פילוסופיה של המדע - תרגול 7 - תרגילים 5-6, הפרכה

תרגול 7 29.05.2012

עובר על מטלה 5 – פספסתי

מטלה 6

גודמן ממוסס את בעיית האינדוקציה הלוגית. הוא נשאר עם בעיית האישוש – היפותזה ותצפית. מדובר על אבחנה בין היפותזות דמויות חוק ומקריות. איזה פרדיקטים יכולים להיכנס להיפותזה ניתנת לאישוש – ירוק כן, ירול לא. מה מבחין בין שתי ההיפותזות?

ירול – ירוק לפני t, כחול אחרת (מספיק להבין אחרי t). ואז אנחנו רואים שאיזמרגדים ירוקים מאששים שתי היפותזות סותרות – על האיזמרגדים ירוקים וכל האיזמרגדים ירולים. זה הפרדוקס.

שאלה 2: היחס בין הבעיה הזאת לבעיה הישנה.

המהלך של גודמן הוא לדחות את הבעיה הישנה כלא רלוונטית. הוא לא חושב שצריך למדוד אינדוקציה בסטנדרטים של דדוקציה, כי כך לא נקבל היסק תקף. מה שצריך הוא לנסח תיאוריה של אישוש – קוים מנחים. אין לערב מין בשאינו מינו. עובר למסגרת האישוש – לא פרוצדורה משמרת אמת. במסגרת זה הוא ממשיך את הבעיה החדה – בדומה לשאלת הרלוונטיות של המפל. הוא מראה שהמפל לא פתר את בעיית הרלוונטיות אמצעות קריטריון ניקו – יש בעייה הרבה יותר גדולה – של הפרדיקטים. זו בעיית האישוש. הבעיות לא קשורות במובן שהפתרונות לא מתאימים זה לזה. הקשר הוא ששניהן מתאתגרות עם חוקיות, סדירות.

הפרכה

הוא מראה תמונות ונדבר על הקשר בינהן.

פופר, שליק וויטגנשטיין – מה הקשר בינהן?

הפוזולוגיים (בעיקר שליק) קיבלו השראה מהטקטט של ויטגנשטיין, על בסיסו ביססו את קריטריון האימות שלהם.

פופר ופוזולוגיים – פופר לא מקבל את קריטריון האימות. אין אימות, יש רק הפרכה.

פופר מתעסק בעיקר בבעיית התיחום, וויטגנשטיין עסק בעיקר בשאלת המשמעות.

ברבורים שחורים ומודוס טולנס (אבטיפוס של הפרכה) –

בניגוד ל"כל הברבורים לבנים" מודס טולנס הוא היסק דדוקטיבי.

מודוס טולנס ופרדוקס העורבים –

באישוש העורב הלבן תמיד מפריך את הטענה. לגבי האישוש – זה תלוי בניסוח.

אימות ואישוש -

אימות יכול לשמר אמת או להוביל לאמת של המסקנה. לא כך בפרוצדורה של אישוש – יחס בין היפותזה שכבר נתונה ותצפית.

אישוש ואסטרולוגיה -

הפרדוקסליות שיוצאת מתוך האישוש היא שאפשר לאשש כל דבר, וכך אפשר לומר על האסטרולוגיה שהיא מדעית. את משפטי האסטרולוגיה ניתן לאשש. פופר הולך דרך בעיית התיחום כדי לומר שאם מקבלים את קריטריון האישוש בתור מדעי אנחנו מכניסים יותר מדי לתוך המדע (יכול להיות מדעי ושקרי).

פופר נותן דוגמאות לתיאוריות פסאודו מדעיות – תורת היחסות (זו תיאוריה מדעית), פסיכואנליזה, מרקסיזם, אסטרולוגיה.

למה כל אחד הוא פסאודו מדע?

פסיכואנליזה – ניסוחים מעורפלים, אי אפשר להפריך

אסטרולוגיה – (בין פסיכו' למרקסיזם') – בהתחלה היה אפשר להפריך ובסוף זה הפך למעורפל באופן אי אפשר להפריך.

מרקסיזם – היו חיזויים מסתכנים, היה אפשר להפריך והיא הופרכה, ואחרי זה חסידי התיאוריה שינו אותה – הוסיפו כל מיני המחות אד הוק.

תורת היחסות – אפשר להפריך והיא טרם הופרכה – ולכן זו תיאוריה מדעית (אך אי אפשר לומר שהיא אמיתית).

אד הוק ומדע -

בדרך כלל כשתיאוריה מופרכת מתקנים אותה. “השערות והפרכות" זה מאמר שמסכם מפעל חיים, והניסוחים מעודנים. אנו לא דוחים כל תיאוריה שמופרכת, אלא מתקנים באמצעות הנחות אד הוק (מה שמחליש את המדעיות של התיאוריה).

כדי לקבוע מדעיות של תיאוריה לא מספיק ניתנות להפרכה, אלא יש תנאים נוספים.

קוויין ודוהם והפרכה –

הם אומרים שאי אפשר להפריך היפותזה על סמך תצפיות, כי כאשר בוחנים היפותזה באמצעות תצפית למעשה בוחנים שורה שלמה של היפותזות.

(H&A1&A2&...)

תת היקבעות -

מה הקשר בין הפרכה לתת היקבעות?

תת היקבעות – אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי מסקנה מתוך תצפית.

הפרכה – פופר קבע הפרכה כקריטריון מבחין בין תיאוריה מדעית לשאינה כזאת.

קווין ודוהם אומרים שבמקום:

H-->E

~E

--

~H

מתקיים למעשה:

(H^A1^A2^...)-->E

~E

--

~(H^A1^A2^...)

ואין דרך לדעת איזה מהם לא נכון!

זה פירושה של תת היקבעות, וזה קורה כי את התצפית גוזרים מתוך כלל גוף הידע.

תרגיל 7, שאלה שניה – מה ההבדל בין אי האפשרות להוכיח היפותזה לאי האפשרות להפריך היפותזה?

פופר – כל הניסיונות של האמפריציסטים – תחת הכותרת אינדוקציה (אימות, אישוש) לא מבחינות בין מדע ובין לא מדע. פופר רוצה דדוקציה. הוא חושב שההתבססות על אינדוקציה היא קיבעון לא מוצדק.

אינדוקציה נוטה מהנטיה שלנו לדוגמטיות, ומדע מתאפיין דווקא בנטיה שלנו להטיל ספק.

אי האפשרות להוכיח תזה היא אי אפשרות לוגית, ולעומת זאת הפרכה היא פרוצדורה לוגית תקפה, משמרת אמת, אי האפשרות היא לא לוגית אלא פרקטית.

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד וקלוד ברנרד -

השאלה היא - מה היחס בין עובדות ותיאוריה?

הוא אומר שלפיזיולוג יש פיצול אישיות – הוא מניח שהמכשירים עובדים כי זה החלק של הפיזיקה. ולכן ברנרד אומר שהתיאוריה צריכה להישאר מחוף למעבדה (זה הפיצול אישיות) וצריך להיות רגיש לתוצאות ולממצאים. זה בהמשך לדיון בעניין הקשר בין תיאוריה ותצפית.

דוהם אומר שאפשר לעשות את ההפרדה הזאת בפיזיולוגיה אבל לא בפיזיקה.

זה מאד מזכיר את רגרסיית הנסיין - (ניסוח נכון) מקרה פרטי של הבעייתיות ש ל האבחנה בין תצפית ותיאוריה. אצל קולינס ופיץ' מדובר ספציפית ביחס בין מכשיר המדידה ותוצאותיה. המהימנות של כל אחת תלויה בשניה – יש רגרסיה שממנה אפשר לצאת רק על ידי גורמים חברתיים.

דוהם – ניסוח מוקדם של רגרסיית הנסיין – המדען לא יכול להשאיר את התיאוריה מחוץ למעבדה, וכשהוא בוחן הוא לא בוחן רק השערה מסויימת ממנה אפשר לגזור תצפית. דוהם אומר שבפיזיקה אי אפשר לעשות את זה כי תמיד בוחנים גם שורה של הנחות רקע שקשורות למכשור ולתנאי הניסוי וכו'.

כל הביקורות שאומרות שאי אפשר להבחין באופן חד בין עובדות ותיאוריה – יש מושג (שנפגוש אצל קון) theory laden.

היחס בין פיזיקה לפיסיולגויה – בפסיולגויה לכאורה אפשר לעשות את ההבחנה ובפיסיקה לא, אבל דוהם מניח שפיסיולוגיה מתבססת על פיזיקה ולכן אי אפשר לעשות את האבחנה.

גשטלט (השלם גדול מסך חלקיו – הוליזם) והניסוח הלוגי של הוליזם (נראה במאמר של דוהם) -

הוליזם (זה שאנחנו תמיד בודקים שורה של הנחות) דוחה הפרכה.

הוליזם שונה אצל קווין ודוהם – קווין קיצוני יותר, ואומר שאנחנו בכל ניסיון תגזור תצפית מתיאוריה מניחים את כל הידע האנושי.

פופר והפרכה -

דרך התזה השניה של ההולזים אנחנו רואים משהו (תת היקבעות, כנראה). (?).

משהו על תת היבעות ודחיה של ההפרכה (הם שקולים?).

הקביעה של איזו מההיפותזות הופרכו תת נקבעת על ידי התצפית.

התפתחות של פילוסופיה של המדע:

הנחה בסיסית: מקור הידע הוא התצפיות.

כשבאים לנסח את היחס בין תצפית לתיאוריה תמיד מקבלים שהתיאוריה נקבעת ע"י תצפית, וכשמנסים לפתור מקבלים את אותה תוצאה שוב:

• בעיית האינדוקציה
• אישוש
• הפרכה
• קוהן

שען ורופא -

אצל שען החלקים בלתי תלויים זה בזה. לעומת זאת, לפי דוהם, כל היפותזה בגוף הידע שלנו תלויה בהיפותזה אחרת. הפיסיקאי הוא כמו הרופא – שכשרואה חולה אינו יכול להוציא את הלב ולבדוק מה איתו. הוא חייב להתייחס לגוף כולו כמערכת שלמה.

פיזיקה וגיאומטריה -

דוהם - במתמטיקה, גיאומטריה אפשר לעשות הוכחה על דרך השלילה. מניחים משהו, מגיעים לסתירה וכך מסיקים שההחה הראשונית לא נכונה, כלומר הסתירה שלה נכונה.

את זה אי אפשר לעשות במדע!

את זה הוא מציג בהקשר של האפשרות של הניסוי המכריע. פעמים רבות נטען שיש מושג כזה – הניסוי המכריע – למשל, ניסוי שיקבע אם אור מתנהג כמו גל או חלקיק. כי אין ניגודים מוחלטים, כי יכול להיות משהו שלישי, כי אפשר להכניס תיקוני אד הוק לאחת התיאוריות ולהציל אותה.

טענה זו היא תולדה ישירה של טיעוני תת ההיקבעות שלו ושל ההוליזם שלו.

דוהם מנתח את הדוגמאות ומראה שתמיד אפשר לחשוב על היפותזה אחרת – זו לא תולדה לוגית ומחייבת. אי האפשרות להכריע היא פרקטית. זה שקובעים בסוף זו לא תודה של התצפית (תת היקבעות) ולא של הלוגיקה.

זה בניגוד להנחה הבסיסית שמדע מסתמך על לוגיקה ותצפיות.

קפלר, ניוטון וחוק הכבידה של ניוטון -

דוהם – מדבר על הטענה שידע מגיע מניסיון (בייקון, ניוטיון – הם חשבו שזה באמת אפשרי).

ניוטון חיבר בין החוקים מתחת לגלגל הירח ומעליו, והניסוח של חוק הכבידה שלו – שמאפשר חיזוי של חפצים על פני כדור הארץ וגם של גרמי שמים – מביע את זה.

זו הגדולה של ניוטון.

איך הוא הסיק את חוק הכבידה?

דרך משוואות של קפלר שתיארו את המסלולים של כוכבי לכת סביב השמש. ניוטון לקח את זה והכליל לחוק אחד שרלוונטי לכל שתי מסות. כל הוא יכול לחזות תנועה של גופים – בכדור הארץ ובחלל. זו גזירה אינדוקטיבית!

דוהם אומר על זה שאי אפשר להכליל מקפלר לניוטון. זתי התיאוריות סותרות. איך הוא מראה את זה?

• מושגים - התיאוריה של ניטויון מחייבת מסה, כוח, שלא היו בתיאוריה של קפלר.
• החיזויים של התיאוריות אחרים, כי לקפלר לא היו כוחות בסכמה שלו. למשל, כשיש כוחות בין כל שני גופים אז זה נכון לגבי כדור הארף ומאדים וכדור הארץ ושבתאי. את הכוחות האלה צריך להכניס לחישוב. את זה אין אצל קפלר. החיזוי שלו פחות מדוייק. על סמך אבראציות שראו בתצפיות גילו כוכבי לכת חדשים (על סמך התיאוריה של ניוטון – כך התגלה אוראנוס).

תאוצה חופשית -

הוא מדבר על המושג הסימבולי והריאלי. במדע יש הרבה שפה סימבולית, ואילו בחיי היומיום הרבה שפה ריאלית. נפילה חופשית אצל אדם מן הרחוב היא פשוט נפילה, ולעומת זאת לפי ניוטון יש לכך הגדרה מאד מדוייקת.

שפה ריאלית – מישור של עובדות.

שפה סימבולית, תיאורטית – משכללת את המובן הריאלי שיש לנו. אנחנו רואים נפילה חופשית, מנסים לתת לזה הסבר, אבל הרבה פעמים אנחנו רואים תופעות שסותרות את ההסבר ונדרשים לתקן את התיאוריות, השפה שלנו. למשל, אם נמדוד חפצים שנופלים נראה מהירות ותאוצה מסויימים. דוהם נותן דוגמא – מה קורה אם אני מקבל את החוקים של ניוטון על פני כדור הארץ, ואז אני רואה שלא קיבלתי את הדבר הזה. מה אומר? שמשהו הפריע, למשל חיכוך האוויר. כשאני אומר את זה אני מכניס משהו מהשפה הסימבולית, אני משכלל את ההבנה שלי של העובדה שאני רואה. אני יכול ללעומת זאת לומר שאני צריך לשנות את התיאוריה שלי. דוהם אומר שאנחנו בדרך כלל לא עושים את זה – אנחנו לא ממהרים לזרוק תיאוריה שלא עובדת. יותר מזה – לכל גוף ידע יש גרעין קשה של קונבנציות שהן התיאור הסימבולי, ובו לא נוגעים, ומסביב יש כל מיני דברים שאפשר לשנות. מתי נזנח תיאוריה? כנראה כשיש יותר מדי עדויות סותרות.

זה בעצם ניסיון לענות לתת ההיקבעות. דוהם הוא לא ספקן כמו קוהן, הוא רוצה להגן על המדע. הוא אומר שתמיד אנחנו משמרים גרעין של הגדרות עליהן אנחנו סומכים, ואילו את ההשערות בפריפריה אפשר לשנות.

זו מחשבה שמזכירה מאד את לקטוש והדיבור שלו על תכניות מחקר – ליבה ושינויים שנעשים בפריפריה.

איך הנסיין יודע איזה היפותזות לבחון ואיזה לא (כן – את מה שבפריפריה ושווה לבחון, לא – מה שבגרעין) על פי חוש נסיין. נסיין לומד להכיר את המערכת שלו ויודע איך לבחון אותה כדי להגיע להצלחה מחקרית.

מתת ההיקבעות דוהם מסיק קונבנציונליזם מרוכך – שתקף רק לגבי הגרעין התיאורטי ולא לגבי כל מה שנמצא מסביב.

(יש עמדה קונבנציונליסטית מחמירה יותר – פואנקרה, שטוענת מתוך שיקולים של תת היקבעות שבחירת התיאוריה שלנו כדי לתאר את התצפיות היא עניין של מוסכמה. שרירותי, לא מחוייב. גם שייפין ושאפר מדברים על מוסכמות).

יש ציטוט בסוף המאמר של דוהם שמזכיר מאד את קוהן. אבל דוהם עדיין ניסה להגן על המדע, ואילו קוהן אומר שההחלפה בין הפרדיגמות היא שרירותית.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 11 - גישה התייחסותית (2)

שיעור 11 - 29.05.2012

גישה התייחסותית (2)

מעברים בין מצבי עצמי קורים לא מעט בחיים שלנו, אבל בחיים האמיתיים יש זרימה טבעית – אנחנו לא שמים לב למעברים. אם מישהו מביא לחדר הטיפול רק עצמי אחד מדובר בפתולוגיה חריפה.

• “פרויד ומעבר לו" – ספר שכמעט עוקב אחרי תכנית הקורס.

אותנטיות היא איכות של מצב עצמי מסויים, אך היא לא מעידה על עומק או על מרכזיות של אותו מצב עצמי. זה שאני מעדיף מצבי עצמי מסויימים לא הופך אותם למהות.

בכל שעה טיפולית יש תנועה זורמת בין מצבי עצמי, למשל: עוברים מגוף ראשון לגוף שלישי (או שני), שינויים בטון. המטרה של טיפול אינה לייצר עצמי אחדותי אלא לקבל את התנועה שלו בין מצבי העצמי שלו, כדי שהוא לא יצטרך לעשות את הניתוק – כמו בהפרעה דיסאסוציאטיבית, בה מעבר למצב עצמי מחייב התנתקות ממצבי העצמי האחרים, ואז נוצרת דמות קפואה ונוקשה בתוך החדר. (למשל, בדוגמא של שיעור שעבר, לקבל את האי שקט שנוצר כשפוגשים את הפער בין מצבי עצמי).

עוד הערה על השיעור הקודם: עלתה טענה שהכניסה מושג מרכזי בביקורת חברתית, והיא השאלה איזה מן מבנה כח נוצר בתוך יחסים טיפוליים. יש השפעה של פילוסופיה - החשיבה של פוקו למשל, המון מושגים בקראיה חברתית אפשר לזהות שהם פועלים כדי לשמר מבנה כח (למשל בתחום המגדר). השאלה היא האם הטיפול הופך להיות מקום בו מתקיים מבנה כח, והאם הטיפול מתקיים באופן שמשמר מבנה כח חברתי?

אחת הטענות המרכזיות בביקרות על טיפול אנליטי היא שטיפול אנליטי הוא קודם כל מבנה כח. הראשון שהיה ער לכך הוא פרנזי. הוא עשה כל מיני צעדים אקטיביים כדי לפרק את מבנה הכח. מה שהוא לא הבין זה שמבנה כח אי אפשר לפרק בכח. (למשל במד מן אישה הולכת לטיפול, והטיפול הזה משמר מבני כח). העיסוק במבני כח מאד מרכזי בחשיבה האנליטית.

לגישה ההתייחסותית אין שם אחד שהיא התגבשה סביבו. יש כמה שמות, אך בניגוד לזה יש לה תאריך לידה, והוא 1990. ב1990 קרו שני דברים:

1. יצא כתב העת של הגישה (עורך – סטיבן מיטשל) “דיאלוגים פסיכואנליטיים". מבנה מיוחד: תמיד יש מאמר ותגובות. זה כביטוי לטענה שידע אנליטי קיים בתוך הדיון. דיון הוא אחד האמצעים להתמודד עם מבנה כח (מבנה כח הוא חוסם דיון: אמת קלינית אחת וכו').
2. הוקם בNYU בתכנית ההכשרה האנליטית מסלול התייחסותי (בנוסף למסלול פרוידיאני ושל יחסי אובייקט).

רב האנשים שהקימו את הגישה מתרכזית בNYU – לכן החשיבה נורא אמריקאית, ניו יורקית. אחד החשובים שבהם הוא סטיבן מיטשל. למיטשל יש רקע בפילוסופיה שמאפשר לו להתבונן במושגים אנליטיים מהצד ולסדר אותם. ספרים מומלצים: פרויד ומעבר לו, אימה ופחד בפסיכואנליזה. עוד שמות: ג'סיקה בנג'מין.

נוצרה תפיסה שניסתה להגיד שכל מפגש טיפולי יש להבין כאירוע שמתקיים בין שני סובייקטים.

איזה אפשרויות אחרות יש?

סובייקט (מטופל) ואובייקט (מטפל). למשל - “יחסי אובייקט".

מה המשמעות?

לומר על מישהו שהוא סובייקט – (באנגלית פירושו להיות נתון ל-). הרעיון הוא שאדם הוא סובייקט של עצמו – רואה את עצמו כמרכז של חוויה ייחודית לו ושונה משו של סובייקטים סביבו, שהוא האדון לה.

אובייקט – המטפל הוא פונקציה. יש לו פונקציות טיפולית.

כלומר יש סובייקט שפוגש מטפל שהוא בראש ובראשונה פונקציה.

הגישה ההתייחסותית אומרת שהסובייקט פוגש סובייקט. זה מאד רדיקלי. מה המשמעות של המעבר?

בכל הגישות עד עתה המטפל אמור לספק פונקציה למטופל, כלומר (וזה בכל התיאוריות עד עכשיו, והכי בטיפול קוהוטיאני) שלמטפל יש תפקיד, משימה טיפולית שהוא אמור לבצע עבור המטופל, וצריכה להיות מושפעת כמה שפחות מאישיותו של המטפל. לצורך כך יש טכניקה טיפולית (-מה עושה המטפל בחדר), שאמורה להיות לא תלויה באישיות של המטפל. ההתפתחות המרכזית בפסיכואנליזה האמריקאית היא לנסות להגיע לטכניקה שתהיה (כמה אמריקאי) כמה שיותר סטנדרטית. יש טכניקה טיפולית אידיאלית. ממה היא בנויה?

1. הקשבה ופירוש
2. המוקד הוא העברה (מהי העברה? משתנה לפי התיאוריה, למשל- קליין: השלכות, קוהוט: החייאה מחדש של צרכים).
3. סטינג: חדר, זמן, כסף, ספה
4. אסוציאציות חופשיות – ההנחיה הבסיסית למטופל היא לומר את כל מה שהוא חושב
5. השילוש הקדוש – נייטרליות, אנונימיות והימנעות.
   1. נייטרליות – מושג המטפל הנייטרלי, שאין לו עמדה, מאד מושרש בתרבות. זה מושג שלא הופיע אצל פרויד. לפרויד היה מושג גרמני של indifference, לפיה למטפל אין העדפה לאחד ממימדי האישיות (אגו, איד או סופר אגו).
   2. אנונימיות – המטופל לא יודע פרטים אישיים על המטפל, (כדי שתהיה העברה נקיה).
   3. הימנעות – למטפל אין שום סיפוק מהמטופל מעבר לתשלום הכספי.

למה נועד כל המבנה הזה, כל הטכניקה הזאת?

כדי לאפשר את הכרת הלא מודע דרך הטרנספרנס. הרעיון הוא לנסות לייצר העברה נקיה, כלומר כזאת שהיא הכי פחות מושפעת מאישיותו הספציפית של המטפל. נעמי קלנר – דבשת הגמל – מתארת הבניה מאד מוקפדת של הפרטים הכי קטנים, וכאן נולדים מיתוסים: השעה שנגמרת אחרי 50 דקות, באמצע משפט, או תשלום עבור פגישה בין אם המטופל הגיע ובין אם לא.

סטינג – השומר הגדול של המטפל והמטופל בתהליך הטיפולי. נוצר מבנה מאד מוקפד שלו. מה הבעיה בזה?

הטכניקה לא עונה על העובדה שיש סובייקטיביות אימננטית של המפגש הטיפולי. בשום תנאי לא היינו מגיעים למצב בו יש שני טיפולים דומים, או אפילו שני פירושים דומים לרצף אסוציאטיבי של המטופל. לסובייקטיביות של המטפל יש השפעה מרכזית על השעה הטיפולית. (אנחנו מעדיפים להאמין במודל הקודם, בו יש אישיות קוהרנטית של המטופל, שנשמרת על פני מצבים שונים).

כמעט כל המרכיבים של הטכניקה הטיפולית נשמרו בטיפול לפי הגישה ההתייחסותית, אבל המשמעות השתנתה – למשל: כל פירוש הוא תמיד ביטוי לסובייקטיביות של שני הנוכחים.

אסוציאציות חופשיות – נעשות תמיד ביחס לתפיסה שלהם את הסובייקטיביות של המטפל, תגובתיות שלא המטפל ולא המטופל מודעים אליה.

וכך לגבי המון מרכיבים של התהליך הטיפולי – התגלה שהם מושפעים מהסובייטקיביות של המטפל.

דוגמא – מטופלת שמגיעה לטיפול כי היא מבינה שצריך (כדי להתקבל לקלינית :) ). בסה"כ מרוצה מחייה – הורים תוכים, נשואה, וכו'. היא אחלה בנאדם! שיתוף פעולה מלא עם הסטינג, אותו היא מבינה. היא מדברת בטיפול על החיים. השיתוף שלה אותנטי והמטפל מאד משתעמם. איך אנחנו מבינים את השעמום הזה?

• בעיית קאונטר-טרנספרנס: עבור המטפל זה צפוי, ועל כן המטפל נכשל בלהיות פונקציה.
• ויניקוט – (על שעמום), לפני הפסיכולוגיה היו אנשים פונים לאיש דת. כמרים שלו אותו מה הם יכולים לדעת שהמקרה גדול עליהם – והוא אמר שכשהם נתקלים בשעמום (כי השעמום פירושו מוות של העצמי האמיתי של המטופל).
• כל תיאוריה תפרק רגע קליני כזה בצורה אחרת. עולה השאלה איפה למקד את השעמום? במטפל, במטופלת, בכימיה בינהם?
• קוהוט – הנרקסיזם שלה לא משאיר לי מקום
• קליין – נוכחות מסיבית של דחף המוות

הרעיון הבסיסי הוא שהעברה תמיד פוגשת העברת נגד. התפתחה המחשבה שהעברת הנגד מרכזית לטיפול לא פחות מההעברה. מה הבעיה?

הבעיה היא שכשהמטפל פוגש את השעמום איך הוא מחלק אותו בינו לבין המטופלת. איך הוא מפרק את החוויה הרגשית הזאת? אי אפשר לפרק בלי תיאוריה, וכל תיאוריה תסביר את זה אחרת. סובייקטיביות רדיקלית – פירוק החוויה מושפע באופן דרמטי גם מהתיאוריה שלנו וגם מהאישיות שלנו. השאלה העיקרית של המטפל ההתייחסותי היא אתית – איך המטפל לוקח אחריות על העובדה שכל אינטראקציה בטיפול (שיעמום, התרגשות, שמחה של המטפל) מושפעת גם מאישיות של המטפל. אחריות המטפל היא ההכרה שלו שמדובר בנפגש בין שני סובייקטים.

למשל, ברגע בו המטפל מבין שהוא משתעמם. בכל הגישות האנליטיות השעמום הוא חלק מהטיפול. הוא צריך להבין מאיפה השעמום מגיע. עמדה קלאסית תחשוב שכנראה שיש התרחשות נפשית חשובה בעולמה של המטופלת שמובאת לחדר דרך השעמום שהאנליזנט חווה, והוא כלי מרכזי להבנת המטופלת. מטפל שחושב שהשעמום לא קשור לטיפול לא עובד דינאמית. אז מה עושים עם השעמום?

• מישהי (מקסימה) בכיתה מציעה לומר "אני מרגישה שאנחנו פחות מחוברים עכשיו" – זה פירוש שממוקד בחויות המטפל (אני מרגישה... החוויה שלי רלוונטית לתהליך). במודלים קלאסיים זה לא מקובל. זו הזמנה למטופל להסתכל על מה שקורה ביננו. במובן הזה זה לא פירוש העברה (מה עם המטופל יגיד "אין לי מושג על מה את מדברת?”). הבעיה: אם יש שני סובייקטים אז איבדנו את המודל לטיפול כמיקרוקוסמוס של העולם האמיתי. העולם נהיה אוסף של אינסוף מיקרוקוסמוסים שאף אחד מהם לא מייצג את השני.
• עוד מישהי (מקסימה גם היא) מציעה לשאול את המטופל בעדינות "למה אתה מספר לי את הדברים האלה?”. איזה גישה מובלעת כאן? זו התערבות שמאד מדגישה נפרדות – יש למטופל מוטיבציות לספר את מה שהוא מספר, המטפלת רוצה להבין אותן.

גישה התייחסותית – כל מה שקורה הוא תולדה של מפגש בין שני סובייקטים. זה משנה את כל תפיסת המשמעות, גם ללא שינוי של הטכניקה הטיפולית. כל אחד מהמימדים של הטכניקה ושל נוכחות המטפל משתנה – יש קריאה מחדש והבניה מחודשת. מהי נייטרליות טיפולית בתוך מפגש בין שני סובייקטים? של פירוש? וכו'.

המון משמעות להקשר. משמעות היא תמיד דבר שנבנה בתוך האינטראקציה. לאותו משפט תהיה משמעות אחרת בהתאם לרגע בו הוא יאמר, על ידי מי וכו'. המטפל לוקח אחריות על הנוכחות שלו כסובייקט בתוך התהליך הטיפולי. במובן הזה אפשר להיות התייחסותי עם גישה של סלף, קליין וכו' – בתנאי שמקבלים את ההכרה שכל מה שקורה הוא תולדה של מפגש בין שני הסובייקטים.

לא מדובר בתקלה – ניסיון לא מוצללח לבנות מטפל אובייקטיבי לאורך הזמן. יש כאן אמירה שיש ערך טיפולי לנכונות של המטפל להנכיח את עצמו כסובייקט.