.

1   עקרון הסיבתיות

תעסוק בתנאים שמייצרים האמנות או מצבי ידיעה. יחס סיבתי הוא עובדה שגורמת להאמנות, למצבים מנטליים של האמנות. (המצב המנטלי של האמנה הוא עובדה של המח שלנו, או של אינטראקציה בינו לבין החברה בה אנו חיים, וכמו כל עובדה אפשר לתאר אותו באופן סיבתי). אנחנו כמובן שואלים את עצמנו מה זה יחס הסיבתיות - האם זה שם מקוצר לסמיכות זמנים ומקומות של מאורעות? קורולציה? יחס בין מאורעות שיש בו מרכיב של הכרחיות? בלור לא עוסק בזה. הוא מתכוון למה שאנחנו מתכוונים אליו במדע כשאומרים סיבתיות (זה לא כל כך ברור. ראסל למש הראה שאין סיבתיות במשוואות של פיזיקה. ההנחיה היא לא להיות יותר צדיקים מהאפיפיור).

אבחנה חשובה - בין סיבה לבין תכלית (שוב - יש שאלה עד כמה היא חדה). הרעיון הכללי - סיבה היא הדבר שדוחף אותנו מאחור. כשאנחנו נופלים יש לזה סיבה, אבל כשאנחנו נשכבים יש לזה תכלית. אם כך, בטבע יש סיבות אך אין תכליות (שדורשות אינטנציונליות - התכוונותיות, ולכן זה יכול להיות לבני אדם ולבע"ח מסויימים. {האם לאמבות יש תכליות? שאלה טובה.}). 

עקרון מרכזי שמניע את בלור בכל דבר - מוניזם נטורליסטי. בעולם יש רק סוג אחד של דברים והדברים האלה הם הדברים הנטורליסטים כפי שנתאר אותם במדעי הטבע. נטורליזם - אותם עקרונות שמסבירים את האבן והאמבה צריכים להסביר אותנו. אין לנו משהו מיוחד. בפרט אין יכולת שמחברת אותנו באופן ישיר אל האמת שבעולם. הוא אומר שגישות כמו אמפיריציזם שקובע שחושינו הם דרכינו לחוות באופן ישיר את האמת בעולם הן לא נכונות, זה 'לשחק באלוהים'. אם אנחנו רוצים ל הבין את היווצרות ההאמנות שלנו נצטרך לתאר את התהליך שאותו אופן שאנחנו מתארים את מעופו של ציפור או גדילתו של עץ. - הוא אומר שכשמתארים אמבה אנחנו מתארים אותה בעזרת מושגים. אבל לא נולדנו עם מושגים, הם נוצרו בעזרת אינטראקציות חברתיות, ולכן כדאי להתחיל עם הסוציולוגיה ולראות איך נוצרים מושגים בחברה.    כשמבינים את העקרון הזה כמעט כל הגישה של בלור נובעת ממנו. זה מעלה שורה של בעיות. בעיית הרדוקציה. אחת התוצאות של מוניזם אם לוקחים אותו כגורר רדוקציה של כל הדברים לפיזיקה היא שמדענים אינם אלא אוסף של אטומים, ובמובן הזה הם אינם אלא אוטומטים. בלור לא יבהל אם נאמר לו שבכל מדובר. כאמור, תפיסתו של המדע היא כשיטת עבודה - לאו דווקא אטומים, התוכן משתנה עם הדורות. בלור לא נבהל מכל תוצאה של הרעיונות שנרמה לייחס לו. 

אבל יש אנשים אחרים מהזרם של בלור שלא מוכנים לקבל כל תוצאה, כמו שייפין וקולינס. הם עושים סוציולוגיה של המדע אך אינם מוניסטים נטורליסטים כמו בלור. הם לא ילכו עם עקרון הסיבתיות או רדוקציה עד הסוף. אפשר לעשות סוציולוגיה של המדע שמשאירה למדענים מקום של שיקול דעת - לא רדוקציוניסטית עד הסוף. זה משאיר את השאלה עד כמה לבני אדם יש שיקול דעת ועד כמה החוקיות קובעת את ההתנהגות. שאלה שעולה בכלל במדעי החברה, שמוצאים ומיישמים חוקיות בהתנהגותם של בני אדם. 

באיזה מובן התכנית החזקה היא חזקה - מרגע שסוציולוגים ניגשים לחקור את המדע הם לא חייבים לקבל על עצמם את הדיכוטומיות שעושים האפיסטמולוגים. למשל, היו שהציעו אבחנה בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק. מאחר שיצירתן של היפותזות היא תהליך שלא ניתן לתיאור פורמלי היו שהחליטו לא לעסוק בהקשר הגילוי. נניח שסוציולוג חוקר את הקשר הגילוי, הוא לא מחוייב להפסיק את החקירה כאשר הוא מגיע להקשר הצידוק. זה שהפילוסופים עוצרים בנקודה מוסיימת לא מחייב את הסוציולוגים. והדיון הסוציולוגי בצידוק התיאוריות שונה מאד מהדיון הפילוסופי.  אם כך, התכנית החזקה היא חזקה במובן שהיא חוקרת את כל האספקטים של המדע בכלים סוציולוגיים, ועל כל חלק במדע יש לה טענות סוציולוגיות. בלור דורש לחקור כל אספקט של המדע. המגבלות שלקחו על עצמם הסוציולוגים הקלאסיים לא קיימות יותר. 

2   עקרון אי משוא פנים 

(באופן כללי בסוציולוגיה של ידע?) אין דרישה להסבר של האמנות רציונליות (אמיתיות / מוצלחות). 'למה הוא אימץ את ההאמנה?' –'כי היא רציונלית!' עצם הרציונליות היא ההסבר. לעומת זאת, כשההאמנה אינה רציונלית, זה שהיא לא רציונלית זה לא הסבר, וצריך הסבר מתחום אחר. כלומר, יש משוא פנים לטובת רציונליות. 

אצל בלור אין משוא פנים זה. לפי בלור - חוקר שמתנהג בצורה רציונליות יש להסביר בדיוק כמו חוקר שמתנהג בצורה רציונלית בדיוק כמו שמסבירים אמבה. זה בגלל המוניזם הנטורליסטי. (…)

לקולינס יש נימוק אחר - הוא יוצא מחקר מחלוקות במדע. כדי להסביר איך הוכרעה מחלוקת אי אפשר להשתמש ברציונליות של הצדדים, כי מראש לא ידעו מי יותר רציונליים. שני הצדדים תוך כדי המחלוקת הם רציונליים באותה מידה. עבור קולינס דרישת אי משוא הפנים היא דרישה מתודולוגית. הוא לא רלטיביסט - מסכים שאחד הצדדים צודק והשני טועה. אבל באופן מתודולוגי אי אפשר להסביר מדוע מדען דבק בעמדתו בכך שהוא צודק, כי ברגע המחלוקת הוא לא יודע את זה. 

לעומת זאת, בלור רלטיביסט. הוא חושב שאין יתרון לאף אחד מהצדדים על השני. 

טיעון של מצדדים באפיסטמולוגיה בנושא:

למה ברגע שההאמנה רציונלית לא צריך הסבר נוסף?

משפחה של נימוקים, הרעיון הוא שהקביעה יוצרת רגרסיה. אם אומר שאימצתי האמנה ואני נותנת הסבר להאמנה, ההסבר הוא סוג של האמנה ואתה צריך להסביר, וכן הלאה… אקלע לשרשרת הסברים שלא תיגמר. לעומת זאת, אם אומר שהאאמנה רציונלית סוף סיפור אז עוצרים את הרגרסיה. 

הפרוגרמה של בלור היא להסביר את שני המקרים במונחים של סיבתיות.

3   עקרון הסימטריה

סוג ההסבר הסיבתי שצריך להיות בשני המקרים  (האמנות רציונליות והאמנות אי רציונליות) הוא אותו סוג. הפרטים יהיו שונים, אבל ההסבר הוא מאותו סוג, לא יהיו שנתי משפחות של סיבות. פעם היו מדברים על גורמים פנימיים / חיצוניים, ואלו היו סוגי סיבות שונים. בלור אומר שזה לא צריך להיות כך. למשל - הסבר לאמפירציזם הוא שיש מנגנון סיבתי בו מידע מגיע מחושים למוח ואז בתהליך סיבתי (… חסר). בלור מביא מטאפורה - הוא אומר שאנחנו בונים מכונה שמיועדת לייצר ברגים באורך שני סנטימטרים. אנחנו מתכננים את המכונה על פי עקרונות הפיזיקה והחשמל שידועים לנו. כלומר התיאוריות מסבירות לגמרי את פעולתה של המכונה. נניח שהפעלנו את המכונה ומשהו לא תקין - היא מייצרת ברגים באורך שלושה סנטימטרים. אילו תיאוריות יסבירו את זה? פיזיקה וחשמל! אותן תיאוריות שהסבירו למה המכונה היתה אמורה לייצר ברגים באורך 2 סנטימטר. ההבדל נורמטיבי - במקרה אחד אנחנו אוהבים את המוצר, בשני לא. אומר בלור - במקרה של האמנות רציונליות ואי רציונליות זה אותו דבר. אנחנו מכונה, ולכן ההסברים צריכים להיות מאותו סוג. בין אם אנחנו אוהבים את המוצר או לא (והוא נייטרלי בקשר לשאלה הזאת) ההסבר הוא מאותו סוג. 

עקרון הסיבתיות דוחה את היומרה האמפריציסטית - שיש לנו מנגנון סיבתי שמזהה את האמת. האמירה היא - אין לנו שני מנגונונים. זהו המנגנון שלנו - ואין לו העדפה לאמת על שקר. הוא מייצר את שניהם. 

קולינס, שוב, בעמדה טיפה מוחלשת, אומר שיש אמיתות ושקרים על העולם, אבל כאשר אני סוציולוג שחוקר את המדענים אינני יכול להשתמש בשיפוטים האפיסטמיים כדי להסביר את מה שמדענים עושים, כי תוך כדי מחלוקת אינני יודע מה אמיתי. יש אמת, אבל אני לא יכול להשתמש בה כדי להסביר מה קרה במחלוקת. יש אוסף של מונחים שאסור להשתמש בהם בהסבר הסוציולוגי. זה לא שהם חסרי משמעות אלא…

אם כך, שלושת העקרונות הראשונים קובעים את השיטה שלו. אנחנו לא שופטים האמנה שיפוט אפיסטמי כאשר אנו באים לחקור אותה. כל הדברים האלה אינם רלוונטיים להסבר. כל ההאמנות חייבות להיות מוסברות באותו אופן, אותו מכניזם, והמכניזם הזה חייב להיות סיבתי.

כך הוא מדריך סוציולוגים לצאת לחקור את המדע. הוא היה יכול לעצר כאן, אבל הוא לא - הוא מוסיף את עקרון הרפלקסיביות.

4   עקרון הרפלקסיביות

בעיני בלור, עקרון  הרפלקסיביות היא הכרחי כי בלעדיו התיאוריה סתירתיתצ וחותרת תחת עצמה. לעומתו, יש סבורים שבגלל עיקרון הרפלקסיביות התיאוריה חותרת תחת עצמה. ננסה להבין את שני הכיוונים. 

עקרון הרפלקסיביות מבטא את התפיסה העצמית של בלור כמדע. סוציולוגיה היא מדע ויש לחקור אותה כמו כל מדע אחר - סוציולוגית. החקירה חוזרת אל עצמה. 

אחד הדברים שפרסמו רפלקסיביות הוא פרדוקס השקרן. 

יש פסוק פ', הפסוק הוא "פ' שקרי". אם הוא אמיתי הוא שקרי, ואם הוא שקרי הוא אמיתי.

זהו פרדוקס שהחקירה שלו והניסיון להיפטר ממנו הביאו להתפתחויות חשובות ומעניינות בפילוסופיה. מטריד, כי הוא נראה תקין ומצביע על כך שהשפה שלנו יכולה לייצר פרדוקסים, מה שמייצר צרות בהבנה וניתוח של השפה. 

אבל לא כל רפלקסיביות היא הרסנית כמו פרדוקס השקרן. למשל - "פ' הוא אמיתי" לא בעייתי. העובדה שיש רפלקסיביות אינה הרסנית בפני עצמה. 

למה בלור סבור שהרפלקסיביות הכרחית?

כי יש דילמה - או שהסוצולוגיה איננה מדע ואז אין כאן חקירה מדעית של המדע, כל הטענות שלו קורסות, או שסוציולוגיה היא מדע, ואז עליה להיות כפופכ לחקירה של עצמה (ואם היא לא - אז מה מיוחד בה? למה למדעים אחרים אין פטור כזה?).

אם כך, החקירה הסוציולוגית של הסוציולוגיה משלימה באופן רפלקסיבי את מה שראינו עד כאן. העיקרון הזה נמצא שם, גם אם בלור לא היה אומר אותו במפורש, ברגע שאומרים שסוציולוגיה היא מדע. אבל בלור מוכן ללכת עד הסוף, וחלק מזה זה שהוא מודע לבעיות ולא מתחבא אלא להפך - שם את זה על השולחן. 

יש תאוריה סוציולוגית - ס', שחוקרת תיאוריה מדעית אחרת - ת'. 

ס' - משפטים סוציולוגיים אודות התיאוריה ת'.

אבל התיאוריה ת' יכולה להיות תיארויה ס', בגלל הרפלקטיביות. 

אז אומרים משפטים של תיאוריה ס' על ס'. אלו משפטים שמצייתים לעקרונות שציינו - כלומר "הסיבה להאמנה בס' היא סוציולוגית".

יוצאים דברים מוזרים - למשל:

"הסיבה להאמנה בכך שהסיבה להאמנה בס' היא סוציולוגית, היא סוציולוגית".

יש כמה ביקורות על העניין הזה, נציין 2 ואת סוג התשובה שבלור נותן:

התנגדות 1: או שהחקחרה של סוציולוגיה באמצעות עצמה היא מיותרת, או שהיא בלתי אפשרית.

למה?

אנחנו רוצים להסביר את ס' באמצעות ס', או שאנחנו מבינים את ס', או שאנחנו לא מבינים את ס'. אם אנחנו מבינים, מה יש להסביר? ואם אנחנו לא מבינים, איך אפשר להשתמש בה כדי להבין אותה? (??)

תשובת בלור - בלור אומר שכדי להפעיל תיאוריה לא צריך להבין את הסיבות להיווצרה. הוא אומר שיש לס' שני מופעים שונים - את זה שמשתמשים בו, שמפעילים אותו, ואת הסיבות להיווצרה. באמצעות הפעלתה נלמד על הסיבות להיווצרה. הוא אומר שאפשר להפעיל תיאוריות בלי להבין אותן. 

התנגדות 2: אולי צריד לישה הסוציולוגית הישנה. כך: כאשר ס' מסבירה ת', למשל את תורת היחסות הפרטית. אנחנו לא נתייחס לוכנה של התיאוריה אלא לסיפור הסיבתי-חברתי-וכו' להיווצרותה של התיאוריה. במובן הזה התיאוריה לא תתייחס באופן ישיר לתוכנה של התיאויה כפי שעושים בגישות נורמטיביות אלא תדבר על הקשר ההיווצרות. לא תהיה התייחסות לקביעות של התיאוריה. היא תשאל רק על האופן שהגו את התיאוריה והסיבות שהביאו לאימוצה של התיאוריה. כאשר חוקרים סוציולוגיה באמצעות סוציולוגיה, לא נסביר נורמטיבית את תוכן התיאוריה אלא את הנסיבות של מי שפיתח את התיאוריה. במובן הזה הסוציולוגיה תתייחס לאופן יצירתה ולא תסביר לנו את המושא שהיא חוקרת.

א-ב-ל המתנגדים אומרים שאנחנו מבקשים מהתיאוריות על המדע להסביר לנו זה משהו על מושאי המחקר. לכן הגישה הסוציולוגית לא עונה על השאלה. 

תשובת בלור: אם נוקטים במוניזם הנטורליסטי והולכים בגללו עם כל העקרונות שהוא מתווה, זה כל מה שאפשר לעשות. אין לנו משהו אחר. אולי היינו רוצים הסבר על אמת, רציונליות העולם - כל השאיפות הפנטסטיות של הפילוסופים, אבל אין לנו קשר ישיר אל  העולם מעבר למה שאפשר לתאר סיבתית, אין לנו נקודת ארכימדס - הסתכלות חיצונית על התיאוריה מעבר לנסיבות היווצרותה, ולכן אי אפשר לדבר על התיאוריה עצמה ולא על היווצרותה. כל דבר אחר יהיה "לשחק את אלוהים". 

תעתועי התודעה ב'- שיעור 11 - inception

תעתועי התודעה  שיעור 11 (10?)

06.06.2012

inception 

נעסוק בתפיסת מציאות

- הטקסט האחרון ברשימה של אנה מונסטר יורד, ובמקום זה צריך לקרוא עוד מpractices of looking. 

הסרט מערב קלישאות פרוידיאניות של החלום יחד עם משהו עתידני, של תקופה בעתיד בה הטכנולוגיה מאפשרת חדירה את תוך החלום. מדע בדיוני. פנטזיה על טכנולוגיה (לא מפרטים על הטכנולוגיה).  יש לא רק חדירה לתוך חלום אלא סוג של שיתוף חלומות. נעקוב אחרי כמה סצנות מרכזיות וחשובות בסרט. 

נדבר על זרם הסוריאליזם ונראה שבמידה רבה הסרט אינספשיון מהדהד את הדימוי הקולנועי של הלא מודע שנוצר על המסך לראשונה על ידי הקולנועים הסוריאליסטים. 

סצנה ראשונה- 

עיצוב הסצנה -  האם יש רמזים על האם מדובר במציאות או לא?

יש ילדים ויש ים.

משמעות הים בהקשר התודעה - הים הוא סמל אוניברסלי ללא מודע - אינסופי, מעמקים, מצד אחד אפשר לטבוע בו, מסוכן, ומצד שני טומן בתוכו אוצרות. 

עולם מושגים שונה משל אקסיסטנס - נוגע בפסיכואנליזה המסורתית ועולפ הסמלים המסורתי שמייצג את הלא מודע האנושי. 

עוד על דימוי הים - קשור לידע קדמון על התודעה האנושית, תקופה שבה הכל היה מכוסה מים, והנסיגה של המים אפשרה את התודעה (יש גם קונטקסט דתי - המבול והנסיגה של המים בעקבותיו - הזדמנות שניה לציוויליזציה).

ועוד על דימוי הים - החוויה האנושית הבסיסית היא היות בתוך מים - עובריות, להיות בתוך רחם.

(יש עבודה שלמדנו בתחילת שנה, של ויולה, שעוסקת בזה).

- כל הקונוטציות האלה מקופלות בבחירה של הבמאי בסצנת הפתיחה. 

התפיסה המרחבית שמאפשרת ייצוג של שכבות התודעה בסרט:

(מהן הקומות ומה מקשר בינהן?)

כשנכנסים לתוך חלומות של קוב יורדים במעלית, ובקומה התחתונה מגיעים לים. אין בניין שבו מטיילים, זה ייצוג של התודעה. זהו מבנה וירטואלי לחלוטין שמשתקף במבנה במרחב (מעלית, קומות…). זה מייצר קונספט בתוכו ממוסגרת המציאות ה(משונה?) הזאת. 

שאלה במבחן יכולה להיות על השוואה בין המבנה המרחבי  באקסיסטנז ואינספשיון.

קלישאות פרוידיאניות - האב, התמודדות אדיפלית. פרדיגמה מרחבית - הלא מודע בנוי מקומות, כל קומה עמוקה מחברתה, ותהליכים שונים קורים ברמות שונות. השינויים הם לא רק במרחב אלא גם בזמן. 

חוויית הזמן - ככל שהרובד עמוק יותר כך יחידת זמן במציאות החיצונית תחווה על ידי החולם כארוכה יותר. באופן כללי, תפיסת הזמן בחלום, ואולי אף במציאות מחוץ לחלום, היא מעוותת (שיעור של 1.5 שעות יכול להרגיש כמו 5 שעות או כמו 20 דקות…)

הסרט הזה מאד מודע לעצמו (מה שלא מאפיין את הקטעים מהסרטים הסוריאליסטיי שנראה). הפניה היא לסובייקט פוסט מודרני שבע גירויים ודימויים שמכיר את הקריצות לפרויד וכו'. 

סצנה כלשהיא - 

רואים את קוב בשני תפקידים - יושב על הכיסא, ישן, וגם מנסה לקרוא מסמך חסוי שהולך ונמחק לנגד עיניו באולם, ובאיזשהוא שלב מטביעים אותו והאולם מתמלא מים. יש כאן מציאות דו שכבתית - אחרת לא ייתכן שקוב נמצא גם פה וגם שם. מה שקורה במישור האחד משפיע / מייצר את החלום - זה בא לידי ביטוי במוזיקה, שעוצרת כשהוא נמצא בתוך המים, ובכך שאותם מים נמצאים בשתי השכבות. 

טכניקה נוספת - הילוך איטי, שנצרך כי חצי שעה פה זה ארבע דקות שם, ויש צורך בהילוך איטי כדי ליצור חוויה של הלימה אצל הצופה - רגע מתוח במישור אחד הוא רגע רגיל במישור שני, וזה נותן לצופה את התחושה האינטואטיבית שהפעולה במישור הראשון לוקחת הרב יותר זמן מאשר במציאות. 

יש עריכה מקבילה cross cutting בין  השכבות, בצורה שיוצרת בלבול - לא תמיד ברור איפה אנחנו, למרות ההבדלים בין הצבעוניות וכו'.

חוקים שפועלים בעולם הוירטואלי -

חוק הגרוויטציה - לא!

מוצק יכול להיות נוזל ולהפך.

באופן כללי - חוקים פיזיקליים לא תקפים. 

חוקים פיזיקליים לא תופסים, וזה בהתאם לתפיסת החלום - בחלום הכל אפשרי.

- הרובד הראשון גם הוא רק חלום - שוכחים מהרובד של המטוס, בו הם ישנים. 

סאונד - 

המוסיקה לא מגיעה לשום נקודה של רזולוציה. פה אין, עד הסוף, שום התיישבות של הסאונד. הוא כל הזמן מתפתח. 

המוסיקה היא הדבר היחיד שמקשר בין הרמות (אבל זה לא מגיע לשום מקום).

עוד דימוי הוא הדימוי של המבוך - אריאדנה היא אדריכלית שבונה מבוכים. זה קשור למבנה במרחב. 

השיעור הראשון בחלום של אריאדנה - 

ברגע שהיא מבינה שזה רק חלום העולם מתפרק.כי זה היה קיים רק בתודעה שלה.

מי זאת אריאדנה? דמות מיתולוגית… (פספסתי את הסיפור) מישהו צריך להיכנס למבוך, להרוג את המפלצת ולצאת בשלום. אריאדנה לא ידעה את התוכניות של המבוך, והיא נתנה למישהו חוט שהוא הפיתרון למבוך. 

אריאדנה היא המפתח להתמודדות עם המפלצת שנמצאת בתוך המבוך, הלא מודע. זאת הדחקה, באופן סימבולי. 

המיניטאור שאיתו קוב צריך להתמודד הוא הסיפור של אשתו והאשמה שלו במותה.

- המבוך הוא דימוי מקובל ללא מודע. נמצא בשימוש באומנות הסוריאליסטית. 

מבנה מרחבי, אולי מבוך שדמות כמו ארכיטקט מתמודדת עם ההבניה שלו. 

עוד דימוי - מרתף, כספת, מבצר - מקומות שמורים שמאפסנים תכנים שמפריעים לתפקוד (תכנים מודחקים). 

הסצנה עם המראה - 

אנחנו פוגשים מראה כמוטיב בכל פעם שהאומנות בוחנת את השאלה של ייצוג המציאות.

אריאדנה מציבה מראה מול מראה, זה יותר השתקפות אל סופית ודלת דרכה אפשר להיכנס לעולם אחר - כשעומדים מול המראה רואים את עצמנו - וכשיוצאים דרכה יוצאים אל תוך עצמנו "יציאה פנימה".

סצנה מסרט סוריאליסטי - "דמו של משורר" - 

הדמות המרכזית היא אומן (צייר), שיוצר בתוך חדר שבשלב מסויים כל הפתחים בו נעלמים והפתח יהחיד שנשאר הוא המראה. זהו פתח פרדוקסלי -  יוצר אשליה של עולם מעבר לו אבל בעצם מחסום קשיח. זה לא באמת פתח. הוא עובר דרך המראה והיא גם מוצקת וגם נוזלית בו זמנית.

בסרט נוסף של אותו יוצר המראה היא ממשק בין החיים והמוות.

מטריקס - 

סצנה בה המראה מנסה ללכוד את ניאו בהיציאתו אל הממשי. כאן קורה הדבר ההפוך - הוא לא נכנס למראה אלא המראה נכנסת לתוכו.

הירידה אל הים - 

ההגעה בשלב הסופי אל הים כדימוי האולטימטיבי של הלא מודע.

גם לזה יש שורשים בקולנוע הסוריאליסטי (איזה סרט ממש מפורסם).

נראה רצף של ארכיטקטורה פרדוקסלית - אותה דלת נפתחת אל חדר המדרגות 3 פעמים ואז לים. 

מאד חשוב שנבים את ההקשר של מערכת הדימויים והמושגים שבאמצעותם כריס נולן מבנה עבורינו את הדימוי של העולם הוירטואלי של התת מודע,  (בניגוד לאקסיסיטנז).