פילוסופיה של המדע - תרגול 8 - קון

תרגיל 8 – 05.06.2012

קון

מבחן – 10 שאלות. 4-5 סעיפים בכל שאלה. במבחן יהיה 2-3 מתוכם. עמוד וחצי לכל שאלה.לא לחפור. מפרסמים את השאלות לפני המבחן, אבל צריך לענות ממש טוב.

שאלות לא טריקיות – אלא בסגנון התרגילים.

הרבה שאלות של לקשר דברים.

קון – שנה שעברה היו שלושה תרגילים עם קון. שני נושאים מרכזיים:

1. פרדיגמות - נראה 2 מובנים לפרדיגמה וננסה להבין מה זה
2. העדר אמת מידה משותפת – נבין את הקשר בין זה ובין תת היקבעות

אנחנו נעבור על ההיילייטס. זה כי לפעמים מרב עצים לא רואים את הים.

מדע לפי קון: מה שמוגדר בזמן נתון כפרדיגמה מגדיר לאותו זמן את גבולות המדע. זה המעבר מקריטריון-על למדעיות להנצחת תת ההיקבעות (שקודם נחשבה בעיה). קון הופך את השאלה – הוא אומר שתת ההיקבעות היא מוקד העניין – מה שמנחה את המדע הוא פרדיגמות, ובין פרדיגמות יש תת היקבעות. הוא אומר: ניסינו לקבוע קריטריון, זה לא הלך – תמיד נשאר תת היקבעות, וזה לא כי הקריטריונים לא מספיק טובים, אלא כי ככה זה – יש תת היקבעות מהותית, אין גורם לוגי שיכול להכריע בין שתי פרדיגמות. מה שיכריע הוא שיקולים לא לוגיים – חברתיים וכו' – זה פותח

פתח לתיאוריות של הבניה חברתית וכו'.

התוצאה של זה הוא מהפכה.

שם הספר- יש שאלה מה הקשר בין המהפכה המדעית שקון מדבר עליה לזו שהוא מחולל.

את זה לקחו לכיוון רלטיביסטי, ואז הוא נבהל וחזר בו "אני לא קוניאני" וכתב את אחרית הדבר.

הפוזלוגים חושבים שהתצפיות בלתי תלויות בתיאוריה, וגם שאפשר לגזור תיאוריה מהתצפיות. קון אומר שיש תת היקבעות בשתי הדברים האלו.

אמפריציסטים – אפשר להתווכח על תיאוריה, אבל לא על תצפית. הניסיון שלנו הוא לא משהו שניתן לערעור.

קון הוא לא הכותב הכי עקבי ומובנה בעולם. אבל הוא מוצלח. ואמיץ. ומהפכן.

אם נורא רוצים, אפשר לראות אותו כתבוסתן – הוא התייאש מלמצוא קריטריון. אפשר מנגד לומר שהוא אמיץ – שהוא זה שצעק: המלך ערום! ופתח את הפתח למי שבא אחריו.

מרטון – פונקציונליסט. לכל מוסד יש מטרה. הוא שאל מה המדע מתוך הנחות יסוד אמפריציסטיות: מטרות המדע לפי אז – הסבר, חיזוי וכו'.

אבל ההיסטוריונים וסוציולוגים של המדע אחרי קון הם זן שונה – הם ביקורתיים.

קון אומר שהוא לא אנטי רציונליסט, אבל הפרשנות האנטי רציונלית של ספרו היא די משתמעת. הטענה היא שההיסטוריה של המדע מוכיחה את החוסר רציונליות של המדע. הפרשנות החדשה אומרת שקון תפס אותם לא מוכנים, ושאפשר לחקור את ההיסטוריה של המדע ולהסיק את הרציונליות שלה דוקא, ולא את החוסר רציונליות, ממנה.

המלצה לכתבה מהארץ על שכטמן, שקיבל השראה למחקריו (החורגים מהפרדיגמה המקובלת) מקון.

כל פרדיגמה היא גם דוגמא וגם דוגמה (ואולי יש אפילו קשר אטימולוגי).

אבל זאת לא דוגמא שלא מאפשרת התפתחות! לא מיטת סדום. אפשר לשכלל את הפרדיגמה. הרעיון של קון הוא שהדוגמא של הפרדיגמה עמומה. אפשר להוסיף ולהפחית, זה לא אוסף מוגדר של כללים. יש מושג מעורפל (מדגים על "כסא" – אין הגדרה מדוייקת, יש מן fuzzy set ובעיקר יש הסכמה בקרב הקהילה בדבר מהו המושג).

קון: אנחנו מודעים למהו כסא, גם אם אנחנו לא מנסחים במוצהר. כך גם מדענים – הם יודעים מהי הפרדיגמה לפיה הם עובדים (פחות או יותר) למרות שלא מצהירים על זה. כל זה נכון בזמן של מדע תקני. מתי מתחילים לשאול שאלות? בתקופה של משבר.

אם הפרדיגמה עמומה, אפשר לתאר את ההשתנות של המדע במהלך ההיסטוריה כעמומה.

מצד שני, קון מתאר את המעבר כמהפכה – מעבר לא רציף.

יש כאן משהו לא קונסיסטנטי – קון מנסה לאכול את המקל משני קצותיו, ולהשאיר אותו שלם. אך אבוי! זה לא עובד לא. ומבקרים אותו על זה (והוא נשאר מאד רעב).

ההנחה של הפוזולוגים ושל פוקר היא שיש מקום לתצפית, יש שפת תצפית – תחום בלתי תלוי שמנחה את החקירה וקובע את התיאוריה.

קון: יש תת היקבעות, אין אמת מידה משותפת בין תצפיות. אי אפשר להכריע בין פרדיגמות על סמך תצפית שחיצונית להם.

קון: אין שפת תצפית ולכן אי אפשר להשוות בין תיאוריות. הוא נותן את הדוגמא של הגשטלט (מה רואים? 2 פרצופים / גביע). אפשר לומר שאותה תצפית מאששת שתי תיאוריות שונות. במובן הזה זה מאד דומה לטיעונים של דוהם – אני לא יודע איזו מהתיאוריות איששתי בעזרת התצפית). זה משהו אפיסטמי. אבל קון אומר משהו חזק יותר – שאני יכול לראות את שניהם. איך? יש לי את הנתון הבלתי תלוי – הקלף, שבו אפשר לראות את שניהם. זה למרות התת היקבעות האפיסטמית. לעומת זאת, בהשוואה בין שתי פרדיגמות אין נתון! הפרדיגמה מייצרת את מה שרואים בכל מקרה, אין מישור בו שם יכולים להיפגש.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 12 - התייחסותיים (3)

שיעור 12 05.06.2012

הגישה ההתייחסותית (3)

מה מרפא בטיפול?

כיתה: תובנה, קשר, אבריאקציה (שחרור), הפנמה של סופר אגו נוקשה פחות.

נהוג להעמיד את אלו על ציר שבקצהו אחד תובנה, ובאחר – יחסים.

תובנה – האדם מגיע לתובנה את עצמו - העלאה על פני השטח של קונפליקט שהיה לו מודע הכרה באיך שהקונפליקט משתחזר היום, ובמודל קלאסי - שחרור של האנרגיה הנפשית שהיתה כלואה שם. שחרור הנפש הוא הבנת האדם את עצמו. התובנה מגיעה דרך פירוש. פירוש טוב מזהה את הקונפליקט ומחבר אותו לשורשים ההתפתחותיים שלו. המודל של פרויד בנוי מאד על פירושים. הוא מאד חשש שהפסיכואנליזה תהפוך להיות טיפול סוגיסטיבי, והוא רצה להעמיד אותה על מדע. לכן הוא הקפיד להבנות את המטפל כמישהו שאינו סובייקט "הזהב הטוב של הטיפול האנליטי הוא הפירוש".

בהתבסס על תיאוריות שונות בדבר הנפש יהיו פירושים שונים. זה עיקרון שבמובנים רבים לא נעלם עד היופ מהחשיבה האנליטית. התפיסה של פירוש כמאפשר תובנה וכמחולל שינוי נשאר עיקרון של הטיפול האנליטי, א-ב-ל:

1. ההבנה של הפירוש השתנתה
2. מרכזיות הפירוש ובלעדיותו השתנתה

כבר אצל סטראצ'י ב1934 יש הכרה בכך שלאישיותו של המטפל יש נוכחות בחדר טיפול. מה עושים עם זה? שתי תשובות:

1. מדכאים אותה (איך? טכניקה טיפולית סטנדרטית. כל מה שלמדנו שיעור שעבר). המטרה – להגיע להעברה נקיה, האנליטיקאי כצופה אובייקטיבי.
2. סטראצ'י – פירוש אינו רק תוכן, יש גם אישיות שמעבירה אותו, ויש לזה משקל – כי חלק מהתהליך הטיפולי היא הפנמה של דמות המטפל כדמות מבינה ומפרשת, וזה באופן שמחליף את הסופר אגו הנוקשה שמוביל לנוירוזה.

מתחיל תהליך בו יש דיאלוג מורכב בין הפירוש והיחסים הטיפוליים (לא להתבלבל בין זה ויחסי אובייקט, שהיא תיאוריה שמתמקדת מאד דוקא בפירושים אינטרא-פסיכיים כמחוללי שינוי). השאלה היא על מה הדגש. מתחילה תנועה ששמה יותר דגש על היחסים, כשהתיאוריה היא לא של קונפליקט אלא של חסך. למשל, ברגרסיה אצל ויניקוט יש התייחסות לצרכים מוקדמים לא מסופקים. סיפוק הצורך מאפשר לעצמי האמיתי להתפתח. זה לא אומר שאין מקום לפירוש ותובנה בתוך המקום הזה, יש. יש ויכוח מר בין המטפל כמספק תובנות ומטפל כמספק צרכים התפתחותיים.

מודל קוהוטיאני: הכח המרפא הוא אמפטיה, העובדה שהאדם נמצא בסביבה אמפטתית. זו סביבה שלא בהכרח מספקת תובנות. פירושים יכולים להיות מאד אמפטיים! אבל הפירוש הוא משני לאמפטיה, שהיא המרכזית.

ההתייחסותי יסתכל על הציר של הפירוש מול יחסים ויאמר שבשניהם מה שנוכח הוא המטפל כסובייקט. (יש הכרה בכל סוגי הטיפול בכך שכל טיפול בנוי משתי הקצוות). הסובייקטיביות של המטפל מעצבת את שני הקצוות.

אחת הטענות של ההתייחסותיים היא שאין לנו את הפריווילגיה לראות את המטופל באופן שנקי מאישיות המטפל. הם יאמרו שהמון אבחנות של מטפלים נועדו לתקף את התגובה הרגשית שלהם.

אין כמעט מאמרים התייחסותיים שמתייחסים לאבחנות (אם מטפלת התייחסותית תאמר "היא בורדרליין" היא מיד תחשוב "מה בי גורם לי לרצות לומר את זה?”). יש קריסה של המון דברים שעליהם התבסס טיפול.

זה שאין לנו ידיעה אובייקטיבית על העולם, זו תפיסה פסוט מודרנית, שטוענת שהמבנים הם ניסיון שלנו לסדר את העולם. אבל אף פעם לא באמת ידענו. זה לא אומר ששוברים את הכלים! כמעט כל המרכיבים של הסטינג נשארו זהים, והשאלה היא איך התובנה ההתייחסותית נכנסת לטיפול. איך?

• המטפל רואה משהו אדיפלי – מטופל מתקשה לכתוב דוקטורט כי יש כאן רצח סמלי של האב. במה התובנה ההתייחסותית משנה את הטיפול כאן? הטענה היא ש 1 משתנה העמדה בה המטפל תופס את עצמו – למי יש סמכות, מי מחליט מה האמת. (פרנזי היה הראשון שהבין את זה, והוא ניסה לפרק את מבנה הכח באמצעות אנליזה הדדית. זה לא עבד). הטענה היא שיש הדדיות אך לא סימטריה. זה מזמין את המטפל להיות כל הזמן קשוב ברובד נוסף – התהליך בו הטיפול מושפע מהסובייקטיביות שלו, כשלמטופל יש תפקיד ברגעים מסויימים לעזור למטפל להבין את זה. כשהמטפל ההתייחסותי מפרש הוא מבין שמשהו בפירוש כל הזמן צבוע בסובייקטיביות שלו, וזה משנה את האופן בו ניתן הפירוש, ואת הדיאלוג בעקבות הפירוש. משפיע על הבנת ההתנגדות.

(שני) מושגים חשובים בהבנה של טיפול התייסותי:

• התייסותיים - לתהליך של הטיפול, של המפגש בין שני סובייקטים יש ערך תרפויטי.

1. הכרה והכרה הדדית – היכולת של האדם לפגוש את האחר ואת אחרותו של האחר מבנה את הנפש, מייצרת שינוי מבני. מהי הכרה? פרדוקס ההכרה – אני צריך אחר בשביל להיות אני. אני זקוק להכרתו של האחר בי כדי שאהיה מי שאני. המשמעות היא שכל תחושת האינדיווידואל שלי תלויה באחר שיראה אותי ככזה. האדם מתקיים כסובייקט דרך אחר שמכיר בו ככזה. ג'סיקה בנג'מין: תיאוריה פסיכולוגית עד ההתייחסותיים (יחסי אובייקט) בנתה מודל התפתחותי בו הסובייקטיביות של אדם אינה מותנה בזה שאנשים סביבו הם סובייקטים. (מאהלר – תיאוריה של אינדיווידואציה: יש מצב בו אני אחשוב שאני סובייקט אבל אחרים סביבי הם סובייקטים). ויניקוט – איך נוצרת אצל הילד חוויה שהוא סובייקט? הוא יוצא מחוויה אומניפוטנטית בה הוא שרוי – שהוא ברא את השד ממנו הוא יונק וכו'. כדי לצאת מזה הוא צריך לעבור להכרה בנפרדות האובייקט – מה שקורה כשהאובייקט שורד את התוקפנות. סובייקטיביות (לפי מי?) – הרגע בו אני מכיר בעצמי כייחודי בתנאי שאני מכיר בייחודיותו של כל אחד אחר. זו לא עמדה יציבה אלא זה כמו בפוזיציות של קליין. יש תנועה ליחסי סובייקט. בטיפול התייחסותי מנסים לייצר רגעים בו ברגעים מסויימים מתרחשת הכרה הדדית. אם המטפל הוא לוח חלק כמובן שזה לא קורה.
2. Enactment - מושג שאומר שבתוך הטיפול מתרחזות הבניות שיש בהן שחזורים של מערכות יחסים. מדובר במשהו שהוא גם חדש וגם מהעבר. יש דגש גם על התוכן וגם על האופן בו אנחנו מדברים אחד עם השני. מבט רחב יותר על מה שקורה בתוך הדיאדה הטיפולית. הטענה היא שהטיפול הוא סדרה אינסופית של התרחשויות כאלה. בתהליך טיפולי ישנם רגעים - בד"כ כשהטיפול נתקע – בהם יש עבודה סביב הבנת הenactment. יש הזמנה למטופל להיות שותף לתהליך ההסתכלות, בהנחה שיש דברים שהמטופל רואה והמטפל לא. אלו רגעים בהם המטפל לפעמים משתמש בחשיפה עצמית.
3. חשיפה עצמית – בפולקלור של הפסיכואנליזה מקבל מקום גדול יותר ממה שיש לזה במציאות. הדוגמא הכי רדיקלית בספרות – דיוויס מתארת שהיתה אצל מטופל גבר שהיא הרגישה שהוא מאד מעניין ואטרקטיבי. הוא כל הזמן דיבר בחדר על איך הוא מרגיש שהוא דוחה נשים. הם דיברו על זה חודשים, והיא החליטה לומר לו שהיא מוצאת אותו גבר מאד אטרקטיבי. היא דיברה על המבנה, המצב בו הוא כל הזמן אומר "לא-לא-לא", היא כל הזמן מרגישה "כן-כן-כן" והוא לא יודע. ההנחה היתה שהנכונות שלו להיות בתוך חוויה כזאת תגדיל את הנפש שלו, שיש לנו צורך לפגוש את הסובייקטיביות של האחר. זה החידוש של ג'סיקה בנג'מין – שהאמא צריכה גם להנכיח את הסובייקטיביות שלה, שזה חיוני לנפש.
   
   
   האדון והעבד אצל הגל – לכאורה, העבד כולו משרת את האדון, יחסים בין סובייקט לאובייקט, אבל בעצם יש בינהם תלות מלאה – כי האדון אינו אדון ללא עבד. התפיסה הקלאסית של סובייקט ואובייקט היא בעצם כזאת (כמו הראשונה), אך האדם שתוםס כך את העולם כלוא בתוך מקום בו אין מקום לסובייקטיביות. רק מפגש עם סובייקט מכונן סובייקטיביות. לכן צריך חשיפה עצמית (אבל גם אם לא בצורה מפורת, חשיפה עצמית נוכחת תמיד, בכל פירוש). (Beebe & Lachman – מחקרים התפתחותיים בנושא).
   
   
   השלכות – אין התנגדות, יש חיכוך. יש לא מודע משותף של הזוג הדיאדי.
   
   
   דוגמא – מטופלת יוצאת לחופשת לידה. מה קורה עם השעות שהיא מפספסת? כלל טיפולי בסיסי – מטופל צריך לשלם לא משנה מה, ולכן עליה לשלם. מטופל נתקע בפקק ולא הגיע – משלם או לא? איך מתנהל משא ומתן על הדברים האלה? הא בכלל יש משא ומתן או שהמטפל קובע כללים וזהו? מה המעמד של המשא ומתן בחשיבה התיאורטית?
   התייחסותיים – המשא ומתן הזה אינו תקלה, יש לו ערך בפני עצמו כי כל הזמן מתנהל משא ומתן.
   גישות אחרות – יש לזה ערך של תקלה, ומשתדלים שזה לא יקרה.
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
     

פילוסופיה חדשה - תרגול 12 - לייבניץ

תרגול 12 5.06.2012

לייבניץ

• טעם מספיק – לכל דבר צריך שיהיה טעם מספיק, אפילו לשאלה למה יש משהו ואין שום דבר.
• עקרון הסתירה
• עולמות אפשריים (לייבניץ – היה לאלוהים אינסוף עולמות אפשריים זה האמיתות הנצחיות ששלילתן סתירה (ועקרון הסתירה)). (אצל שפינוזה אין עולמות אפשריים).
• קונטינגנטי (דבר שהיפוכו אפשרי)
• עקרון זהות הבלתי נבדלים - אין שני דברים זהים בעולם, (אולי כי אם היו שני דברים זהים לא היה לאלוהים טעם מספיק במה לבחור, כמו הסיפור עם שתי החמורים)

שפינוזה – לאלוהים אין רצון ושכל במובן המקובל.

לייבניץ – לאלוהים יש רצון ושכל. כל דבר קונטינגנטי, ששלילו אינה סתירה אלוהים יכול לעשות. אין שום מניעה. אין לו שליטה על האמיתות הנצחיות, כי האמיתות הנצחיות הן שכלו של אלוהים, ולכן לא תלויים ברצונו. אלוהים בחר דווקא בטוב שבעולמות האפשריים שהוא העולם שלנו (אלוהים יכל לברוא אותי עם עיינים ירוקות, אך לא היה יכול לברוא משולש שסכום זוויותיו 190 מעלות).

• עצם פרטי = מונדה – מה זה?
• סעיף 8: איך לייבניץ מגדיר אמת? הגדרה אנליטית – שהנשוא שייך לנושא. שתי דוגמאות מבהירות (בעייתיות – לא להשתמש במבחן!) לייבניץ חשב שכל משפטי האמת אפשר להעמיד על נושא נשוא. “רווק הוא גבר שאינו נשוי" – זה משפט זהות. אם אומר לך שבחדר השני יש רווק שאינו נשוי – אין מה ללכת לבדוק, זה בטוח נכון. “עמית הוא רווק". זה משפט שצריך לבדוק – אולי זה נכון ואולי לא. כל אמת לפי לייבניץ הוא אנליטי – כאשא משפט הוא לא משפט זהות כדי שיהיה אמיתי הנשוא צריך להיות כלול בנושא במובלע, הוא צריך להיות במובן מסוים משפט זהות. נחזור למשפטים על הרווקות – המשפט הראשון נכון בכל עולם אפשרי, ולעומת זאת המשפט השני אפשרי, אך הוא קונטינגנטי. השאלה היא אם השלילה של הפרדיקט יוצרת סתירה. יוליוס קיסר חצה את הרוביקון – לא משפט אנליטי.

כאן מתעוררת בעיית החופש – יוליוס קיסר חצה את הרוביקון – הוא התלבט על כך. אבל אלוהים בחר את העולם בו הוא יחצה מבין כל העולמות האפשריים. אז נשאלת השאלה איפה החופש? לייבניץ מנסה להציל את החופש.

• נחזור לעצם פרטי = מונדה. מה זה? משהו שמושגו קבוע, שכל הפרדיקטים שלו קבועים. כל אחד הוא עצם. מה זה אומר לגבי בעיות של יחס? אם עמית ומשה לחצו ידיים אז משה לחץ יד, והיד של עמית נלחצה – האם היה מגע בינהם? לא! למונדה אין חלונות. מה פירוש? אצל לייבניץ אין עולם חיצוני. מישהו דוחף ומישהו נדחף – אין כאן סיבתיות. למה? כי למונדה אין חלונות.
• הרמוניה קבועה מראש – ... גוף ונפש זה כמו שתי שעונים שמראים כל הזמן את אותה השעה כי אלוהים כיוון אותם מראש אותו דבר. כמו גוף ונפש כך גם אנשים שונים – גם הם פועלים כמו שעונים שמכוונים באופן מסונכרן. לכן הדחיפה בנקודה הקודמת נראית מתואמת. בעולם יש המון שעונים כאלה, שמכוונים מראש לעשות פעולות באופן מתואם.
• לייבניץ וניוטון – יריבים. אצל ניוטון אלוהים צריך להוסיף תוספת על העולם כל כמה זמן (לסובב את הכדור) – כי אם אלוהים לא מתערב מדי פעם הוא מיותר. זה חלק מהמכניקה של ניוטון. ללייבניץ יש תיאוריה אחרת פוריה יותר – הוא אומר שאם אלוהים צריך להתערב כל הזמן זה אומר שהבריאה שלו איננה מושלמת.

סעיף 9 -

...

סעיף 10 - לייבניץ לא רוצה לוותר לחלוטין על ההסבר התכליתי.

לייבניץ אומר שמשפטנים לא צריכים להתעסק בשאלות פילוסופיות של חופש הבחירה וכו'. משפטנים מניחים את הפיקציה של חירות. כך גם בפיסיקה – לא מתעסקים בשאלות של יש / אין חומר. מחפשים הסבר מכניסטי. זה מה שמאפשר ללייבניץ לפתח מתמטיקה, פיסיקה, משפט – ללא תלות בספקנות מטאפיזית. הרעיון הוא הפרדה בין השאלות הפילוסופיות -מטאפיזיות לבין שאלות פרגמטיות. אלו תחומים שאינם תלויים אחד בשני. ההנחה הזאת של הלייבניץ מאפשרת לפיזיקה ולמתמטיקה שלו להיות כל כך פוריות. אבל יש השפעה של הפילוספיה על הפיזיקה – למשל, לייבניץ מסביר דברים בפיזיקה באמצעות כוחות פנימיים.

בעיית החופש -

לייבניץ רוצה להציל את החופש מציפורני שפינוזה.

מה עומד על כף המאזניים? מהי הבעיה?

סעיף 13:

אינדוקציה – במובן של הצדקה

השאלה היא – מושגו של עצם פרטי אוצר בתוכו את מה שיקרה לו אי פעם. נראה שכך מתבטלת האבחנה בין אמיתות קונטינגנטיות והכרחיות (?). נראה שזה מבטל את החופש.

כמה אבחנות -

• ודאי / הכרחי – ודאי זה מושג אפיסטמולוגי, והכרחי – אונטולוגי. ודאי זה תכונה של הידיעה, והכרחי – של המאורע. נחשוב על אירוע בעבר: אנחנו יודעים בודאות מתי היטלר עלה לשלטון, זה לא אומר שהאירוע עצמו היה הכרחי.

1 “במעגל כל הרדיוסים שווים"

2 “יוליוס קיסר יחצה את הרוביקון"

מה ההבדל בינהם?

1 הכרחי – מניגודו נובעת סתירה

2 קונטינגנטי – מניגודו אינה נובעת סתירה. הכרח היפותטי – הכרחי, אבל באופן היפותטי. נניח אני רוצה לנסר את השולחן - הכרחי שהמסור יהיה עשוי ברזל, חד וכו' – זה הכרח רק אם רוצים לנסר את השולחן. אבל לא חייבים לנסר את השולחן! זה לא הכרחי!

...

אין סתירה. ברגע שאין סתירה יש טעם מספיק. לייבניץ סובר שכך גם בני אדם פועלים.

העניינים הפורמליים מעוררים אי נוחות-

• האם אלוהים היה יכול לברוא עולם אחר?
• מהי החירות של האדם?

מהו מושג החירות שלייבניץ מדבר עליו? לפי לייבניץ אנו חופשיים לעשות כל דבר (דוגמא עם סיפור גבורה היפותטי בהתגברות על פורצים). אבל זה לא מתאים לשימוש היומיומי שלנו במילה. לפי לייבניץ חופש הוא כל מה שמניגודו אינו נובע סתירה. בשימוש היומיומי שלנו (ופרגמטית) זה לא כך.

ארנו מאלץ את לייבניץ...

אמת נצחית / קונטינגנטית

דקארט - כל אמת נצחית היא גם קונטינגנטית (יש הבדל – ברגע שאלוהים ברא הוא לא ישנה). אלוהים ברא את הכל.

שפינוזה – לחשוב שהיה יכול להיות אחרת זה מנקודת מבט סופית, שום דבר לא נברא.

לייבניץ - למדנו

רצון / שכל

לייבניץ – לאלוהים יש גם רצון וגם שכל. הרצון יכול לעשות כל מה שקונ', הוא לא יכול לשנות אמיתות נצחיות כי זה הוא.

שפינוזה – זה אותו דבר, וזהה לאלוהים. אין ממש רצון ושכל - זה אנתרופומורפי

דקארט – אבחנה קצת בעייתית. כל דבר תלוי ברצונו, לא ברור תפקידו של השכל.

למה אלוהים ברא?

לייבניץ – כי יש לו טעם מספיק

שפינוזה – הוא לא ברא

דקארט - לא ראה כבעיה, אין לו עמדה

אפשרי / הכרחי -

דקארט - כל אמת נצתחית היתה פעם קונטינגנטית

שפינוזה – יש רק הכרחי. אם משהו לא ממשי – זה אומר שהוא בסופו של דבר גם לא אפשרי.

לייבניץ – מה שאפשרי אינו בהכרח ממשי.

(כל זה לא ממש, זה באופן כללי)