פילוסופיה של המדע - שיעור 8 - הבעיה הלוגית של האינדוקציה + אישוש

שיעור 8 17.05.2012

פרק 8 – הבעיה הלוגית של האינדוקציה ובעיית הרלוונטיות– המשך

שבוע שעבר – העלינו את הבעיה הלוגית של האינדוקציה (-היסק מכליל הוא בלתי תקף). השאלה היא אם יש דרך לפתור את הבעיה (לנסות להתמודד איתה. צריך לחשוב באיזה מובן כל התמודדות פותרת את הבעיה, כי פתרון לוגי פשוט אין). יש אנשים שהעובדרה הזאת מאד הטרידה – למשל יום וראסל, ונותרה להם השאלה למה אנחנו מתעקשים לבסס את ההאמנות שלנו על היסקים בלתי תקפים. השאלה היא אם יש לנו ברירה, אבל גם אם אין ברירה – זה לא הופך את זה לרציונלי.

סוזאן האק: השוואה בין דדוקציה ואינדוקציה. יש שני סוגי היסקים – תחשיב אינדוקטיבי ותחשיב דדוקטיבי. אם קבלת ההיסק הדדוקטיבי לא בעייתית פחות מקבלת ההסיק האינדוקטיבי, אנחנו יכולים להירגע – כי זה אומר שאין תהליך טוב יותר.

להיסק הדדוקטיבי יש יתרון עצום והוא שימור אמת – אם ההנחות אמיתיות אז בברור המסקנה אמיתית, ולכן אם נברר את אמיתות ההנחות נוכל לסמוך מיד על אמיתות המסקנות. מצד שני, דוקא ביתרון העצום הזה יש חיסרון – כי במסקנה של היסק דדוקטיבי אין יותר ממה שלמדנו בהנחות. לא למדנו שום דבר חדש! המסקנה היא מניפולציה על ההנחות. אין בה שום דבר חדש בהגדרה (אם ההיסק תקף). אז מה עוזר לנו ההיסק הדדוקטיבי? זו מניפולציה לא טריוויאלית על ההנחות – זו לא העתקת הנחה אלא שילוב בינהן. אז נותרת שאלה האם בתהליך דדוקטיבי (למשל – הוכחות מורכבות במתמטיקה) אנו לומדים משהו חדש או לא (השאלה תעלה היום בהמשך). היסק דדוקטיבי יהיה פורה רק אם אנחנו לא יודעים את המסקנה שלו.

לעומת זאת, היסק אינדוקטיבי אינו משמר אמת. מצד שני, המסקנה היא דבר חדש, אנחנו לומדים משהו חדש. ואנחנו רוצים ללמוד דברים חדשים! השאלה היא איך אפשר לעשות את זה בצורה קבילה, למרות שבכל מקרה אין ערובה לכך שהמסקנה אמיתית.

גודמן מציע להשוות בין שני סוגי ההיסקים ע"י ההיסטוריה שלהם, איך נוצרו. אנשים אספו טיעונים שהם רוצים להצדיק, וכשהכלילו אותם מצאו שתי משפחות של צורות היסק – דדוקציה ואינדוקציה. מזה זיקקו את הכללים, בדקו מה נובע מהם ואם זה רצוי, ואז 'שיפצו' את הכללים עד לשיווי משקל. מהבחינה הזאת אין הבדל בין שתי צורות ההיסק.

שורה תחתונה של גודמן, האק ודומיהם - אנחנו מעמידים אינדוקציה במבחן הדדוקציה וזה לא טריוויאלי – זה לא מבחן הוגן לאינדוקציה. זה להשוות מין בשאינו מינו. שימור אמת זה קריטריון מעולם הדדוקציה, ולא מעניין בקשר לדדוקציה.

כיוון אחר של פתרון – הנחות סדירות. התופעה של הנחת סיבתיות היא תופעה מאד בעייתית מאז שיום הפנה את תשומת ליבנו לכך. יום: אנחנו רואים סדירויות בעולם, אנחנו רואים קורולציה בין תופעות - זה אחר זה או זה ליד זה, אבל מכך לא נובע שזה בגלל זה. המעבר מטענה 'א קרה לפני ב' ל'ב קרה בגלל א' הוא לא תקף, זה כשל. השאלה היא אם זה כשל – האם מסדירות נובע סיבתיות או לא.

בדומה, ישנה גם ביקורת על המושג של חוקי טבע – אם יש חוק יש מחוקק. יש לרעיון הזה יסודות דתיים, אבל אם מסתכלים על זה בעיניים לא דתיות – מנסים להבין מה זה חוק ללא מחוקק, אנחנו רואים שהטבע מתנהג כאילו יש חוק, או שבאמת יש חוק. אם יש חוק באמת אז יש משהו מעל התופעות והסדירויות. השאלה היא מה מייצר את החוק הזה, למה הטבע מתיית לו (הוא מפחד מעונש?). כשם שיום לא ראה סדירות, דיוויד לואיס אומר שאין חוקים. הוא אומר שיש סדירות וזה כל מה שאפשר לומר. סדירות אפשר לנסח בקיצור במה שאנחנו קוריאם לו חוקי טבע, אבל זה סתם כינוי לתיאור חסכני, אין באמת חוקים.

הרעיון הוא שאם נתחיל ממשפט של הכללה – שיש בטבע סדירות, ואחר כך אנחנו צופים בשורה של תופעות שמתאימות לסדירות, אז הסדירות נותנת טעם להכללה, ומייצרת ציפיה שהתופעה הבאה תפעל בהתאם.

נשאלת השאלה מנין לנו הסברה שיש סדירות.

כמובן שאפשר לראות את המחשבה שיש סדירות כמחשבה אינדוקטיבית – משהו קרה עד עכשיו, אנחנו מצפים שזה ימשיך להיות כך. יש כאן הכנסה של סיבתיות. אבל יש מי שיגיד שהוא מניח את זה אפריורית (באופן שלא מתבסס על ניסיון) ואז עולה השאלה של הצדקת הרעיונות.

אם כך, הנחת סדירות מסייעת להתמודד עם בעיית האינדוקציה, אבל הבחירה בסדירות משאירה שאלות פתוחות: למה אנחנו חושבים שיש סדירות? איך אנחנו יודעים שזיהינו את הסדירות הנכונה? (בעבר היו טעויות בכך).

ראינו שני התמודדויות עם הבעיה הלוגית – השוואת אינדוקציה ודדוקציה והנחת הסדירות.

פוזיטיביסטים לוגיים – עיקרון הניתנות לאימות – פסוק הוא בעל משמעות אם אפשר לתרגם אותו לצירוף לוגי של משפטי תצפית.

מדוע הבעיה הלוגית של האינדוקציה היא חמורה במיוחד עבור הפוזיטיביסטים הלוגיים?

כי לאור הבעיה הלוגית של האינדוקציה אי אפשר לתרגם משפט כללי לצירוף לוגי של משפטי תצפית, כי הוא מדבר על אינסוף מקרים. לכן, למשל, המשפט השני של ניוטון הוא חסר משמעות עבור הפוזולוגיים. זה בעייתי עבורם, כי הם ראו במדע פרדיגמה לאופן חקירה נכון של העולם. אולם, לב ליבו של המדע אלו המפשטים הכלליים האלה, שלא עומדים הקריטריון של הניתנות לאימות. יוצא שהם זורקים את התינוק יחד עם האמבט – הם נשארו עם עיקרון הניתנות לאימות אבל הוא לא חל על שום דבר. הם לא יכלו להציל שום מפעל אינטלקטואלי. ההתמודדות שלהם היא הנושא ממנו נתחיל היום. (הכיוון לפתרון הוא אבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק).

עיקרון הרלוונטיות -

לבייקון מייחסים את הרעיון של האינדוקציה. הוא אומר שצריך לצאת אל הטבע, ללא דעות מוקדמות, לצפות בו, לאסוף תצפיות, לחזור איתן, למיין אותן ולהכליל, ובאופן הזה נגלה את חוקי הטבע. זהו המדע. אם נצא לטבע עם דעות מוקדמות לא נאפשר לטבע ללמד אותנו.

דוגמאות -

תמונה של ברויגל "ישו נושא את הצלב". (אורלי ביקשה מהכיתה להעלות כותרות אינפורמטיביות. היו כל מיני הצעות, זאת לא היתה אף אחת מהן). הכותרת מתייחסת לדמות זניחה בגודלה שבקושי אפשר לראות. יש מורכבות גדולה של התמונה, נוף, דמויות מוגדלות (שאינן מרכזיות עבור הצייר). זאת בעיית הרלוונטיות, שאומרת שכשאנחנו יוצאים לטבע בלי דעות מוקדמות רב הסיכויים שנחמיץ את העיקר – לא נשים לב לפרטים קטנים, או שניתן להם משמעות לגמרי שונה, ונחמיץ את הדברים שהם חשובים באמת. תפוחים נפלו מעצים במשך אלפי שנים, אבל ניוטון (לפי האגדה) ראה את זה אחרת. היכולת להסתכל על דברים טריוויאליים ולהתפלא חשובה במדע.

רופא ניגש לבדוק חולה הרופא יסתכל על החולה, או אם הוא הוליסטי הוא יסתכל (בהתאם לדרגת ההוליסטיות שלו) על כל גופו, על נסיבות חייו, על מצב הכוכבים ביום בו הוא נולד. השאלה היא מה הוא מגדיר כרלוונטי. זאת בעיית הרלוונטיות.

לפני כמה זמן פורסמה תוכנת מחשב של פרופסור הוד ליפסון בשם יוריקה. זוהי תוכנה שמריצים על נתונים, והיא מזהה חוקיות ומציגה אותה כמשוואה. מה שהתוכנה עושה דומה למה שבייקון אומר. אוספת נתונים, מחפשת סדירויות ומכלילה לנוסחאות מתמטיות, ולכאורה מכנה גילויים ביקוניים. 'מכונת אינדוקציה'?. אם זאת אכן מכונת אינדוקציה לא היתה בעיית אינדוקציה, כי מחשבים הם מכונות דדוקטיביות. התוכנה מרשימה, אך לא מתגברת על בעיית הרלוונטיות. למה? כי המתכנת מכווין לסוג הנתונים הרלוונטיים ולסוג הנוסחאות. זה שולל אינסוף אלטרנטיבות (למשל, המכונה לא תתייחס לצבע של האובייקטים).

תמונה של חיפוש חיים על המאדים – לכאורה גישוש באפילה, אבל למעשה מתכוונים למשהו מאד ספציפי כשאומרים חיים וכו' – יש הכוונה מאד גדולה.

כאשר שרלוק הולמס (או כל מי שמנסה למצוא פתרון לתעלומה) מנסה לחקור פשע, יש לו כיוון חקירה מוגדר מראש. לפעמים זה מוביל לטעויות (מסוג ראשון או שני...). וזאת בעיית הרלוונטיות.

פרק 9 – אישוש

שלקח מהאמירה שמייחסים לבייקון (בעיית הרלוונטיות) היא שאי אפשר לצאת לטבע כדי לגלות תיאוריות. זה לא יעזור לנו. אנחנו באים איתן מראש, ומשתמשים בהן כדי לאסוף תצפיות. כלומר היצירה של ההשערה הפרלימנטרית (שאיתה אוספים תצפיות) היא לא תהליך לוגי. עבוד הפוזולוגיים זו בעיה קשה וחמורה.

חלק מהתמודדות היא האבחנה בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק -

• הקשר הגילוי – חקירת האופן בו מייצרים תיאוריות, השערות שאיתן יוצאים לטבע לאסוף ולמדוד. זה לא היסק לוגי תקף. מאחר והפוזולוגיים רצו להיצמד ל... הם החליטו שהגילוי הוא לא בתחום שהם חוקרים, זה בתחום הפסיכולוגיה, להם – לוגיקניים, פילוסופים של המדע אין מה לומר בנושא. יש בזה משהו כמעט מיסטי. (באופן קצת אירוני פופר קרא לספר שלו הלוגיקה של הקשר הגילוי, ואז הוא אומר שאין כזאת).
• הקשר הצידוק – כבר יש לנו השערה / תיאוריה, איך בודקים אותה.

כמה מילים על הקשר הגילוי -

מחפשים שיטות לגילוי – יוריסטיקות, כאשר השיטות האלה הן ניסיון חיים, אנשים שעשו דברים, הצליחו והם מספרים לאנשים מה הם עשו.

ראינו שני דוגמאות להקשרים של גילוי -

• גילוי הפניצילין – המגלה טיפל שביטות לטיפול בזיהומים, וגילה שהיה עובש בצלחות הפטרי שהרג את מה שהיה לידו. הוא לא זרק את הצלחת כמזוהמת אלא אמר: יוריקה! גיליתי משהו. ואז מספרים איך הוא עבר לצידוק, אחרי שהיתה לו השערה שעובש משסוג הזה הורג חיידקים מהסוג הזה. שילוב בין מזל והשראה. מי שעוסק ביוריסטיקה יחקור את המדען הזה וינסה לחלץ מזה את ה'טריק'. למשל – לא לזרוק תוצאות ניסוי מקולקלות, להסתכל על זה שוב. למידה מניסיון.
• גילוי מבנה הבנזן על ידי קקולה – דוגמא שחביבה על המפל וחבריו הפוזולוגיים (הוא התעייף, ישב מול האח והתבנן בלהבות שנתנו לו השראה). קקולה מסיים את נאומו ב'הבה נלמד לחלום רבותיי'. זו יוריזטיקה – אני חלמתי, זה הצליח לי, אולי לכם זה יצליח גם. האם זו יוריסטיקה יעילה? בהמשך הוא אומר 'הבה ניזהר מפרסום חלומותינו בטרם בדקנו אותן (מתוך ערות)'. אז זה לא רק חלומות.

יש קורסים לחשיבה יצירתית. הם מסתמכים על יוריסטיקות, אבל אין פרוצדורה מוגדרת לחשיבה יצירתית.

• סרטון על גילוי האוריאה. שוב – גילוי במזל, כמו הרבה סיפורי גילוי של מדענים שהשאירו את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון אבל לא לקחו את זה כתקלה בניסוי אלא הבינו שזה ראוי לתשומת לב. המדען עבר מהקשר הגילוי, הלא לוגי, ועבר להקשר הצידוק.

הקשר הצידוק-

הפוזולוגיים בודקים מה אפשר לעשות לוגית כאשר יש לנו השערה מדעית ביד.

יש השערה H (פשטנות היסטרית).

אנחנו באופן דדוקטיבי מייצרים משפט תנאי – 'אם ההשערה הזאת נכונה אז ____'.

ההשערה שנגזרת מהתיאוריה היא סדרה של משפטי תצפית שאם ההשערה נכונה אמורים לקרות.

בודקים מה שקורה:

• או שמקבלים את התוצאות הצפויות E (על המצגת זה מוצג כהיסק לוגי אבל הדפוס של חיוב המסקנה אינו תקף. אם יש גשם יש עננים. יש עננים, יש גשם – זה לא תקף). אבל אם מה שגוזרים מH מתקיים אז היא מתחזקת, מתאששת.
• או שלא E~ - ואז המסקנה היא הפרכה של התיאוריה. זה טיעון תקף – אפשר להסיק שההשערה שקרית, אפשר לזרוק את ההשערה (בשבוע הבא נסייג את זה).

יש חוסר סימטריה בין אישוש והפרכה. באישוש הטיעון איננו תקף, ובהפרכה הטיעון תקף ונאמר ללא היסוס (בשלב זה) שהתיאוריה הופרכה.

דפוס האישוש – הקשר בינו לבין הכללה:

יש קשר מאד הדוק בין הכללה (מהסוג הלא תקף שראינו) לבין אישוש. שניהם אינדוקטיביים, שניהם טיעונים מרחיבים – במסקנה יש יותר מאשר בהנחות.

הסתברות -

כדרגת האמנה. אם תחזיות על בסיס ההיפותזה מתממשות שוב ושוב דרגת ההאמנה בהיפותזה הולכת וגדלה באופן הדרגתי. את המושג דרגת האמנה מתרגמים להסתברות.

יש מובן של הסתברות שקשור לחיזוי של שכיחויות יחסיות בעתיד (הטלת מטבע) ויש מובן הסתברות שקשור לדרגות האמנה. יש קשר בין המובנים.

(יש מי שפיתח מבחנים התנהגותיים לדרגות האמנה באמצעות הימורים).

באיזו מידה משתנה דרגת ההאמנה בהיפותזה בעקבות ניסוי?

משפט בייס.

סברה – אנשים שרוצים למקסם את תועלותיהם יפעלו באופן שמציית לכללים של תורת ההסתברות. לדוגמא, אם אנחנו רוצים למקסם את הסיכוי שלנו לזכות בהימורים, יש כללים מינימליים שאנחנו צריכים לציית להם, ואם נפר אותם סוכני ההימורים יכולים לגרום לנו בוודאות להפסיד. אפשר להוכיח שאדם שמעדכן את האמנותיו בהתאם לתורת ההסתברות מונע את האפשרות להפסיד בוודאות. לאור זה שתורת ההסתברות היא קריטריון לרציונליות, אם נשתמש בתורת ההסתברות כדי לעדכן את דרגות ההאמנה ננהג באופן רציונלי. לכן רציונלי, גם בהקשר מדעי, לעדכן את האמנותינו בהתאם לתורת ההסתברות.

אקסיומות של תורת ההסתברות (קולמגורוב, 1933) -

• חיובית. הסתברות חייבת להיות חיובית.
• ההסתברות של איחוד כל המאורעות במרחב היא 1.
• ההסתברות של איחוד מאורעות היא סכום הסתברויותיהם.
• הגדרת הסתברות מותנית / כלל המכפלה. למשל – מה ההסתברות שהמניה של טבע תעלה באחוז בתנאי שמדד תל אביב 25 עלה ב2%? ההגדרה של הסתברות מותנית היא מנותקת משהו מההגדרה של ההסתברות התחילית. ההסתברות המותנית היא לא מניפולציה על ההסתברות התחילית.

הסבר על נוסחת בייס. העברת אגפים על הסתברות מותנית.

קיבלנו ביטוי שמאפשר להעריך את התיאוריה, בהסתמך על דרגת ההאמנה המקורית לגבי התיאוריה ומה שנגזר ממנה. משתמשים בזה כדי לעדכן האמנות בדבר התיאוריה בתנאי שחזינו באיזו תופעה. זה הרבה יותר מעודן מהאישוש הדיכוטומי עליו דיברנו קודם. אנחנו אמורים לעדכן את ההאמנות המקוריות שלי בדבר נכונות התיאוריה בהתאם לתצפיות, באופן הדרגתי.

במשפט בייס משתמשים בהקשר האינדוקציה בשני דרכים:

1. אם האמונה בH בהינתן משפט התצפית גדולה יותר ממה שהיא היתה קודם, אז הראיה היא מאוששת.
2. אם זה ההפך – אז הראיה מחלישה את התיאוריה.

ביקורת מרכזית: "ראיות ישנות" -

במשפט יש אותו משקל לדברים שהיו ידועים לפני המצאת התיאוריה וראיות חדשות. ניוטון, למשל, המציא תיאוריה שהתאימה לתצפיות שהיו ידועות לפניו. העניין הוא שאם כל מה שיש לנו זה עדויות ישנות אז קל לבנות תיאוריה – אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים וממציאים תיאוריה שמתאימה למה שכבר יש. הקונץ הגדול של תיאוריה היא ליצור תיאוריה שחוזה (1)בהצלחה (2)דברים מפתיעים. זה נותן חיזוק מאד משמעותי לתיאוריה.

דוגמא – הפרשה של גילוי נפטון: ניוטון השתמש בתצפיות ישנות. זה היה old evidence. ביחס לכוכב הלכת אורנוס התגלה שהתחזיות של ניוטון לא מצליחות. הועלתה השערה כדי להסביר את זה, והיא שהתיאוריה של ניוטון נכונה, וזה כי מחוץ לאורנוס יש כוכב נוסף (נפטון) שמושך את אורנוס אליו, כך שהוא מאיץ ומאיט בהתאם למיקומים שלהם. עשו חישובים ביחס למיקומים של נפטון – כוכב שאותו לא ראו, וכך ידעו לאן לכוון את הטלסקופ, וגילו אותו. אותו דבר היה אחר כך עם פלוטו.

אחר כך היתה פרססיה של מרקורי שלא הצליחו להסביר בעזרת התיאוריה של ניוטון. שוב, הניחו שיש עוד כוכב לכת שעושה את הבלאגן, קראו לו וולקן. אבל לא הצליחו לחשב שום דבר כזה. תורת היחסות של איינשטיין כך הצליחה להסביר.

כלומר – נפטון מחזק את התיאוירה, וולקן מחליש את התיאוריה (לטובת תורת היחסות של איינשטיין).

... משהו על דינזאורים שפספסתי.

איך בוחרים את הH ההתחלתי?

• בייסיאניזם סובייקטיבי – אין מאיפה להתחיל, תתחילו מאיפה שבא לכם. איך זה שבסוף יש קונזצנזוס בין המדענים? סווג' – לא משנה מהם ההסתברויות האפריוריות שלכם, כל עוד זה לא 0 או 1, ככל שיהיו יותר תצפיות ההאמנות שלכם, ששתעדכנו אותם באמצעות משפט בייס יתכנסו לאותו דבר. השאלה היא אם הדבר הזה, שהוא זהה, זאת האמת.
• היסק מרחיב (?)– גישה של מעבר מראיות לתיאוריה. קוראים לה לפעמים אבדוקציה, או היסק להסבר הטוב ביותר. יש לפנינו ראיה, ויש לפנינו אוסף של השערות. איך נבחר את התיאוריה שמתאימה לראיות? נבחר את זאת שמסבירה הכי טוב. (הכי טוב טעון הסבר. נשאיר את זה ברמה האינטואטיביתת – מה שמשכנע יותר). ההסיק הזה הוא כמובן בלתי תקף, כשם שאינדוקציה פשוטה היא היסק בלתי תקף.

כיוון שלישי - רייכנבאך, היה מהפוזולוגיים – הוא אומר שהוא אינדוקטיביסט. הוא יודע שאינדוקציה היא לא תקפה, מרחיבת ידע וכו', אבל הוא חושבת שאינדוקציה היא השיטה הטובה ביותר שיש ולא תיתכן טובה ממנה. הוא אומר שנניח שנביא נביא. איך נדע שהוא באמת נביא אמת? אם החיזויים שלו יצליחו. איזה תוקף יש לזה? תוקף אינדוקטיבי. יש איזו סדירות בטבע והנביא מזהה אותה. בלי אינדוקציה לא נדע לאיזה נביא להאמין.

הרעיון הוא להכיר באי התקפות של אינדוקציה, ולומר (יש לו עוד נימוקים) שברמה עקרונית לא יכול להיות משהו טוב יותר.

תעתועי התודעה ב' - שיעור 8 - מציאות וירטואלית

תעתועי התודעה – שיעור 8: אומנות ומציאות מדומה  16.05.2012

היכולת לדמות מציאות מתעצמת, ואנחנו מתחילים לחוות ספק באחיזה שלנו במה שנחשב מציאות אמיתית. זאת מכיוון שיותר ויותר אלמנטים של מציאות מדומה משתלבים בחיינו. יש התרופפות של הגבולות בין מציאות למה שהוא רק השתקפות מתעתעת שלה. על זה מדבר אפלטון- והוא טוען שהצייר הוא אבי אבות השקרנים. המראה היא הדימוי האולטימטיבי בתרבות למציאות מתעתעת שאין לה קיום חומרי. הדימוי קיים גם באליס בארץ המראה, בו אליס חודרת דרך המראה.

נעסוק ביצירות אומנות עכשיוויות פחות או יותר שכולם עושות שימוש בטכנולוגיה של סימולציה של המציאות ומטפלות במתח שבין מציאות קונקרטית, מה שאנחנו מכנים מציאות אובייקטיבית – הנוכחות הפיזית של אני, בתוך גופי, כאן בחלל הזה, לבין סימולציה של מציאות שבה מימדים רבים נתפסים כאמיתיים אך הם וירטואליים – אין להם קיום פיזי בשום מקום. המתח הזה – אמיתי / לא אמיתי יכול לעורר חרדה מסויימת. זה נראה אמיתי, זה מגיב לגוף שלי אבל זה לא – מה זה אומר על הגבולות בין מציאות לדמיון.

אקסיסטנס הוא סרט שמטפל בנושא הזה דרך העולם של משחקי המחשב.

ניזכר בעבודה שלפינינו, שנקראת "מראה שבורה". המראות משקפות אחת את השניה עד אינסוף, וכך גם את הצופים בגלריה. לא מדובר במראות אמיתיות – אלו מסכים. נשמעות יריות וכל פעם מראה אחרת מתנפצת. בדיוק כמו שאמרנו שיעור שעבר. יש חור של ירי וכל זה. ולוקח כמה שניות עד שהיא מתאחה. זה מלווה בסאונד תואם. יש אפקט של הפתעה- לא יודעים מאיפה זה יבוא. המראות ממוסגרות במסגרת מוזיאלית קלאסית. הדימוי נוצר באופן דינאמי ומשקף מציאות דינאמית קונקרטית. אוריינטציה במרחב – אנחנו כל הזמן עושים הערכות וחישובים של אובייקטים בחלל. כך למשל אנחנו לא מתנגשים בקירות, שזה כמובן מאד לא נעים. ברגע שמקבלים חלל שהולך עד אינסוף, ומייצר תחושת עומק מדומה, זה גם מבלבל ביחס למקום של האנשים האחרים בחלל – האם הם מאחורי, האם הם מלפני? האם האנשים שבאים לקראתי פשוט נעו בפינה אחרת של החדר וזו השתקפות? משהו מתעתע.

יש כאן חבלה בתמונת מציאות יציבה וקוהרנטית, שמתנהלת לפי חוקיות פיזיקלית ברורה. התשוקה של הצופה לתמונה יציבה לא באה על סיפוקה, כי התמונה מתפרקת כל פעם ממקום אחר. אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, וזה מייצר דריכות.

יש אמונות טפלות בנושא – מראה מתקשרת למוות.

המוקד של העניין בעבודה – היא מייצרת משמעות בכמה רבדים: מראה (+איקונוגרפיה), מסגרת שממקמת את המראה בקונטסקט של אומנות ושל מימזיס, אלא שתמונת המציאות כאן הולכת ונעשית יותר חמקמקה ככל שאתה שוהה בחדר (בהתחלה לא מבינים איפה האנשים בדיוק, ואז מתחילות היריות, ואז האחיזה בממשי חומקת).

עוד עבודות מעניינות – כולן מטפלות בחוויה היסודית האנושית בעידן הטכנולוגי, בו סימולציות הופכות להיות חלק מהחיים שלנו, כולן מופקעות מהמימד הפונקציונלי ומועברות למימד של לחשוב על זה, או לדבר על זה. גם נקרא חלק ממאמר שהוא לא חלק מהסילבוס.

מיילון קלוגר, אמצע שנות ה70 "מציאות מלאכותית". הראשון שעושה שימוש בסימולציה ממוחשבת בשילוב עם מצלמה שמכניסה את הצופה ליצירה בזמן אמת. הצופה יכול ליצור אינטראקציה עם העולם המדומה שעל המסך –  הדמות יכולה להעיף כדורים על המסך. הדמות חווה את עצמה בו זמנית בשני המישורים – על המסך ומולו. אנחנו חווים דיסוננס – מהי מהותו? (זאת יכולה להיות שאלה במבחן)? החציצה שהיינו רוצים שתהיה קשיחה בין המציאות לעולם הדמיון נעשית חדירה. פחד קמאי מאובדן המציאות הקונקרטית, היציבה, בה יש גוף אחד שיש לו מיקום ספציפי ומרכז ספציפי. הגבול הזה נעשה לא בטוח, וכשהוא לא בטוח זה מטריד.  זה מעלה את השאלה – מי אמר שאנחנו לא נמצאים כעת בתוך מציאות וירטואלית.

עבודות מעניינות ומרתקות –

(את רובם אפשר למצוא ביוטיוב. איזו חדווה!)

legible city, Jeffery Shaw –

אדם יושב על אופניים נייחים. הוא יכול לבחור בין רכיבה בשלוש מקומות מרכזיים בעולם. התחושה היא של נסיעה בתוך רחובות, אפשר לנווט עם הכידון ולדווש קדימה או אחורה. אפשר לעקוף מכשולים, לבצע פניות ברחובות. שו ומתכנתים שהוא עובד איתם לקחו את תכנית הערים ואת קו הרקיע של הבניינים ותרגמו אותם לרחובות וירטואלים שעשויים מטקסטים ארכיוניים שקשורים להיסטוריה של העיר. מה אפשר להגיד על החוויה, הדיסוננס וחציית הגבול? הדמות על האופניים מודעת לגבול בינה לבין המציאות הוירטואלית, אבל מקבלת תחושה של מציאות של החלל הוירטואלי והתגובה שלו לתנועות הגוף (דומה לתחושה במשחק בוי). התמוטטות האבחנות הקשיחות בין מציאות ומציאות מדומה שהולכת ונעשית יותר משכנעת. מה כל כך מתעתע? ריבוי המימדים – סאונד, תנועה, צילום עם מימד עומק. הטכנולוגיה מאפשרת את התעתוע.

פרופריוספציה –היכולת של הגוף שלנו לאסוף ולאבד באופן לא מודע מחיישנים ביולוגיים שקיימים במערכת השלד ובשרירים, מידע שמאפשר לגוף שלנו לשמור על שיווי משקל ואינטראקציה בטוחה עם הסביבה. מדובר בתחושה הטבעית הלא מודעת של הגוף איפה הוא נמצא ביחס לסביבה. כותבת המאמר אומרת שהעבודה מפעילה את המערכת הזאת בגוף שלנו, ולכן זה כל כך מבלבל. קוהרנטיות בתחושה של הפרופריוספציה היא מרכזית בשינוי של התפיסה של גבולות הגוף.

על  הטקסט – אם במקום הטקסט היו בניינים זה היה יותר משכנע. זפה היא הדבר שהכי פחות קשור בקשר פיזי לדבר אותו היא מייצגת, מאד מופשט, מאד סימלי. היחס בין ההברות שמש לבין השמש הוא שרירותי לחלוטין. מערכת סמלים שתרבות מסויימת החליטה עליה. ג'פרי שו מושך את המציאות לכיוון הווירטואלי, ומצד שני הוא לוקח טקסט ועושה לו קונקרטיזציה-  לוקח טקסט ונותן לו מקום בחלל, נפח. הטקסט נעשה קונקרטי, אנחנו מנווטים בתוכו. לא זאת בלבד, אלא שיש נאמנות למימדים של הבניינים הקונקרטיים. היצירה משחקת על קו התפר בין קונקרטי לוירטואלי. בדרך כלל  יש הפרדה בין טקסט שקוראים לבין מציאות קונקרטית שחווים, וכאן יש ערבוב בינהם.

שר(לוט) דיוויס – יצרה שני עבודות בשנה ואז שינתה כיוון ולא חזרה על הדברים האלה, שהם פסגת יצירה בנושא מציאות וירטואלית. אוסמוז. מדברים על קשיחות או חדירות של המחיצה בין קונקרטי ווירטואלי, ואז השם נעשה רלוונטי. העבודה עושה ציוד בקסדה בה יש משקפיים, ואפודה שרגישה לנשימה ולתנועה בחלל, כך שהצופה במציאות הוירטואלית למעשה נע בה באמצעות הנשימה – שאיפה – עולה, נשיפה – יורדים, וניווט לצדדים עם הגוף. רואים את האדם שחווה את זה זז בחלל הריק על מסך אחד, ועל מסך אחר רואים את הנופים שהוא רואה (נופים אמיתיים ונופים מטקסט). מדגיש את הדיסוננס. העולם בנוי מכמה שכבות ורבדים שהאדם יכול לעבור בינהם בקלות. הרבדים המציאותיים ממוסגרים בטקסטים פילוסופיים שעוסקים בנושאים מתאימים, ועוד מסגרת של 20 אלף שורות הקוד של התוכנה. על חווית השיוט בתוך החלל -