פילוסופיה חדשה - שיעור 10 - לייבניץ

שיעור 10 28.05.2012

שיעור תשיעי (לא באמת – זה עשירי): לייבניץ: העצמים הפשוטים (המונדולוגיה)

לייבניץ 1646 - 1716

1648 – השנה בה נחתם שלום מוינסטר, חוזה שסיים את מלחמת שלושים השנה.

1677 – לייבניץ מסיים שהות של 4 שנים חשובות בפריס ועובר להנובר, שם הוא יבלה את שארית חייו.

בדרך מפריז ללונדון לייבניץ עובר דרך האג, הולנד ופוגש שם את שפינוזה, מפגש חשוב.

אחד מאנשי הרוח החשובוים באירופה, שווה ערך ובר פלוגתא של ניוטון.

כמה חודשים אחרי מות לייבניץ באקדמיה למדעים בפריז, שכל חייו התאבל על חוסר קבלתו כחבר בה, מספידים אותו ומשווים אותו לאחד הגיבורים המיתולוגיים שידע לנהוג ברכבה רתומה ל77 סוסים. הדימוי הזה מדוייק מאד, לייבניץ היה אחד האינטלקטים המזהירים ביותר בתולדות אירופה. למעשה אפשר לומר שבשנים בהם היה פעיל הוא היה לא רק מעורב בתחומי ידע רבים ושונים אלא בעצם עמד בחזית הידע כמעט בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת כתחום מדעי שהיה ידוע באותה תקופה. כמה דוגמאות על מנת לסבר את האוזן:

• מתמטיקה - אחת ההמצאות המתמטיות החשובה ביותר בכל הזמנים, על רקע המהפכה המדעית – החשבון האינפיטיסימלי. (קלקולוס, חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי). הריב עם ניוטון התפתח על רקע מחלוקת על זכות יוצרים מי קדם בהמצאת האינפי', ניוטון המציא אותו טיפה לפני לייבניץ אבל לא פרסם. היום נוטים לחשוב ששניהם המציאו את אותו דבר באופן בלתי תלוי. לייבניץ השאיר אחריו אלפי עמודים של חישובים מתמטיים, בתוכם התחלות של המצאות שהגיעו 200 שנה אחריו.
• לוגיקה - גדול הלוגיקנים בין אריסטו (יוון) לפרגה (לוגיקה מודרנית).
• מחקר היסטורי - אחד הראשונים שנקט בשיטות של מחקר ביקורתי בתחום ההיסטוריה. הרעיון שניתן לשחזר באופן ביקורתי, בעיקר על בסיס ראיות שמוצאים, סיפור או היסטוריה, לייבניץ הוא אחד הראשונים שמציגים אותו.
• גיאולוגיה - מפתח עיסוק בהיסטוריה של כדור הארץ ע"י מאובנים. חלוצי.
• הנדסה – המושג שמשמש היום לתיאור סוגים מסויימים של תיאוריות פיסיקליות – דינמיקה, כח, זה מושג שלייבניץ טבע.
• משפטים - באופן פורמלי ההשכלה שלו היתה משפטית והעיסוק שלו במשפטים היה רחב היקף ובמידה רבה המושגים המרכזיים בהם הוא חושב על שאלות בפילוסופיה הם משפטיים.
• תיאולוגיה
• פילוסופיה

היקף הכתיבה שלייבניץ הותיר אחריו הוא עצום. למעלה ממאה שנה יושבים בכמה מקומות בגרמניה, בעיקר בהאנובר, ומנסים לפרסם באופן מדעי את הכתבים שלו. עד היום התפרסמו 40 כרכים ואף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. חלק מהבעיה היא שיש תחומים מסויימים של כתיבה בעלת אופי מדעי שלא מוצאים אנשים בעלי מומחיות מספיקה כדי לפענח את הכתבים ולהופכם למהדורות מדעיות.

לסיכום, אדם בעל פרופיל אינטלקטואלי יוצא דופן.

אחת האגדות היא שכשלייבניץ הלך לעולמו הבוס שלו – הדוכס מהאנובר היה מלך אנגליה. היתה לו חשדנות כלפי לייבניץ (ועוד אנשים) והוא הורה לתפוס את כל הניירות שלו ולשמור אותם, שמא היתה שם עדות לקונספירציה. כך נשאר ים אינסופי של ניירות. למזלינו או שלא.

כל מי שמתעסק בלייבניץ נתקל מיד בשאלה, והיא האם יש איזה מרכז, מבנה, היגיון בכתיבה האינסופית הזאת? האם יש משהו שנותן פשר לצונאמי הרב תחומי הזה?

יש כמה פרשנויות:

• הרעיון הבסיסי הוא תפיסה שכרוכה בפילוסופיה של הלוגיקה. תיאוריה מקורית לשאלה מהו הביטוי הלשוני של האמת.
• כח כמושג מרכזי שסביבו נבנה הכל – אותו דינאמיס שלייבניץ מדבר עליו. מושג מדעי ומטאפיזי מרכזי בעת ובעונה אחת.
• ההסבר הכי טוב – קשור ל1648 – סיומה של מלחמת 30 השנה. מכונה גם "מלחמות הדת". בעקבות הרפורמציה, באירופה. שני דברם חשובים עליה:
  • קטסטרופליות - המלחמה המודרנית הראשונה במובן של הרס לאוכלוסיה המרכזית. מרכז אירופה, גרמניה בעיקר. השתתפו כמעט כל צבאות אירופה. לייבניץ נולד בלייפציג, שלא ניזוקה ישירות אבל האזורים סביבה סבלו קשות. לייבניץ יצא למלחמה באופן כלשהוא. חצי מאוכלוסיית גרמניה הושמדה במלחמה הזאת. מכאן צורך גדול של לייבניץ ליצור בסיס למנוע את הקטסטרופה.
  • המלחמה היתה בעקבות הרפורמציה – התפצלות הכנסיה לקתולים ופרוטסטנטים. לייבניץ כל ימי חייו פועל באופן אינטנסיבי למצוא בסיס שעליו ניתן לבנות שלום אירופי. זה רעיון שמתנה הרבה מהפעילות שלו. יש שורה של פעולות שמנסות למצוא בסיס של הסכמה וליצור מחדש איחוד דתי בין הכנסיות באירופה. לייבניץ הוא אחד המשרים הראשונים של רעיון ה'אירופה אחת' – ניתן לאחד את החברה הזאת כולה באופן כלשהוא (אנחנו רואים ניסיון מימוש של זה היום). לייבניץ חשב שהאיחוד לא צריך להתבסס על שיקולים כלכליים אלא על הסכמה בדבר עקרונות אידיאולוגיים בסיסיים. והאידיאולוגיה שלייבניץ מכיר היא תיאולוגיה, וממליא האחדות אליה הוא מנסה להגיע אליה היא אחדות של הכנסיה, אבל מה שעומד מאחורי זה אפשר לומר שמה שמניע אותו הוא הרעיון שאיחוד פוליטי מניח ומותנה בהסכמה בסיסית על עקרונות משותפים בעלי אופי תיאולוגי - פילוסופי.

שפינוזה – החיבור שפרסם אותו יותר מכל חיבור אחר הוא המאמר התיאולוגי פוליטי. המסר העיקרי במאמר הזה הוא שהפוליטיקה צריכה להיות משוחררת מהדת. התיאולוגיה והפוליטיקה הן שני דברים שונים הודרך היחידה לבנות ארגון פוליטי שיכול לשמור על שלום וחירות הוא ניתוק שלו מהתיאולוגי.

לייבניץ אומר בדיוק את ההפך – התאגדות פוליטית בעלת קיימא חייבת לעמוד על בסיס של הסכמה תיאולוגית.

זו לא דוגמא מקרית. הערות:

• העולם המודרני הוא שפינוזיסטי. הדמוקרטיה המודרנית היא חילונית (גם אם ברמה הפורמלית יש התייחסות ליסוד דתי / כנסייתי). היא בנויה כולה על הרעיון השפינוזיסטי של הפרדת הדת והמדינה. במובן הזה לייניץ מפסיד את המלחמה. אם רואים את חוסר היכולת של אירופה לשמו על אחדו אפשר לומר שלייבניץ ראה משהו, אבל באופן כללי הוא הפסיד.
• יש פה מלחמה, לכן הוזכר המפגש בין שפינוזה ולייבניץ. לייבניץ יודע על שפינוזה ומתעניין בו. מכיר כאיש צעיר אנשים שקשורים אליו. שמו של שפינוזה כבר יצא באירופה. אחד המחוטבים העיקריים של שפינוזה - צ'ירנהאוס מבקש משפינוזה לתת ללייבניץ לתת לו את כתבי היד שלו, שמסתובבים בין מקורבים. שפינוזה אומר שהוא שמע על לייבניץ ושלא ייתן לו. בדרך מלונדון להאנובר לייבניץ מחליט לעצור בהאג ומבקר את שפינוזה. הם מבלים כמה ערבים יחד. כמה חודשים אחר כך שפינוזה נפטר. ידוע שיש לו עיזבון, ושמו גם יצא לשמצה – האתיאיסט הגדול. יש חשש גדול מה יקרה לכתביו, ולייבניץ (שהקים ספריה בהאנובר והיה ספרן, היא פעילה עד היום) כותב לקבוצת מקורבי שפינוזה שישלחו לו את כתב היד והוא ידאג להוצאתו לאור. יודע שיש כאן משהו שחשיבותו הפילוסופית חשובה. בסופו של דבר הכתבים יוצאים לאור ביוזמתיו של תלמידיו באמסטרדם. לייבניץ דואג שעותק יגיע אליו. הנקודה: לייבניץ מקיים כל ימיו ויכוח עמוק, עקרוני וחריף עם שפינוזה. יש כמה אנשים שלייבניץ רואה בהן איום על המורשת של אירופה שהוא מבקש לעצבב מחדש - הובס, דקארט (יותר כסמל), פייר בייל ושפינוזה. ייתכן שלייבניץ היה הקורא הנאמן והאינטלגנטי יבותר של שפינוזה, והוא גם הבין כנראה את ההשלכות התרבותיות שיש לעמדות של שפינוזהובעיקר לעמדות שלו כפי שהן מופיעות כעמדות ביקורתיות כלפי המסורת הדתית על כל גווניה.
  • נקודת מוצא אחת עיקרית לדיבור על לייבניץ – נושא החופש. שפינוזה מחזיק בעמדה דטרמיניסטית (נסיסיטיריסטית – הכרח לוגי רדיקלי ולא רק סיבתי) ומוכן לגזור מתוך העמדה הזאת את כל המסקנות מרחיקות הלכת שקשורות להשקפת עולם אתית. דחיה של שורת מושגים - הבריא,ה הנס, השכר והעונש, הטוב והרע, האחריות והאשמה. אלה בדיוק המושגים שלייבניץ חושב שחייבים לעמוד ביסוד ההסכמה שחיונית לבניית אחדות אירופית. מנקודת המבט שלנו לייבניץ הבין שהנחות היסוד של הפילוסופיה של שפינוזה מובילות בהכרח לתהליך החיילון. אי אפשר להחזיק יותר השקפת עולם דתית על בסיס ההשפקות של שפינוזה. חייבים למצוא דרך, אומר לייבניץ, לתת תושבה לדבר הזה.
  • נקודה בסיסית אצל שפינוזה – הרציונליות הגמורה של העולם. לייבניץ מקבל את הרעיון הזה על האופי הרציונלי של העולם. אזהרה: כשאדם אומר (כמו ל' ושפ') שהבסיס של העולם היא הרציונליות או האינטלגיביליות שלו, לא מתחייבת מזה מסקנה לגבי מדע אנושי כולל, אינסופי, שמכיר את המציאות כולה. מה שכן נובע מזה הוא שכשאנשים שפועלים בעולם מתחייבת תיאוריה של הרציונליות. לייבניץ מנסח את התיאוריה הזאת על בסיס של כמה עקרונות (לייבניץ היה איש של עקרונות). הרעיון שאפשר לנחס את זה באופן שיטתי כעיקרון הוא חדש.

העקרונות:

התנאי לעצם קיומו (וזה מתקיים) של שיח שיש בתוכו הבנה (אנחנו יכולים להבין אחד את השני) הוא התוקף של שני העקרונות הללו.

• עקרון הטעם המספיק – כל טענה אמיתית צריך שיהיה טעם למה הדברים הם כך ולא אחרת. צריך שיהיה ניתן להסביר כל מצב עניינים בעולם. מתחת לעיקרון הזה יש תיאוריה שלמה של הרציונליות בכל מיני תחומים. הרציונליות נראית אחרת בכל תחום אבל למעשה היא אותה רציונליות, ניתן לתת תיאוריה שיטתית שלה.
• עיקרון הסתירה – (משלים) (ניסוח שונה של עיקרון הזהות וכו') – התנאי המינימלי לאמירה של משהו שניתן לשאול עליו באופן קוהרנטי אם הוא אמת או שקר הוא שהאמירה הזאת לא תהיה בתוכה סתירה פנימית. זה לא אומר כלום על האמיתיות או השקריות של הטענה. מהצד השני – כל טענה שיש בה סתירה כזאת היא מני וביי, מעצם היות הסתירה בתוכה, טענה שקרית.

נחזור לשאלה של החופש – לכאורה נראה שתפיסה ךפילוסופית שמקבלת את החלות האוניברסלית של טעם מספיק, לא מותיר מקום לחופש. אם לכל דבר ניתן לתת הסבר למה הוא כך ולא אחרת, אז שום דבר לא יכול לקרות מחוץ למערכת ההסברית האוניברסלית הזאת ולכן אים שום מקום לחופש, בחירה.

שפינוזה לא מבחין בין עקרון הטעם המספיק לעקרון הסתירה. אבל מה שהוא גוזר באופן מיידי מקבלתו באופן חצי מובלע את עיקרון הטעם המספיק, היא המקנה שמנקודת מבט של המבנה היסודי של הדברים כפי שהם בעולם, אין מקום לקבל מושג פוזיטיבי של קונטינגנטיות.

קונטינגנטיות – מושג אחד מתוך שורה של מושגים מודאליים. מושגים שביסודם הם ארבעה-

• הכרחי
• בלתי אפשרי
• אפשרות
• קונטינגנטיות – טענה קונטינגנטית היא טענה (אמיתית, בד"כ) שניגודה הוא אפשרי (אפשר לחשוב אותו מבלי שתהיה סתירה פנימית).

יש תורה לוגית שלמה שבוחנת את היחסים הפורמליים בין המושגים הללו (מאז היוונים – לוגיקה מודאלית). [למשל – כל דבר שהוא הכרחי הוא גם אפשרי).

שפינוזה אומר שאין בטבע המציאות קונטינגנטיות, מסקנה מידית מהגרסא שלו של עקרון הטעם המספיק.

לייבניץ יוצא "להציל את הקונטינגנטיות" – להראות שאפשר להחזיק המושג פוזיטיבי של קונטינגנטיות – אין חורים ביש, צריך לקבל את העיקורן במלוא התוקף שלו, ובכל זאת להציל את הקונטינגנטיות. דוגמא (אהובה) למשפט קונטינגנטי: “יוליוס קיסר חצה את הרוביקון". הוא אומר שניגושה של הטענה הזאת (יוליוס לא חצה את הרוביקון) היא טענה שקרית אך אפשרית (אינה כוללת סתירה פנימית).

שפינוזה היה אומר על זה שכשאומרים שיוליוס לא חצה את הרוביקון הוא יודע שזו טענה שקרית, ומכאן נגזר שהיא כוללת בתוכה סתירה פנימית. במילים אחרות – אם מקבלים ברצינות את עקרון הטעם המספיק, לפי שפינוזה הטענה כוללת בתוכה סתירה פנימית. אנחנו לא יודעים איפה נמצאת הסתירה, אבל שכל אינסופי היה יודע איפה נמצאת הסתירה, והיה גוזר את ההכרח שבטענה האמיתית שיוליוס חצה את הרוביקון.

לייבניץ – שכל סופי ידע שהטענה שקרית אך יחד עם זה אפשרית.

מושג חשוב שעומד ביסוד הדיונים של לייבניץ בעולם הוא המושג של עולמות אפשריים.

לייבניץ - יש אינסוף אפשרויות, ולכן צריך לבדר על עולמות אפשריים ולא רק על אפשרויות בודדות. הטענה בדבר יוליוס נכנסת לקונטקסט שלם, והקונטקס הזה הוא עולם, ומה שמגדיר אותו בתור כזה הוא מהמושג של הקו-פוסיבליות (אפשרות ביחד) – כל אפשרות באה בחברותא עם אינסוף טענות אחרות, וכל מה שאין בו סתירה עם הטענה הזאת נכנס לתוך אותו עולם אפשרי. מה שמגדיר אותו היא הקוהרנטיות של כל הטענות שניתן לחשוב או להגדיר יחד.

יש אינסוף עולמות כאלה, של סדרות קוהרנטיות של טענות, ועולמות אלו הם אפשריים גם מנקודת המבט של אלוהים, למרות שהוא יודע איזה מבין העולמות יתקיים. הפרשנות הפילוסופית לאקט של הבריאה היא שאלוהים בוחר בטוה שבעולמות האפשריים. זאת כי באופן אפריורי אפשר לקבוע זאת, והאפשרות שלנו לעשות זאת חוזרת ומותנית בכולת שלנו לנסח מושג קוהרנטי פוזיטיבי של קונטינגנטיות בתוך עולם שהעיקרון העליון שלו הוא עיקרון הטעם המספיק – הרציונליות הגמורה והניתנות הגמורה להסבר.

זו אחת המשימות הגדולות שלייבניץ מעמיד לעצמו, במידה רבה מתול העימות שלו עם שפינוזה. משקיע הרבה מאמצים, יש חילוקי דעות בשאלת ההצלחה שלו, אבל ללא ספק זה ניסיון מרחיק לכת לתת תשובה לשאלה.

שאלות בכיתה:

• ש: אלוהים הוא טוב, אז הוא חייב לבחור את הטוב שבעולמות, אבל אז הוא לא חופשי?! ת: לייבניץ – שתי השאלות הקשות ביותר שעומדות בפני התבונה האנושית. הוא מכנה אותן "לייבירינטים" – מבוכים. אחד הוא הבניה של הרצף, והשני הוא השאלה של החופש וההכרח. האסטרטגיה שלו היא של הבחנות סמנטיות דקות (מדי), כמו הטענה שאלוהים מוכרח – לייבניץ אומר שהכרח נובע מכפיפות לעיקרון הסתירה, והכרח הוא ניגודו של הקונטינגנטי. לייבניץ אומר שאלוהים איננו מוכרח, אז הוא קונטינגנטי. הבחירה שלו אינה נעשית מכח ההכרח אלא זה האופן בו החכם בוחר. הנקודה העקרונית היא שני דברים: 1.מתן תוקף למושג של קונטינגנטיות 2.מתן תוקף על ידי הבחנה בין שני העקרונות (הטעם המספיק והסתירה) ששפינוזה לא מבחין בינהם. כך אפשר להציל את הקונטינגנטיות, ואז את מושג הבחירה, ואז אפשר לומר שהאפשרות הלוגית שאלוהים בחר עולם אחר שרירה וקיימת. וכן, נשארות עוד הרבה שאלות פתוחות.
• ש: עקרון הטעם המספיק – לא כל דבר אפשר להסביר? ת: יש הסבר, זה לא מחייב שאנחנו יודעים אותו. מבטאים את הרעיון שיש הסבר בדרך כלל באמצעות המטאפורה של שכל אלוהי.
• ש: (שאלה שגם ארנו שאל) – הדברים מסתדרים עם החופש האלוהי, אבל מה עם החופש האנושי? אלוהים מחליט לבחור בעולם בו יוליוס חוצה את הרוביקון. האם ליוליוס יש אפשרות לא לחצות אותו. ת: לייבניץ אומר שכן, ויש לזה כל מיני הסברים. ידובר בזה בהמשך.

צריך לראות את הדברים בהקשר יותר רחב. הזכרנו כמה דברים ששיכים לתפיסת העולם של לייבניץ: עקרון הטעם המספיק ועיקון הסתירה. מדובר ביותר מסתם עקרונות – יש כאן תיאוריה שלמה של הרציונליות שמופיעה תחת הכותרת של הטעם המספיק. (בשפות אירופאיות הדברים באים לידי ביטוי the principle of reason – זה מיד מעלה את השאלה של התבונה). עקרון הסתירה הוא עקרון הסתירה, אין הרבה חכמות. עקרון הטעם המספיק מופיע אצל לייבניץ בשורה שלמה של גרסאות שכל אחת מהן קובעת תחום של רציונליות ספציפית (מתמטי, משפטי, מטאפיזי, לוגי...), וכל הניסוחים השונים כפופים לניסוח אחד של עקרון הטעם המספיק. רעיון הבחירה כדבר שיש נסח במונחים של בריאה כרוך בעקרון הטוב – הבחירה של החכם נעשית למען הטוב. אלוהים בוחר בהתאם לעקרון הטעם המספיק כעיקרון של בחירה שהוא הבחירה בטוב. לייבניץ אומר שהעקרון הזה, שהוא עקרון העל של היחס האתי, מניח את הבחירה כמשהו שהוא חלק מיידי מההגדרה שלו בתור שכזה - ... כאשר ההסבר הזה הופך ךהסבר מוסרי, יש להסביר פעולה שהאופי שלה הוא אתי, עיקרון הטעם המספיק מופיע בקונטקסט הזה כעיקרון הטוב, באופן שמניח באופן הכרחי את אפשרות הבחירה. כלומר, אי אפשר לתרגם את עקרון הטעם המספיק לעקרון אתי – דהיינו פעולה למען הטוב, אלוהים בורא עולם, מוסרי, בחירתו בעולם כפופה לעיקרון הטעם המספיק כאשר הוא מנוסח בעיקרון הטוב. אי אפשר לפעול למען הטוב אלא על ידי בחירה.

כלומר, הכרח מהסוג של שפינוזה ששולל בחירה, בו אלוהים בורא על פי אותו ההרכ שהמשולש מתקיים עם תכונותיו, הכרח כזה אינו יכול להוות עיקרון של תחום שהוא תחום של התייחסות מוסרית או אתית. בחירה טמונה בעצם ההגדרה של עשיית טוב (?).

הגדרת ניתוח מושגי של החופש, של החירות: לא מספיק בחירה, יש כמה תנאים -

• בחירה
• ספונטניות – המעשה בא מתוך הפועל ואינו מוכתב מבחוץ
• דליברציה – שיקול דעת
• קונטינגנטיות – אפשר שיהיה אחרת

ארבעת היסודות האלה מגדירים גם את החופש כפי שהוא אצל בני אדם. גם אצל שפינוזה וגם אצל לייבניץ הדיון במושג החופש הוא מעין תיאולוגי – שואלים על החופש האלוהי. תכלית הדיון אצל שניהם איננה תיאולוגית אלא פילוסופית. יש לה כמה מטרות, בינהן -

• מאפשר לעשות אידיאליזציה ולנתח את המושג בצורה טהורה, מניחים יש חופשי אידיאלי. תכלית הניתוח שיהיה בר החלה גם למציאות ממשית – לבני אדם.
• הפילוספיה של לייבניץ מופיעה בספרות תחת כמה כותרות. אחד מהם הוא 'הפילוסופיה של האופטימיזם'. וולטייר, קנדיד: חיבור שנכתב כסאטירה נגד השיטה של האופטימזם, כלומר נגד לייבניץ, או במילים אחרות נגד הרעיון שניתן לומר על העולם שלנו שהוא הטוב שבעולמות האפשריים. העילה המיידית לכתיבה הוא אסון טבע גדול בסביבות 1760 – רעידת אדמה גדולה בפורטוגל בה היו עשרות אלפי קורבנות. וולטייר הזדעדע – זה הטוב שבעולמות האפשריים? בקנדיד הוא לועד ללייבניץ ולרעיון האופטימיזם שלו. האופטימיזם כמושג פילוסופי שונה ממשמעותו בחיי היומיום. אין מדובר בעמדה של "יהיה טוב", “חצי הכוס המלאה" וכו', אלא משהו מורכב יותר עליו שפינוזה ניסה לערער. מה זה אומר – האם יש למושגים האתיים (כמו טוב ורע) תוקף אובייקטיבי? האם ניתן לדבר על העולם במושגים של טוב ורע (הטוב שבעולמות האפשריים)?
  שפינוזה – אין לזה שחר, טוב ורע הם ביחס אלינו. המחשבה הפילוסופית המודרנית היא שפינוזיסטית במובן הזה בד"כ, כלומר טוענת שהתוקף של המושגים האלה הוא בין בני אדם. קאנט: מקבל מלייבניץ את הרעיון שהיש נייטלי מבחינה מוסרית, ומה שאיננו נייטרלי הוא המעשה האנושי. הוא חושב שאפשר לתת תוקף מוחלט לחיוב המוסרי, אך רק בהקשר המוסרי. אי אפשר לומר על העולם כולו שהוא טוב (או רע).
  האופטימיזם של לייבניץ הוא הניסיון לומר שבסופו של דבר ההבדל בין טוב ורע אנושיים הוא הבדל משפחתי (?), למושגי הטוב והרע יש תוקף מטאפיזי, ולא רק זה – המקור שלהם מטאפיזי. למשל, מושג הסבל הוא תוצאה של הרע המטאפיזי. הרע המוסרי שהוא הרע של המעשה האנושי באופן מובהק, כפוף בסופו של דבר בתוקף של המושג המטאפיזי של טוב ורע. במילים אחרות, זהו הניסיון לשמר באופן פילוסופי את ההבחנה התיאולוגית בין טוב ורע כאבחנה אובייקטיבית. לייבניץ מנסה להגן על הרעיון שהאפיון של העולם כרע או טוב תקף קונספטואלית, מטאפיזית. זאת טענה לא טריוויאלית.

לייבניץ משתמש בסיפור המקראי בו בסוף כל יום עבודה אלוהים מסתכל על מעשה ידיו ואומר כי טוב. לייניץ אומר שהטוב הזה הינו שאלוהים מסתכל על המעשה ואומר שהוא טוב באופן אינטינזי, בלי קשר למעשה. זה אופטימיזם. כאן בא לידי ביטוי המעמד ההיסטורי שלו בו לצד המודרני שלו בתחום של המחשבה האתית, המשפטית והפוליטית לייבניץ הוא שמרן, והוא מנסה לשמר את העקרונות היסודיים של הציויליזציה הנוצרית, כניגד מה שכבר נמצא באוויר ושפינוזה הוא ממשריו – החיילון. הוא מנסה באופן רציונלי – פילוסופי לתת תשובה פילוסופית (לא תיאולוגית!) לאותן מגמות שבאות לידי ביטוי אצל שפינוזה ואצל רבים אחרים.

יש לפילוסופיה של לייבניץ עוד כמה שמות -

“הפילוסופיה של המונולודולוגיה". מתחילים משם הרבה וזה מסוכן. למה?

מונאדה – יחידה. מושג שמופיע בחיבורים יותר מאוחרים, בעיקר במונודולוגיה – חיבור קצר וכאילו נגיש. לייבניץ כתב בסוף חייו כשהיה כבר מפורסם. הוא מתבקש על ידי מישהו לכתוב סיכום קצר של יסודי השיטה שלו. לייבניץ נותן לו סיכום, והרבה פעמים מתחילים ממנו, ונשארים עם משהו מאד לא מובן.

... חיבור על המושג של האינדיווידואליות. לפני שהוא מכיר את הפילוסופיה המודרנית ואת דקארט. ההיכרות שלו עם אלו מתרחשת מ1672, כשהוא נוסע לפריז בשליחות דיפלומטית שהרעיון המרכזי שלה קשור במלחמה בין צרפת והולנד, והוא אמור לשכנע את לואי ה14 להפנות את האנרגיה הצבאית שלו נגד המצרים במקום נגד ההולנדים. הוא מחבר חיבור שבמרכזו עומד הרעיון של עקרון האינדיווידואציה. במרכז המחשבה שלו עומד המושג של האינדיווידום, של הפרט. מה עושה דבר אינדיווידואלי לדבר. מהם העקרונות התיאורטיים על בסיסים ניתן להתייחס בראש ובראשונה לבני אדם, ולדברים שמתקיימים באופן פרטי. הרעיון הזה מלווה אותו לאורך כל ימי חייו, והוא חוזר אליו בדרכים שונות כאשר הרעיונות המטאפיזיים הם כאלה שיש להבין לגבי החופש (...).

המושג של המונאדה כפי שהוא מופיע בחיבורים המאוחרים מופיע בחיובורים המוקדמים תחת הכותרת של 'עצם פשוט' במשמעות די דומה. המושג הזה אומר שעצם הוא אותו דבר שניתן להחיל עליו את המושג של קיום במובן המובהק ביותר. יש דברים שקיומם סובסטנציאלי, ויש דברים שרקיומם מותנה. למשל - תכונות מותנית בקיום דברים שהם התכונות שלו. העצם אינו כזה, הוא הסובסטרט שנושא עליו את התכונות.

לייבניץ מדבר על המושג של עצם פשוט ושואל מהם הכללים או העקרונות על פיהם ניתן להגדיר דבר כעצם פשוט (כלומר, שאין לו חלקים – אי אפשר לעבור מבעד אליו אל דברים קודמים לו שהוא מורכב מהם). יש עצמים מורכבים אך הם מניחים את העצמים הפשוטים, שהינם אבני היסוד של היש.

מה עצם פשוט?

קודם יש להבין מושג אחר. מה שמאפיין את העצם הפשוט הוא הדטרמינציה השלמה שלו.

דטרמינציה – צריך להבדיל מדטרמיניזם (היקבעות על ידי סיבות לפעול באופו מסויים, הכרחי). מדובר ברעיון שאין ביש לקונות – חורים וקפיצות, ולכן, על מנת שיהיה אפשר לראות בו כקיים באופן מלא הוא צריך להיות משולל חורים לקונות ודברים שיש בהם סוג של אי-קביעות. לייבניץ מנסה להסביר למה הוא מתכוון – הוא אומר שהתכונה המיידית של עצם פשוט הוא שיש לו מושג שלם. מה פירוש? הפירוש הוא שכל דבר שהוא קיים במובן האונטולוגי המדוייק מהלמלא של המילה הדבר הא לידי ביטוי בזה שיש לו תיאור שלם שבתוך התיאור כל שאלה שכביכולניתן תיאורטית לשאול על הדבר, יש לה תשובה לכאן או לכאן. לא נשארות שאלות ללא תשובות. המושג הוא שלם.

מה הוא מושג לא שלם?

יוליוס קיסר הוא יש, הוא מונאדה. יש לו תיאור שלם – סדרה אינסופית של פרדיקטים במסגרתם ההיסטוריה הלשמה של יוליוס קיסר מסופרת, כולל אם הוא חצה את הרוביקון או לו.

ישנן דמויות – למשל דמות פיקטיבית ברומאן, יש פרטים שאינם חלק מהסיפור כי הם לא חלק מההמצאה. אלוהים יודע את כל התשובות על כל השאלות שאפשר לשאול. אבל על המלך ליר יש שאלות שאי אפשר לענות עליהן, כי האינפורמציה לא קיימת – מה שקיים הוא מה שהסופר המציא, ואולי כמה השערות ספרותיות, אבל יש אינסוף שאלות שפשוט לא קיימת עליהם תשובה. המושג איננו שלם. זהו ההבדל בין פיקציה לממשות. הקביעות השלמה הזאת היא המאפיין היסודי של היש, והיא באה לידי ביטוי במאפיין של מושג שלם.

מכך נובעות מסקנות רבות ולחלוטין לא פשוטות:

“המונאדה אין לה חלונות" – הרעיון הוא שלמונאדה לא עומדת בקשר שניתן לתאר כקשר סיבתי עם מה שמחוץ לה. למה זה נובע מהרעיון של עצם פשוט? כי אם יש דברים בתוך ההיסטוריה של העצם הפשוט, בתוך הפרדיקטים שמרכיבים את המושג השלם, שתלויים במשהו שמחוץ לו, אז המושג לא יכול להיות שלם. בכדי שנוכל לתת פשר חיובי לרעיון של הדטרמינציה הגמורה של העצם הפשוט אנחנו צריכים לקבוע שלמונאדה לא יכול להיות קשר סיתבי, הסבר לאופן הקיום והפעולה שמותנה במה שמחוץ לה, ואת התושובת יש לחפש באופן אחר מבדרך כלל.

ש: האם היד של יוליוס קיסר הוא מונאדה בפני עצמה?

ת: בכתבים היותר מורכבים רואים שכן. אדם הוא עצם מורכב.