פילוסופיה של המדע - תרגול 8 - שייפין ושאפר

תרגול 8 08.05.2012 – שייפין ושאפר

בויל – מתייחסים אליו בפאתוס, אחד מגיבורי המהפכה המדעית. שימש כדי ללמד תלמידים מהו מדע במשך שנים. חלק ממהלך כזה – בויל, ניוטון – חבורה שלמה.

שייפין ושאפר (שו"ש) הם חלק מכתיבה היסטורית חדשה על המדע.

מביא חלק מתוך פרק אחד (לא היינו צריכים לקרוא) בספר של שו"ש. הם רוצים להבין מה זה ניסוי. מהי השיטה שלהם? לא שיטה פילוסופית כמו אצל המפל. השיטה שלהם היא היסטורית. השאלה מנוסחת – כיצד ניסויים יכולים לשמש ליצירת עובדות. לבחירת המילים יש הרבה משמעות – גם לmatters of fact – הבחנה שמקבילה להבחנה משבוע שעבר בין תיאוריה ותצפית, וגם לרעיון שניסוי הוא משהו שנוצר באמצעות פרקטיקות שבויל ניסה להנחיל. ידע הוא לא משהו שנמצא שם וצריך רק לגלות, אלא זה משהו שנוצר, והוא נוצר על ידי קריטריונים חברתיים שמתנים את היצירה שלו – יש כאן הבנייה חברתית. (נדבר על זה שוב בתרגול האחרון, בניתוח מכיוון סוציולוגי של הגישה שאומרת שידע הוא משהו שמובנה, אינו קיים מראש).

היסטוריונים (מסויימים?) של המדע קיבלו את אותן הנחות (בקשר לשיטה המדעית) שהשתרשו, אבל הטענה היא שזה לא מובן מאיליו, אלו דברים שהובנו חברתית – ולא סתם, אלא בהכוונתו של בויל. הוא זה שאפשר להיסטוריונים שבאו אחריו להתייחס לניסוי כמשהו ברור מאליו, כמשהו שהיה קיים תמיד. הם אומרים שזרות מוחלטת היא בלתי אפשרית, אנחנו נולדנו לתוך העולם הזה, ובכל זאת - אנחנו יכולים לעשות רפלקציה ולהקפיד על הזרות.

הם שואלים איך היסטוריון יכול לשמור על זרות? הם לא אנתרופולוגים. באנתרופולוגיה יש המון שיח על הזרה. גם בהיסטוריה. הם טוענים שכדי לשמור על הזרה צריך ללכת דווקא למקומות של המחלוקת – במקרה הזה בין בויל והובס (שהיה אוטוריטה לא קטנה בפני עצמה בתחום המדע, היום מסתכלים עליו רק בהקשר של פילוסופיה, אתיקה). הדעה של הובס לא התקבלה ולא נעשה לו צדק היסטורי. האם זה אומר שהוא טעה? פה בדיוק נכנס המקום של ההזרה. מה שנראה לנו היום כתורה למשה מסיני לא היה כך פעם. חוזרים למקומות שיש בהם ויכוח ומנסים לפתוח אותם מחדש. הטעות של ההיסטוריונים של המדע היא שהם הניחו את הפרדיגמה העכשווית ומתוכה ניתחו את ההיסטוריה של המדע (ואז ברור שבויל צדק וכל ההנחות שהוא הכניס הן מובנות מאליהן, ושהובס טעה וכו'). דימוי – מאד מסובך לבנות ספינה. היום נראה לנו שמדע זה מאד ברור, ולאור מה שאנחנו יודעים אנחנו מסבירים איך זה נוצר. אבל אם נחזור אחורה הדברים היו מאד לא ברורים. בדיעבד מאד קל לענות (היום אנחנו לא יכולים לומר האם יפציצו באיראן. עוד 100 שנה יהיה קל להסביר למה זה קרה. או לא קרה). במאה ה-17 בויל לא היה 'גיבור המהפכה המדעית'. היה ויכוח על עצם המתודולוגיה המדעית! בויל הציג דרך אחרת לעשות פילוסופיה ניסויית! הוא הציג לעולם דרך חדשה לענות על שאלות. בויל עצמו כנראה לא היה בטוח בזה כל כך.

שו"ש מביאים דוגמא ממחקר של קיגן בתחום ההיסטוריה הצבאית. הגישות האלה שמאתגרות את הידע שלנו מוסיפות לנו חומר להתפלספות. הם לא באמת מובנים מאליהם. אנחנו אמורים להשתכנע שההבחנה בין תיאוריה ותצפית לא באמת מובנת מאיליו. עוד הקבלה – היה מישהו שהיה אוטוריטה והתווה את הדרך בה יש לכתוב דרך צבאית (להתמקד באסטרטגיה הצבאית של הגנרלים, להניח שהגנרלים הם סוכנים רציונליים...) וקיגן הציג דרך חדשה לכתוב היסטוריה צבאית, שלוקחת בחשבון עוד המון דברים שקיגן השמיט. בהיסטוריה של המדע יש נטיה של היסטוריונים של המדע לעשות רקונסטרוקציה של ההיסטוריה המדעית – לשכתב לאור איך שאנחנו היום מבינים את המדע את ההיסטוריה (למשל, להניח את הרציוניונליות של אלה שהתיאוריות שלהם התקבלו, ואת הבעייתיות אצל אלה שהתיאוריות שלהם לא התקבלו. זה לא כך! לאנשי התקופה בה האמינו בתיאוריית הפלוגיסטון לא היה ברור שהרעיון של החמצן נכון). גם יוצרים חיץ בין מה שהיה לפני המהפכה ואחרי המהפכה, אבל הכותב אומר שזה לא ממש כך – יש המשכיות. להגדיר את בויל כ'הכימאי הראשון' זו הגדרה שרירותית. בתקופתו של בויל לא היתה כימיה!

היום מתייחסים להובס כאקזוטי, כאילו לא היתה לו אמירה באמת. ברור שהצדק עם בויל, ולכן כולם נהרו אחריו. זה לא היה כך!

היתה שאלה איזו קונבנציות מבנות את הניסוי המדעי כמוסד חברתי -

• ההבחנה בין תצפית ותיאוריה תלויה בקונבנציה
• פומביות
• תיאור מפורט שמאפשר חזרה
• תמונות וניסוח מפורטים ונסיבתיים
• דיווח כן על תוצאות שנכשלו
• כתיבה רזה ופונקציונלית ולא ציורית (כמו של הפילוספים בתקופה לפני)
• סגנון כתיבה שמצביע על עובדות והשערות (מבחין בינהן)
• יש להתייחס למצוטטים כעדים ולא כסמכויות פוסקות (בניגוד ל'אריסטו אמר')
• טיעונים לגופן של עובדות ולא לגופם של אנשים. (טיעון אד הומינם הוא טיעון שמתייחס לעובדה על האדם ולא לטענה שלו).

שו"ש נתלים בתפיסה של ויטגנשטיין המאוחר.

ויטגינשטיין - אחד הפילוסופים הגדולים של ה120. ויטגנשטיין המוקדם מזוהה עם הפוזיביטיסטים הלוגיים. שליק שאב השראה ממנו. ויטגנשטיין המאוחר הציג תיאוריה שמנוגדת, סותרת את התיאוריה הראשונית שלו של משמעות, ומדבר על משמעות של מילים בתור משהו שנוצר בתוך משחק שפה. מביא את אוגוסטינוס, יוצא נגדו (משמעות של מילה נוצרת דרך הצבעה. מסביר פחות טוב איך מבינים משמעות של מושגים מופשטים) ואומר שמשמעות של מילה נוצרת דרך למידה של כללי שימוש.

שו"ש לוקחים מזה את העניין שהמובן של עובדה ותצפית נרכש דרך פרקטיקות מסויימות, אימון מסויים בתוך קונטקסט חברתי מסויים שבויל עמל לייצר ע"י הכנסת קונבנציות מסויימות.

אם אני שולט בפרקטיקה הניסויית שהיא מטריה לאוסף פרקטיקות ניסוייות אז אני מבין איך מגיעים לעובדה.

המילים הם לא מראה למה שקרה בחוץ, אלא מובנות בתהליך פעיל. ואז המשמעות שלהן היא דבר קונטינגנטי. אותו קריטריון שמבחין בין עובדה לתיאוריה הוא לא אפיסטמולגי הכרחי שאי אפשר לערער אחריו אלא תולדה של קונבנציות.

עובדות הן תולדה של קונבנציות מסויימות. הן גם מונגדות לתיאוריה – ההסבר של העובדות.

הטענה החשובה יותר של שו"ש היא שעצם ההבחנה הזאת בין תיאוריה ותצפית הובנתה חברתית.

הם אומרים שבויל לא עקבי עם ההבחנה שלו בין תצפית לתיאוריה, (האם 'קפיצי אויר' הם יישים תיאורטיים או תצפיתיים? זאת שאלה טובה, אבל המטרה של בויל היא לא לתאר את ההבדל בין תצפית ותיאוריה, אלא ___).

...

היום יש מידע חדש – במדעי הקוגניציה (יאי!) נוירופסיכולוגיה וכאלה, שמעמידות אבחנות קלאסיות – למשל בין תצפית ותיאוריה, בסימן שאלה. אני לא סתם רואה כיסא, אני מבנה אותו במעגלים נוירונליים במח. זה שופך אור חדש (?) על המודלים הפשוטים, האמפריציסטיים של רשמי חוש / אובייקטים וכו'.

איך מייצרים עובדות?

מכשירים מסייעים לייצור עובדות:

הטענה – מכשירי התצפית עוזרים לחושים לראות.

מתמטיזציה של התצפית: יש יכולת רדקוציה של תצפיות למספרים - אפשרות לכמת תצפיות (סרגל מאפשר לומר בכמה בדיוק השוחלן ארוך מהדף?).

הרחבת היכולת החושית – למשל: מיקרוסקופ, טלסקופ, או מכשירים שמאפשרים תיקון של עיוותי חושים (סרגל שחושף אשלייה אופטית).

• תצפית מבוקרת במעבדה עדיפה על תצפית בשדה – למה? כי יש שליטה בגורמים, יכולת לשחזר, אבל זה לא ברור מאליו – גם מעבדה היא דבר שהובנה. (יש ביקורת – בידוד המשתנים הוא מלאכותי, לא ברור מה הוא מייצג. אבל במשך שנים זה היה אוטוריטה).

דיון על עדים – צריך שיהיו עדים לתצפית.

עוד משהו – ניסוי לא יכול לענות על שאלות מטאפיזיות (למשל – האם יש ואקום).

המתודהנ שמדעית החדשה של הניסוי שמציע בויל באה כנגד סוג המחלוקות המטאפיזיות שהוא הכיר. אפשר להתווכח עד אינסוף על שאלות מטאפיזיות, הניסוי הוא מתודה שנועדה להגיע למסקנה. בא לידי ביטוי במבנה החברתי. זאת תקופה של המון בלאגאן – יש המון פילוסופיות שונות, וזו (-פילוסופיה ניסויית) ההצעה של בויל.

...

ההבחנה בין תצפית לתיאוריה היא עצמה קונבנציונאלית.

בויל היה אפיסטמולוג גרוע – לא נתן הבחנה בין תיאוריה ותצפית, אבל הם לא מבקרים אותו על כך כי זאת לא המטרה שלו.

קולינס ופינץ' – רגרסיית הנסיין

אחד החיזויים של תיאוריית היחסות של איינשטיים היא שקיימים גלי כבידה ניתנים לזיהוי. הם מאד חלשים וקשה טכנית מאד לזהות אותם. אלה שהכי קל לזהות הם כאלה שהמקור שלהם הם אירועים גדולים בחלל (סופר נובה, חורים שחורים). וובר פיתח מכשיר שאמור לזהות גלי כבידה ואמר שהצליח לזהות גלים כאלה. הוא ניסה לשכנע את הקהילה המדעית בגילוי שלו. זה לא מובן מאיליו, ואחת הבעיות היא הבעיה של רגרסיית הנסיין – הגודל הנמדד תלוי במכשיר, והמכשיר תלוי ב...

המכשיר של וובר מאד מסובך, מאד מקשה על השחזור.

קולינס ופינץ' אומרים שהשכנוע לא תלוי בקריטריון חותך (דוגמא קלאסית – יש מחלוקת ומכשירי המדידה לא מצליחים לענות על השאלה. בניגוד לטענת בויל. כבר בתקופת בויל הובס אמר שהמכשיר לא מוכיח את מה שהוא רוצה להוכיח).

עולות שאלות של אבחנה בין תצפית ותיאוריה, מהי מדידה, מה באמת גורם למדענים להגיע להסכמה בינהם. (הנחת ההדיוט לא שואלת את השאלות האלה).

המקרה של וובר מדגים בצורה קיצונית את הבעיות. התיאוריה לא מספיקה כדי ליצור את ההסכמה המדעית (שלפי בויל אמורה להתבסס על עובדה). לבסוף הסוגיה מוכרעת באופן שלא תלוי לא בתצפית ולא בתיאוריה.

אנשים מעדיפים לא לפרסם תוצאות שליליות – כשאין תוצאות (כי אולי מישהו ימצא אח"כ, ואז נצא אידיוטים). נקרא 'אפקט המגירה' – מאד משמעותי במחקר המדעי היום. מנסים לשחזר ניסויים, ואם זה לא עובד – לא מפרסמים! נוצר אנומלית מדעית. בעיה כפולה – כתבי עת מדעיים לא ממהרים לפרסם תוצאות שליליות, וגם חוקרים לא רוצים לסכן את זשמן והיוקרה שלהם, כי הם מפחדים שיטעו. והקריירה שלהם תיגמר. וזה מאד עצוב.

ההכרעה שהתקבלה בתחום של גלי כבידה התקבלה על סמך שיקולים חברתיים פוליטיים. 3 קבוצות פרסמו שלא הצליחו לשחזר את מה שוובר עשה. אבל הם לא היו בטוחים – אפשר היה לטעון שהמכשור שלהם לא היה טוב. מה שסגר את העניין היה מאמר של גארווין, ומסיבות רטוריות ואחרות – לא 'מדעיות'. זה גורם לנו להסתכל מחדש על המדע.

הרבה ניסויים מערערים לנו על התפיסה – לא ברור שהאופן בו אנחנו רואים כסא הוא על ידי הצבעה. פוזיטיביסטים לוגיים מנסים לעשות רדוקציה לשפת תצפית – אבל גם המושג 'ירוק' לא כל כך ברור. יש כללים שמסדירים את השימוש בו (סרטון על איך שפה יכולה להשפיע על עיבוד צבעים. מחקר על פעוטות לפני ואחרי למידת שפה).

הפסיכולאנליזה לאחר פרויד - שיעור 8 - קוהוט (2)

שיעור 8 – 08.05.2012

קוהוט (2)

מבנה השיעור:

1. העמקה והרחבה בהבנת האמפתיה כמגדירת השדה הפסיכואנליטי בגישה הקוהוטיאנית.
2. משמעות הסובייקטיביות של המטופל בפסיכואנליזה הקוהוטיאנית (+ דוגמאות קליניות והיבטים אתיים).
3. גילוייה השונים של האמפתיה והעדרה לאורך החיים (בריאות ופתולוגיה)
4. השימוש המטיב באמפטיה / ניצולה לרעה

1.העמקה והרחבה בהבנת האמפתיה כמגדירת השדה הפסיכואנליטי בגישה הקוהוטיאנית

קוהוט – שאיפות אדיפליות הן לוקסוס, במקרה שההורים מתפקדים.

קוטב גרנדיוזי נבנה על ידי מירורינג. למה זה כזה קריטי? תינוק רעב, אמא מזהה צורך, מאכילה אותו. הוא אוכל ויש רגיעה. בנוסף להרגעה של צורך פיזיולוגי יש חוויה של הבנת העולם – קשר בין פנים וחוץ, אני מבין שאני רעב. זה בניגוד למצב של אמא שתציע (מתוך חרדה או נוקשות) אוכל לילד בכל פעם שהוא יבכה. זה ייצור חוויה מאד מבולבלת של העצמי. אם אני מקבל אוכל כשכואבת לי הבטן, אני לא מבין את הצרכים שלי, ויש יוצר בלאגן פנימי מעבר לצורך שלא קיבל מענה.

צורך באידיאליזציה, מתוך ההתמזגות איתו אפשר להירגע.

הבניה של האישיות היא שלב פרה אדיפלי. במצבים בהם לא נבנתה תשתית של האישיות בגלל חושר במירורינג ואידאיליזציה יש 3 אפשרויות לחומרת הפרעה (רצף):

1. הפרעות נרקיסטיטיות (הרב) – אפשר לטפל באנליזה
2. בורדרליין
3. פסיכוטי

במקרים 2 ו3 לא היו תנאים להתגבשות עצמי מוצק. נוצר מבנה חלול שסביבו הגנות. למשל, אם חושבים על הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית של קליין – יש יחסים עם העולם, אבל הם באיכות לא טובה – זה דומה יותר למצבים האלה. חייבים להיות מבנים הגנתיים כדי שהאדם ישרוד, אבל כאן זה מוגזם.

זולתעצמי – כותבים כמילה אחת. זו מילה שקוהוט המציא. הסיבה היא שהפונקציה שהזולת משמש עבור העצמי בהתחלה היא לא מובחנת – אין מובחנות בין עצמי ואובייקט, ומתוך ההינתנות הזאת של הזולתעצמי יש את הבניה של האישיות. נרגעתי, ולא אמא הרגיעה אותי.

האמפתיה בשביל קוהוט היא הלב של התיאוריה – גם ברמה התיאוריטית וגם ברמה הפרקטית – יישום התיאוריה בטיפול. הוא יגיד על האמפטיה שהיא מגדירה את השדה הפסיכואנליטי. הוא אומר שאין לנו דרך אחרת לדעת משהו על מצבים מנטליים מורכבים אלא אם מקבלים על עצמנו עמדה אמפטית – יכולת לשים את עצמנו בנעלי האחר בלי שיפוטיות ובלי ערכיות.

הוא מתאר מטופל שאחרי שהוא (קוהוט) יצא לחופש נורא כועס, רואה אותו כמטפל גרוע. הוא מתאר שהוא צריך להיכנס לנעלי המטופל, ולהסכים לכך שהמציאות היחידה שקיימת בתוך הטיפול היא המציאות הסובייקטיבית של המטופל. המון הסתייגויות בחוגים פסיכואנליטיים – איך נחשוף כך את הלא מודע של האדם? לקוהוט יש אמירה מאד מענינת – הוא אומר שאיפה שרואים תפיסה מעוותת של המציאות אלו המקומות בהם יש שבר בעצמי (למשל – המטופל שברור לו שקוהוט מטפל בו בצורה לקויה). הוא אומר שמול השבר אפשר להסביר כל מיני דברים (אתה מבלבל אותי עם ההורים שלך...) קוהוט אומר שזאת הבנה שלא תאפשר איחוי של עצמי – מה שעומד מאחרוי השבר הוא הצרכים הלא מסופקים, המירורינג שלא היה. האדם זקוק למירורינג, לא להסבר של המציאות.

2. משמעות הסובייקטיביות של המטופל

קוהוט אומר שמי שלא יכול לשאת את החום שלא ייכנס למטבח – זאת עבודה נורא תובענית עבור המטפל. הדרישה לאמפטיות היא חד משמעית ובלתי מתפשרת. אין הנחות. לא יעזור למטופל אם המטפל ידע המון דברים אבל לא יהיה אמפטי. יש לכך השלכות אתיות חשובות. למשל, מגיע מטופל פרוורטי מינית (עם סטיה מינית משמעותית) – האם אנחנו באמת יכולים לא להיות שיפוטיים? או מטופל שהוא מאד לא אמפטי – האם מטפלים שאמפתיה היא הלחם והמים שלהם יכול להיות אמפטי אליו?

דוגמא - אדם מגיע לטיפול – הוא רווי סבל, חוויה קשה של בדידות מרה, אין קשרים טובים עם אנשים. הימים ימי אוקטובר, גלעד שליט חוזר הביתה. האיש מגיע לטיפול וכולו תלונות על זה שגלעד שליט חזר אליו וכל תשומת הלב מופנית אליו, ולא לעניין אחר שהוא באינטרס של אותו אדם. הוא כועס על זה שמחזירים אותו דווקא עכשיו, חושב שזו כמעט קונספירציה – שזה נועד לחבל לאינטרס שלו. אין שום רווחה, הקלה, שמחה שגלעד חזר, אלא רק קושי. איך זה להיות אמפטיים למצב כזה? אפשר לחשוב כל מיני מחשבות – אולי הוא מלא בתסכול, אולי הוא מרגיש שהוא מופקר ואף אחד לא היה מתאמץ כדי להחזיר אותו, אולי הוא מזדהה עם שליט בתחושה של הלבדיות, הבדידות – אבל הרגע בו אדם בא עם תפיסת חיים ומציאות כל כך אחרת מהקונצנזוס, מאד קשה להיות באמת אמפתיים לזה.

3.גילוייה השונים של האמפתיה והעדרה לאורך החיים (בריאות ופתולוגיה)

קוהוט אומר שהצורך באמפתיה הוא לכל החיים. הוא אומר שהפחד מהמוות הוא לא כל כך שאנחנו לא נהיה, אלא יותר שלא יהיו איתנו. הוא מספר שהיתה משלחת של אסטרונאוטים שהיו בסכנה, ולכמה שעות היתה סכנה ממש ממשית לחייהם. כשתחקרו אותם בדיעבד מה היה בשעות האלה הם דיווחו שהאימה הגדולה ביותר שלהם לא היתה שהם ימותו, אלא ששרידיהם לא יחזרו לכדור הארץ. המחשבה שהם ישייטו בחלל מפוזרים בלי שום כיוון היתה בלתי נסבלת. קוהוט – מלמד כמה קשר עם סביבה אנושית חיוני לנו לכל החיים. הוא אומר על גילויים של אמפטיה שאנחנו זקוקים לאמפטיה לכל החיים, אמפטיה במובן שהיא זאת שתדריך ותנחה את הזולתעצמי שלנו לדעת איך לטפל בנו. אמפתיה לבדה חשובה, אבל ללא פעולות מתאימות היא לא מספיקה. במאמר האחרון שלו הוא אומר משהו אחר – שגם האמפתיה בעצמה מרפאת, שהפירושים לא חיוניים. אינטואטיבית, אנחנו מרגישים שזה נכון – אנחנו מאד רגישים לאמפתיה ונוכחותה נותנת לנו חופש לבוא לידי ביטוי – ולהפך – כשזה לא קיים אנחנו מצטמצמים, מתכווצים. זה על נוכחות של אמפטיה.

על היעדר אמפטיה

קוהוט אומר שהסבל הנורא ביותר הוא של אדם שגדל עם אמא שאישיותה נעדרת וכל הקשר איתה הוא מתוך ___. האדם מרגיש שמשהו בו לא בסדר מהיסוד – לא עשו לו כלום אקטיבית – לא היכו, לא התעללו אבל הוא מדוכא. אין לו במה לתלות את הסבל שלו, אין למה לבוא בטענות “שלחו אותי לאוניברסיטה, לקחו אותי לדיסנילנד...”. הוא כל הזמן ירגיש שחסר משהו, הוא ירגיש מאד תובעני, שכל הזמן הוא רעב. הוא ירגיש מאד אשם – ובצדק – אמא שלו תגרום לו להרגיש כך, כי היא חושבת שהיא עושה את כל מה שהיא אמורה לעשות "עשינו כל מה שיכולנו בשבילך". הוא באמת רוצה משהו שאין לאמא – ובמובן הזה לקוהוט יש חמלה כלפי האמא, שבאמת לא יכולה מעבר לזה. בטיפול, ברגע שתהיה אמפטיה אנשים יתחילו להבין כמה זה היה חסר להם.

אנדרה גרין – אנליטיקאי צרפתי, כותב עבודה בהם הוא מתאר את המצבים של 'סינדרום האם המתה' - הוא מתאר גם אמא נעדרת. הוא מתאר אנשים שנמצאים בדיכאון כל החיים מול אם שנמצאת פיזית אבל משהו בה חסר. הילד לא יודע מה קרה, אבל האמא שפתאום היתה נוכחת נעלמת פתאום. הילד מנסה להחיות אותה אבל לא מצליח. הטראגיות של המצב היא שהוא נשאר במצב של בפנים בחוץ – לא יכול להפנים את הקשר עם האמא ולא יכול להיפרד ממנה. אנשים אלה יהיו מועדים מאד לאהבות נכזבות וקשרים ריקים, כי זאת ההפנמה שלו. נוצר חור במבנה הנפשי של הילד.

קוהוט אומר שהיכולת לאמפטיה היא מולדת – שאנשים שונים אחד מהשני ביכולת לדעת למה האחר זקוק ואיך להגיב אליהם.

4.השימוש המיטיב באמפטיה והניצול לרעה

על השימוש המטיב דיברנו הרבה.

על הניצול לרעה -

גם כדי לפגוע במישהו צריך להיות אמפטי אליו, כדי לדעת מהם הנקודות הפגיעות שלו. יש לו אמירה על הנאצים – הוא אומר שהיתה שם הבנה אמפטית של מה שיכניס אנשים לחוסר אונים שיאפשר רצח המונים (אם אתה לוקח אדם, מפשיט אותו, מרעיב אותו, מקיף אותו בכלבים, הסיכוי שהוא יתקומם נמוך).

(אליס מילר) – כשיש היפוך ביחסים, הורה משתמש בילד כדי שהוא יהיה הזולתעצמי שלו – הורה שהיה כל כך חסר זולתעצמי שהוא הופך את הילד להורה של עצמו. למשל – ילד שהיתה ביחסים מאד קשים עם אחותו, וכל חייו היה בתפקיד המפשר בינהן. מצד אחר – הוא קיבל תחושה של קומפטנטיות, יכולת גישור, ואכן נהיה מטפל מאד מוצלח, ובתוך טיפול, אחרי שנים שהוא מרגיש מדוכא, קושי גדול להגיע לשקט, לסיפוק בתוך הטיפול הוא מבין לעומק עד כמה נשללה ממנו לחלוטין האפשרות להיות ילד – במרכז תשומת הלב. זה הופקע ממנו לחלוטין. זו משימת חיים לנסות לעשות משהו אחרת. זה מבלבל – כי החוויה שלו כילד היא שהוא מאד אהוב, מוצלח, אמא סומכת עליו – אבל לא להתבלבל! אם אמא סומכת עליו כדי להירגע בעצמה יש כאן היפוך שיוצר כאב מאד גדול. לקוהוט יש אמירה מאד תקיפה שהכיוון של האמפטיה צריך להיות מאד ברור – מההורה אל הילד. 

פילוסופיה חדשה א - תרגול 7

תרגול 7 - 08.05.2012

שפינוזה (הוגים spinoza)

בעייתי. לא יודעים מתי הוא מחבא ומתי לא. מכונה היהודי החילוני הראשון. זה משונה, כי המילה אלוהים חוזרת אצלו הרבה. בא לידי ביטוי יותר במאמר תיאולוגי פוליטי.

נקרא את המאמר על תיקון השכל ואת שני הספרים הראשונים של האתיקה.

בעיה שהיתה לנו עם דקארט: אי התאמה

סדר ההכרה – קוגיטו ואז האל.

סדר הדברים – האל ואז הקוגיטו.

הספר הראשון של שפינוזה נקרא "על האלוהים" – הוא מתחיל מהאלוהים ולא מהסובייקט.

אם אלוהים הוא הראשון צריך להתחיל מסדר הדברים – זה גוזר שורה של תפיסות שונות מדקארט. האני ייגזר מאלוהים. אצל שפינוזה יש התאמה בין סדר הדברים וסדר ההכרה – ובשניהם האל קודם לאני.

כנ"ל לגבי בעיות כמו גוף ונפש – אצל דקארט יש שני עצמים נבראים - חושב ומתפשט, ואת אלוהים. יש שאלה של התלות של העצמים הנבראים באלוהים (כי עצמים בהגדרה הם בלתי תלויים). אצל שפינוזה הכל תארים – יש רק עצם אחד שהוא אלוהים.

מה הקשר בין הגוף והנפש?

דקארט – קשר סיבתי. (רציתי להרים את היד והרמתי את היד: מנטלי גורם לפיזיקלי. אירוע פיזי שגורם לאירוע נפשי – אני רואה את אהובתי לשעבר עולה על כרכרה עם אהוב ליבה. זה עושה אותי עצוב!)

מטיריאליסט – מנטלי הוא גם פיזיקלי.

שפינוזה – מעיף את הדואליות של דקארט. גוף ונפש זה אותו דבר. מה זה אומר?

אם אלוהים הוא עצם, אז האופנים קיימים? אם הם קיימים, מה היחס בינהם לבין העצם?

שפינוזה – עמדה פנתיאיסטית: אלוהים הוא הכל. אלוהים אינו חיצוני לטבע – ברא, יצר. פסוק זהות. שפינוזה כותב "אלוהים או הטבע". מה זאת אומרת? תואר ההתפשטות – האם אלוהים הוא גם האבן? בד"כ לא מייחסים התפשטות לאלוהים, הוא לא מצוי במרחב.

מה עם פסוקי זהות? הטוב הוא הרע?

נתחיל עם הנספח של שפינוזה, ספר א' עמוד 115:

אריסטו – 4 סיבות: ... תכליתית ופועלת. אין סתירה בין 4 הסיבות. למשל – הסברים בביולוגיה – איך מסבירים בד"כ? תכליתית – למשל: נחתכתי, כדוריות הדם האדומות מגיעות כדי לסגור את הפצע. ... התנועה של הטוש שעמית זורק היא מאולצת, כי הוא שייך למטה. אצל אריסטו סיבה תכליתית מסבירה את הטבע כולו (יש שמתארים את ההיסטוריה של המדע כהשתחררות מהסברים תכליתיים. גם בכימיה היו הסברים תכליתיים. בבילוגיה זה נשאר).

שפינוזה אומר שצריך להעיף סיבות תכליתיות, לא רק מפיזיקה וכימיה אלא גם מביולוגיה ומתיאולוגיה. הרציונליות תהיה מתמטית – גיאומטרית.

שאלה פסיכולוגית – למה בני אדם מקבלים סיבות תכליתיות? כי הם בורים! הם לא יודעים מה הסיבה. שפינוזה היה מכנה את כל הסיבות המיתולוגיות (למה האדמה רועדת? כי האל כועס!) תכליתיות. כל דבר שנובע מכוונה של מישהו. אנשים מייחסים כוונות לטבע. כשמגלים את הסיבה אנשים מחליפים סיבות תכליתיות בסיבות מכניסטיות. שפינוזה מודע לכך שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, אבל הוא טוען שכעיקרון יש הסבר מכניסטי להכל, כולל לדברים שאנחנו עדיין חושבים שיש להם סיבות תכליתיות. גם אנחנו, אומר שפינוזה, נקבעים ע"י סיבות מכניסטיות למרות שיש לנו תחושה של חופש (אם היינו שואלים אבן למה היא נופלת היא היתה אומרת שהיא בוחרת לעשות זאת). שפינוזה רוצה להתייחס לבני אדם כמו שמתייחסים לקוים וצורות. לדעתו אפשר להסביר רגשות מכניסטית (הוא מוכיח, בדרכו הגיאומטרית, למה הוא צריך לכעוס אם הוא תופס את אשתו בוגדת בו). הדת משמרת את הדעה הקדומה של הסיבתיות התכליתית. כל הדת היא פיקציה, היא בנויה על דעה קדומה. יש לה חשיבות פוליטית שמכשיר של שליטה על ההמון (שפינוזה מאד פחד מההמון). הדת היא שימור הבורות – לכן אין פלא שבתחילת העת החדשה יש התנגשות בין הדת והמדע.

שימור בורות – נניח שאני רואה שאסונות באים על צדיקים ורשעים באותה מידה – מהו מפלטו של הבור? הוא אומר שנסתרות דרכי האל. האלטרנטיבה – המתמטיקה, שמציבה נורמה אחרת של אמת, דגם אחר של רציונליות (במקום סיבות תכליתיות). אי אפשר לשאול לשם מה משפט פיתגורס? אם העובדה שסכום זויות במשולש 180 מעלות זה טוב או רע? יש עיסוק רק בתיאור מה שיש. שפינוזה לוקח את הנורמה הזאת, המתמטית, ומסביר באמצעותה הכל – אנשים, אלוהים...

אותו נספח, ב':

עמוד 119:

מתאר אנשים שמתעקשים להחזיק בסיבה תכליתית כשהם מסבירים אירוע מקרי (טראגי, למשל). הם יטענו שזה רצונו של אלוהים. אפשר לשאול 'למה' על אינסוף פרטים של האירוע. “רצונו של אלוהים הוא מקלט הבורות". באיזה מובן?

• פרגמטי – הדת תמיד עוצרת באיזה הסבר במקום להמשיך לחקור. יש את הפרדוקס באתיקה – אם נשאלה למה (מעשה מסויים) טוב, ונמשיך לשאול למה, נגדיע בסוף ל'ככה'! זה הפרדוקס של מור.

אומנות מכנית (בהקשר של גוף האדם) – הכוונה להסברים חסרי תכלית. [טיעונים קלאסיים של החזרה בתשובה (בכל הדתות – מטיפים נוצריים, מוסלמים, ואמנון יצחק במגרש שלנו :) ) "טיעון מתוך התכלית"– על הדברים המורכבים, הסדר שמניח מסדר – הטיעון הכי חלש מתוך שלוש סוגים להוכחת אלוהים, כי הוא נשען על ניסיון].

סעיף ג' (אנחנו עוסקים כאן בשורות התחתונות, בספר הוא הסביר את זה, נראה אחר כך):

כל המושגים כמו טוב ורע שאנשים חושבים שהם ממש תארים של הדברים.

שפינוזה עושה רדוקציה של טוב – למה ש'טוב לי' וכן הלאה. אלו בכלל לא תכונות של הדברים! מנקודת המבט של האל, של הנצח – זה לא קיים! (גם האל לא טוב ולא רע).

למשל – יש צונאמי.

בור ששונא יפנים: זה טוב! אלוהים אוהב אותנו!

יפני: זה רע! אלוהים כועס!

מדען: קרו כל מיני תהליכים. זה מה שקרה! האירוע עצמו חל מאטריבוטים של טוב ורע. זה קשור לתיאור שלנו של זה, אבל לא לסיבות ולדברים עצמם. הסיבה האמיתית לצונאמי היא סיבה! היא לא טובה ולא רעה.

אפשר לפרש כל דבר איך שרוצים – יש מי שיאמר שהשואה היא הוכחה לכך שהיהודים הם העם הנבחר כי הם האויב האולטימטיבי של התגלמות השטן עלי אדמות.

מה ששפינוזה אומר מסביר ספקנות כי יש הבדלים בין בני האדם – מה שטוב לאחד רע לאחר. במתמטיקה זה משהו אחר – יש נכון ויש לא נכון. יש ערך לומר "לפי דעתי משפט פיתגורס נכון", אין ערך לומר "לפי דעתי זה מתוק". אצל שפינוזה אין הבדל בין טוב ורע, מתוק ומר, יפה ולא יפה (יכולה להיות התאמה מקרית בין הרבה אנשים) – הכל עניין של איך אנחנו שופטים את הדברים (הדבר היחיד שאינו כזה הוא המתמטיקה).

--> שפינוזה משתמש בלשון של בריאה – אבל הוא לא חושב שהיתה בריאה.

מאמר על תיקון השכל -

מטרת דקארט – וודאות (בסיס חדש למדע, לבסס אמיתות תיאולוגיות).

מטרת שפינוזה – גאולה! זה הפרוייקט שלו. מחפש את "הטוב העליון”.

שפינוזה מונה את שלושת סוגי האושר הקלאסיים (עושר, כבוד, תענוגות בשרים) ומסביר למה הם מטרה בעייתית. הם דורשים מאבק ומרדף תמיד, מביאים בסוף לצרות. הם תלויים כל הזמן בנסיבות שאינן תלויות בנו (ומערערות את שלוות הרוח שהיא חשובה לפי שפינוזה (והמעריץ הגדול שלו בישראל – בן גוריון) (?) ).

סעיף 12 – טוב ורע משמשים באופן יחסי.

ובכל זאת – טוב עליון הוא מזוהה עם ההכרה של הסדר האמיתי של הדברים (ולא הסדר כמו שהוא ביחס אלי). טוב עליון, שיכול להביא אושר הוא לדעת באמת איך הדברים פועלים. זה מה שבאמת מרגיע. (הוא מסכים שלהמון זה לא ממש רלוונטי. במובן הזה הפילוסופיה שלו היא פילוסופיה אליטיסטית).