פילוסופיה של המדע - תרגול 2

תרגול 2 27/03/2012

מסגרת השיעור:

1. מטרות המדע

2. פוזיטיביזם לוגי – שק חבטות אהוב. אנחנו נעשה איתם צדק.

על התרגילים -

אין צורך לכתוב תשובות ארוכות – לענות לגוף השאלה, השאלות לא מסובכות מדי.

מה ההבדל בין קסם למדע לפי ג'ארווי ואגסי / לפי

פרייזר –

קסם אוניברסלי

דומה: מדע וקסם שניהם מיניחים אוניברסליות, שניהם קוסמולוגיות.

שונה: קסם: שקרית, מדע: אמיתי, כי מדע מבוסס על מתודה נכונה, מתקן את עצמו וכו', בניגוד לקסם – אוניברסליזם מאגי.

גם קסם וגם דת לא רציונליים, ההבדל הוא בקריטריון האוניברסליזם. דת לא מאפשרת חיזוי, בניגוד לקסם ומדע.

ג'ארוי ואגסי -

עושים אבחנה בין רציונליות אינסטרומנטלית (רציונליות במובן חלש, מתייחסת לפעולה) וביקרותית (מתייחסת לההאמנה). הקסם עומד רק במובן החלש, המדע – גם בחזק.

דומה – רציונליות אינסטורמנטלית

שונה – רציונליות ביקורתית. מדע – עובר, קסם – לא.

שתי השאלות האלה היו יותר חשובות בניקוד.

צריך להוכיח שקראנו והבנו!

שאלה 3

פולמוס עם ביטי – ביטי אומר שקסם מלא פונקציה סימבולית, ג' וא' לא מסכימים, הם אומרים שהוא לא קונסיסטנטי, ושקסם כן משמש למשהו. ביטי משתמש בחוסר רציונליות כהסבר, והם אומרים שאי רציונליות לא מסבירה כלום. השאלה היא למה?

רציונליות מניחה הסבר, הצדקה, משהו חיצוני שמסביר את הדבר. אם לא נותנים את המשהו החיצוני הזה, לא מנמקים, לא תומכים, אז זה אי רציונליות, וזה לא מסביר שום דבר. החלופה לרציונליות היא שרירותיות. “למה א'? ככה א'!” רציונליות מניחה הסבר, ולכן אי רציונליות מניחה חוסר הסבר.

שליק

השאלה הקשה ביותר היתה להסביר מדוע לפי שייפין החתירה אל האמת לא מסייעת לנו כלל.

התשובה – שייפין הוא היסטוריון...

השאלה חשובה כדי לתת מסד לקורס. אפשר להניח שהמטרה של מדע היא להגיע אל האמת, ואז מגיע העיסוק באישוש והפרכה – השאלות האפיסטמולוגיות – מתודה, קריטריון – איך מגיעים אל האמת. זאת סכמה של רציונליות ביקורתית – מטרת המדע לספק לנו האמנות, הוא מספק מתודה או קריטריונים ואנחנו צריכים לדון בהם – מהם הקריטריונים בעזרתם מוחנים את ההאמנות ומגיעים לידע. אבל בקורס אנחנו בוחנים רמה אחת מתחת. החתירה אל האמת לא עוזרת לנו, כי כולם חתרו אל האמת, אבל המושג אמת הוא מעורפל מדי. שייפין מסתכל על התקופה מנקודת מבט היסטורית, בה ל'אמת' אין הרבה משמעות. למשל, פילוסופית הטבע לפני המהפכה המדעית (שייפין רואה בזה יותר רצף ממהפכה) – פילוסופי הטבע חשבו שהם מגלים את האמת, אך למעשה היתה שיטה וכחנית קיצונית בה אך אחד לא השתכנע – השיטה הסכולסטית – היה את המאסטר, היתה אמונה מוכתבת והיה צריך להגן עליה, והביאו טיעונים נגד ובעד – אלו היו דיונים עקרים (“כמה מלאכים יכולים לרקוד על סוכה אחת") זה הוציא שם רע לכל הסכולסטיקה.

לכן חתירה אל האמת לא מסבירה את מה שקרה.

הוא מסביר כל מיני גורמים היסטוריים שהשפיעו על המהפכה המדעית (רפורמציה, בורגנות... ). מה שחשוב הוא שכדי להסביר את הפעולות של אנשים לא מספיק להסתכל על האמת כמטרה מכוננת, אלא על מטרות ברזולוציה יותר גבוהה – ויותר מכך – על הפעולות. מה עשו. ואז, במסגרת רציונליות אינסטורמנטלית ההיסטריון יכול לטוות יחד את כל חוטי התקופה ולהסביר למה בני התקופה פעלו כפי שפעלו ברציונליות אינסטורמנטלית.

איך שליק מתחבר לזה?

שליק, כמו שייפין, אומר שיש הרבה מחלוקת בפילוסופיה, וקשה להגיד שהיא חותרת אל האמת. הוא מסתכל היסטורית ורואה שכל אחד מוצא אמת אחרת.

מבחינת רציונליות אינסטרומנטלית, איפה שליק עומד?

שליק מחלק בין מדע ופילוסופיה, והתפקידים שלהם:

הפילוסופיה תפקידה הוא לברר משמעות, (שלב ראשון, לפני בירור המדע. אויבת המדע היא המטאפיזיקה לפי שליק. הפילוסופיה לפי הפוזיטיבטים הלוגיים תפקידה ניפוי משפטים מטאפיזיים חסרי משמעות. [הם לא אמרו שזה לא אמיתי, אלא שזה חסר משמעות], ואז את המשפטים שיש להם משמעות אפשר להעביר למדע)

המדע תפקדיו לחפש אמת, לאמת vertification (-זו הפרדיגמה הראשונית שמזוהה עם הפוזיטיביסים הלוגיים).

הפוזיטיביזם הלוגיים:

דברים שכבר אמרנו קודם במאמר מוסגר

הפוזיטיביסטים הלוגיים עיצבו את המדע כפי שהוא היה נלמד עד לא מזמן במסגרת קורסים של פילו' של המדע (וכפי שנלמד גם אנו רב הקורס). זו מסגרת של רציונליות אינסטורמנטלית ולא של רציונליות ביקורתית. קל להוצאי את הפוזיטיביסטים הלוגיים כנאיביים מאד, אבל למעשה, בניגוד לעמדה המקובלת, הם לא נשארו בעמדותיהם אלא ביקרו את עצמם. הם שינו את דעתם פעם אחר פעם. מתוך פרדיגמה של אימות עברו לפרדיגמה של אישוש, הלא לביקורת של פופר – המסגרת של המדע הוא הפרכה, ואז תת היקבעות ואז קוהן.

עד כאן

פוזיטיביזם לוגי – מורכב מפוזיטיביזם ולוגיקה:

תזה אמפריציסטית – הידע צריך להיות מבוסס על החושים, על מה שנעמד (מכאן השם) לפנינו, מתוך הניסיון.

הפוזיטיביסטים האמינו בלוגיקה, האמינו שהיא מייצגת אמיתות נצחיות שאי אפשר לערער עליהן. נתנו ללוגיקה תפקיד מרכזי בבירור משמעות, הסקת מסקנות מתוך הידע שלמדנו מתוך החושים. (אפשר לומר שהאמונה בלוגיקה היא מטאפיזיקה, ואכן טענו כך והתשובה היתה שאלו קונבנציה).

זאת היתה עמדה שלא שרדה.

נחזור לשליק -

מגדיר את היחס בין פילוסופיה למדע – בירור משמעות ואימות.

מה היחס של שליק לרציונליות אינסטורמנטלית?

הוא מדבר על אמצעים ומטרות להשגתן. אומר שהמטרה של פילוסופיה היא שגויה- חתירה לאמת, לא הצליחו להגיע לשם. האם מכאן אפשר להעריך את עמדת שליק ביחס לרציונליות אינסטרומנטלית?

לכאורה נראה שהוא אומר שעד עכשיו הפילוסופיה כשלה במונחים של רציונליות אינסטרומנטלית. בכל זאת, יש הבדל בין שייפין – שלא מתעניין באמת, לשליק- שהאמת מאד חשובה לו (ואת מציאתה הוא מטיל על המתודה המדעית). שליק חושב שהמתודה המדעית מובילה אותנו אל האמת.

שוב – השאלה היא האם שליק נשאר בתחום הרציונליות האינסטרומנטלית או שהוא גם עוסק במסגרת של רציונליות ביקרותית?

שחר חושב (כנראה שכן) ששליק נמצא במקום קצת אחר משייפין. מה שחשוב לשליק, מה שמטריד אותו היא האמת.

חזרה לפוזיטיביזם הלוגי

המניפסט של החוג הוינאי -

רצו לתת קונטרה למגמות אידיאליסטיות – דחיית המטאפיזיקה.

הפילוסופיה של המדע החלה בניסיון להגן על המד מהמטאפיזיקה.

הם ראו את עצמם כתנועה שיש לה חשיבות חברתית והשלכות חברתיות. הם היו נאיביים וחשבו שהמדע יגאל את האנושות.

יעד -

מדע מאוחד – מדע אמור לתאר את העולם, וזה אותו עולם – הביולוגים והפיזיקאים מתארים אותו דבר. יש לעשות ניתוח מושגים ולמצוא שפה שתאחד את המדעים. חשיבה רדוקטיבית. (מנגנון הגנה אפשר לנסח במונחים של אטומים). את זה עושים באמצעות מערכת המושגים המוחלטת.

(יש סיכום בשקופית).

מומלץ לקרוא, בעיקר את חלק 2.

פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 4 - ויניקוט 1

שיעור 4 – 27/03/2012 – יחידת תינוק-אם, סביבה ותנועה ספונטנית

סביבה מדעית בה צומחת ההגות של ויניקוט:

טיפולוגיה של תינוקות -

1. תינוק פרוידיאני – מונע על ידי דחף. דחף אינו אינסטינקט. אינסטינקט הוא מעדל בילוגי, דחף עובר מודולציה לסמלי. המומנט של דחף הוא פיזיקאלי – שואף לפרוק את המתח, זה קורה בחשמל, מגנט, אנרגיה קינטית. מערכץ הדחף של פרויד שואבת מהמודל הפיזיקלי. הוא משחק את הדרמה שלו לא בתחום הפיזיקלי אלא בתחום המיניות. אחד החידושים של פרויד היא המיניות הילדית (בעולם המדע ובעולם הרומנטי תינוקות וילדים הם יצורים א-מיניים). המיניות המוקדמת היא לאו דוקא מיניות גניטלית אלא מסתדרת באזורים ארוטוגניים לפי השלבים ההתפתחותיים. שלב אוראלי: דחף-רעב (דומה להתקף חרדה) פורקן-שובע (כמו אחרי פורקן מיני – רגוע, שליו, דופק נמוך – הומואוסטזיס) וכן הלאה. התינוק מונע בחיי הנפש שלו על ידי הצורך לפרוק דחפים. הפונקציה של סביבת התינוק היא לשמש לפורקן הדחף. האובייקט (סביבה) הוא האמצעי בו ממלאים את הצרכים, סביבה שאינה מאפשרת מילוי הדחף היא בעייתית. תינוק פרוידיאני נע בין מתח ורגיעה. הסביבה משמשת (מטאפורה םיזיקלית כלשהוא לפורקן מתח). סביבתו של התינוק היא קודם כל אמא.
2. תינוק קלייניאני – מגיח עם מבנה ועם פנטזיה לא מודעת. יש אלבורציות מעבר לדחף (שעוד תקף). הוא נולד עם הזעם – יצר מוות, שאינו תלוי סביבה. התינוק נולד עם envy כלפי האמא. קשה לו עם התלות. (אפיגנטיקה משהו – איגנטיקה ניסתה להסביר תרבות בDNA, ובעלת תפקיד בתורות גזעניות.
3. תינוק פרבריאני – פרבר עושה את המהפך השני בגודלו בפסיכואנליזה "מהפך קופרניקאי בתיאוריה של פרויד" – הוא הופך את הקערה על פיה: האובייקט אינו שם כדי למלא את הדחף, אלא המניע האנושי הבסיסי הוא הצורך באובייקט, הצורך לא להיות לבד, הצורך בקשר. הדחף הינו אמצעי להתקרב, ליצור קשר, להיות במגע עם האחר. אובייקט מספק הינו אובייקט שמאפשר לי להיות במגע אינטימי ואפילו תלותי איתו. הדרמה תלויה בטיבו וטובו של האובייקט. אובייקט מתסכל, נמנע, פוגע הוא סכנה לאובייקט כי אי אפשר לתקשר איתו. הכוונה לאמא שאינה יוצרת קשר רגשי ו/או אינה מספקת צרכים פיזיים. שוני גדול מתיאוריה קלאסית: איך אני מתמודד עם אובייקט רע? כמבוגר אפשר למצוא תחליפים, אבל התינוק אומר לעצמו שאמא לא יכולה להיות רעה, אלא אני רע. אמא לא אוהבת אותי כי אני רע, מגיע לי עונש. התגובה לעולם מתסכל היא להפוך לסובייקט מתסכל. זה מאפשר לשמר את אמא כאובייקט טוב. דוגמא קלינית: כל נאנסת עוברת בשלב כלשהוא מצב בו היא מאשימה את עצמה (וכל עובר טראומה). חלק מנפגעי הטראומה נשארים עם המנגנון הזה כל חייהם – לוקחים את הרוע מהתוקף ומעבירים אותו לעצמם – אומרים שהם אשמים (בסיועה הנדיב של הסביבה השוביניסטית). זה משתלם כי כך משיגים שליטה moral defence – אני הייתי רע ולכן התנהגו אלי רע – ואז גם: אם אהיה טוב בעתיד הסביבה תהיה טובה אלי. [פרבר הוא ההפך הגמור מקליין].
4. התינוק של ויניקוט.

סביבה ריאלית -

שנות ה40, הפסיכואנליזה בבריטניה מפולגת בין שני זרמים – אנה פרויד (ממשיכה בדרכי אבא) וקליין. (פרבר הוא בסקוטנלד, לא קשור למאבק). ויניקוט רוצה לשמור על החשיבה העצמאית שלו ולא להשתייך לשום כת.

תינוק לעולם נולד לתוך סביבה – ויניקוט אומר שבתינוק נראה את האינטראקציה בין הגורמי הולדים והסביבה המאפשרת facilitating environment. בשלב הראשון של החיים שאם והתינוק הן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, והתלות של התינוק באם היא לא רק פיזית אלא גם נפשית. אי אפשר להתייחס לתינוק כיישות נפרדת. התינוק אינו רואה באם אובייקט, משהו נפרד, אלא הקרום שעוטף את גופו – הפיזי והמנטלי – מכיל אותו ואת אימו. כאן פונה ויניקוט פניה מכרעת ומסתכל על האם – האובייקט. ויניקוט היה רופא ילדים (ונשאר כזה עד יומו האחרון) הוא נחשף לעשרות אלפי יחידות אם-תינוק, והוא הסתכל עם האם לא רק בסובייקט אלא גם כאובייקט. הוא דיבר על ההסתגלות של האם (לא של התינוק כמו לפניו) – מהם התנאים המוקדמים להסתגלותה של האם להיותה אמא – ויניקוט טוען שההזדהות הראשונה היא של האם עם התינוק. האם נכנסת לעולם האינפנטילי וחיה את הצרכים של התינוק לא כמבינה – ניתוח אינטלקטואלי, אלא יש לה חזרה לתינוקיות שלה – היא מזדהה באופן מוחלט עם התינוק. סיביוזה בין תינוק לאם הוא תיאור אך לא הסבר – התלות היא הדדית כי האמא עוברת רגרסיה. יש יחסים מקבילים של הזדהות. זה קריטי, כי אפשר לומר שלידה זאת מחלת נפש הכרחית, כדי לעבור בצורה מוצלחת את שלב ההורות הראשונית. במובן של ערעור ביקורת המציאות וכניסה לעולם תינוקי.

(קריאה ב"מושקעות אימהית ראשונית”, עמוד 148): הערה - טוענים שהסיבה לדיכאון אחרי לידה היא ירידת אסטרוגן, אבל קשה להסביר כך דיכאון אחרי לידה אצל האב.

פרויד מדבר על דחף, ויניקוט מדבר על צורך, שבשונה מדחף אינו מתמלא בדינמיקה הפיזיקלית של דחף. צורך יכול לקבל מענה או לא, וההשפעה אינה זהה לסיפוק או תסכול אימפולסים. כאן ויניקוט מבדיל את עצמו מאנה ואבא. הצורך קיים בפנים באופן אינטירנזי, ושייך לעולם הבילוגיה טרם היות איד, יצר.

נענוע התינוק (כדי להרגיעו, תנועות קצביות) אינן סיפוק דחף (יש שאומרים שזו אוננות מוקדמת) אלא מענה לצרכים, הרגעה ביולוגית. מדובר כאן על סביבה שנענית או לא נענית לצרכים <ולא דחף שבא על פורקנו (?)>.

הרפואה והמדע המערביים מבוססים על הדואליזם הקרטיזאני, ומכאן הפיצול בין ביולוגי לבין פסיכולוגי (למשל, המעבר של פסיכולוגיה לגבעת רם). מכאן גם הביטוי מחלה פסיכו-סומטית, כאילו יש מחלות פסיכיות, מחלות סומטיות ומחלות פסיכוסומטיות. ויניקוט מערער על הפיצול הזה. הוא טוען שמי שמפצל בין גופו לבין מחשבותיו לא מסוגל ליצור אינטגרציה. בספרות אף פעם לא כתוב "לגיבור היה דיכאון". הרגש בתרבות האנשוית מבוטא לעולם על ידי הגוף. הפיצול הזה, אליבא דויניקוט, בהגנה יסודו.

מושקעות אימהית ראשונית – primary maternal preoccupation.

למשל, אימהות שמאכילות ילדים עושות תנועות של אכילה. זה שריד לשבועות הראשונים בהם האמא היתה מזוהה לחלוטין עם התינוק.

הגדרת בריאות או חולי תלויה פעמים רבות בסביבה. המצב הנפשי של האם ובוחן המציאות שלה סמוך ללידה היו נחשבים למחלת נפש, לולא ההריון.

אין נפרדות בין התינוק לבין האמא – לזר זה יכול להראות מגוחך. (תינוקימא!)

בהתחלה חיוני שתהיה היענות טוטאלית של האם.

אמהות שמתנהגות כמו סמל בגולני יכולות ליצור ילדים עם אישיות מרצה.

בהתאם לכך באנליזה ויניקוטיאנית צריכה להיות היענות טוטאלית של האניליטקיאי שתאפשר חזרה אחורה אל השלב בו אין נפרדות.

תקופה שהיא קדם חיים ייצריים, אין נפרדות, האמא צריכה להגיב לתנועה הספונטנית של התינוק.

“אחת הטעיות הנפוצות של פסיכולוגים הוא שהם לוקחים את הביולוגיה הרבה יותר מדי ברצינות".

לתינוק יש קונסטיטוציה – מה שהיום קוראים DNA (גם הביולוגיה מתפתחת ומשתנה, למשל הjunk dna, יש נטיה לעשות אידיאליזציה לפיזי). סביבה טובה דיה תאפשר לתינוק לבטא את תכונותיו.

מה קורה כשאמא אינה עודת במשימתה, לא ממלאת את הצרכים ובכן לא מאפשרת לגורמים הקוניסיט' להתבטא?

ויניקוט – פגיעה ברצף הקיום. כשהאם אינה נענית בצורה המיטבית לצרכי התינוק זו פגיעה – לא כי הוא רעב / לא החליפו לא חיתול, אלא כי זה איום בהכחדה – כי אם אין היענות העולם איננו. זה לא קשור לסיפוק או אי סיפוק צורך, אלא כי ברגע זה העולם נמוג. לפי ויניקוט, כאן מתפתחת הסיכיזופרניה.

מטאפורה – הקפיצים, מתיחה תעוות אותם ככל שהאלסטיות שלהם קטנה, עיוות לא הפיך. ויניקוט אומר שמקדם האלסטיות משתנה על ציר הזמן, ולכן תקופת החיים הראשונה היא קריטית – כי אז האלסטיות מאד קטנה.

אמא שאינה מסוגלת למושקעות אימהית ראשונית – התוצאה היא או מחלת נפש או עצמי כוזב.

ויניקוט הוא אומן הפרדוקס. הוא לא מאפשר לשאול מה שייך לאיזה קוטב. יש שאלות לא רלוונטיות – זה שייך לתינוק או לאמא? זה לא רלוונטי! זה תינוקימא!

אם אין היענות מתפחת פתולוגיה של העצמי הכוזב, בו סיפוק היצרים הוא כוזב – יש ריקנות למרות מראית חיצונית של עשיה – מין סלי מין, אכילה בלי תיאבון.

השלב הבא (מגיל 4 חודשים בערך) הוא "האם הטובה דיה" בה אין היענות מוחלטת, אלא יש היענות רב הזמן.

אמא, אצל ויניקוט היא הcare-taker הראשוני – יכול להיות גם אב, או מטפלת. לאם ביולוגית יש גורמים ביולוגיים שעוזרים לה להיות יותר מושקעת, “פסיכית".

הרצף והשונות של התינוק הוינוקיטיאני מאחיו הקודמים:

• חיי הנפש לא מתחילים בדחפים
• הסביבה לא רק למען פריקת דחפים
• יחידת אם תינוק ללא דיפרנציאציה
• נפרדות היא הישג התפתחותי, ומגיעה הרבה יותר מאוחר
• סיפוק דחפים אינו בעיטת הפתיחה אלא מותנה ביצירת האני מתוך קשר אם-תינוק (יכול להיות כוזב, “בכאילו")
• אין יצר מוות
• אין envy מולד
  
  
  
  
  
  

פילוסופיה חדשה - תרגול 2 - דקארט: הגיון שני

תרגול 2 – 27/03/2012

דיברנו על הספק המתודי של דקרט, שמטרתו למצוא ודאות (בניגוד לספקנים יוונים למשל). ספק יכול לחול על כל מיני דברים – דיברנו על שלושה שלבים: חושים, חלום, אמיתות נצחיות.

דיברנו על ההבדל בין סתירה אמפירית וסתירה לוגית:

סתירה לוגית – אנחנו לא יכולים לדמות אותה (משולש עם ארבע צלעות) – קריטריון פסיכולוגי

סתירה אמפירית – אפשר לדמות, או לצייר – למשל – איש עף, איש מחזיק את ראשו בידו.

הטיעון האחרון של השד המתעתע מראה שייתכן מצב היפותטי בו גם האמיתות הנצחיות אינן נכונות.

יש הבדל בין הכרחי והכרחי בהכרח:

הכרחי – הכרחי בעולם שלנו אבל היה יכול להיות קונטינגנטי (-יכול היה להיות אחרת) בעולם אחר

הכרחי בהכרח – לא היה יכול להיות אחרת בשום עולם

אמיתות נצחיות, אומר דקרט, היו יכולות להיות אחרות בעולם אחר. הן הכרחיות אך לא הכרחיות בעולם אחר (אבל דקרט מרגיע אותנו שברגע שאלוהים ברא את זה כך הוא לא ישנה את זה.

עד כאן שיעור שעבר

דקארט שואל איך אני יודע שהאידיאות שלי מייצגות את העולם? זו שאלת הייצוג:

כשאנחנו רואים שולחן אנחנו רואים ייצוג של שולחן – ממרחק אחר הוא ייראה בגודל אחר, מזוית אחרת הוא יראה אחר, מבעד למיקרוסקופ הצבע שלו יעלם וכו' – השאלה היא האם קיים שולחן מעבר לכל הייצוגים שלו?

אידיאה – אובייקט של המחשבה / אובייקט של החושים.

יש אותי --> את התודעה שלי, ובה אידיאה של שולחן --> את המציאות, שאולי יש בה שולחן

אנחנו שואלים מה הקשר בין שני האחרונים – בין האידיאה של השולחן לשולחן. זו השאלה של דקארט על עולם החושים – האם אידיאות שלי מייצגות באופן הולם את המציאות?

אנחנו נאמר שהאידיאה של שולחן מייצגת משהו בחוץ, ואילו אידיאה של פגאסוס לא. למה? מה ההבדל?

זאת השאלה. אנחנו נראה איך דקארט עונה לה, וכן לייבניץ ושפינוזה.

• אני עוברת להערות על הטקסט, היגיון שני.

(על העמוד הראשון):

אני חושב

אני קיים

האם יש בינהם מילת קישור (אני חושב מכאן אני קיים)?

לא! כי הוא מטיל ספק גם בלוגיקה. הוא לא יכול להשתמש בהיסק לוגי:

כל מה שחושב קיים

אני חושב

--

אני קיים

דקרט אומר שזה לא מה שהוא עושה.

המשפט "אני חש קור" עובר רדוקציה ל"אני חושב שאני חש קור" וכו. כלומר המובן של דקארט של מחשבה אינו מובן של חשיבה אינטלקטואלית (כמו בדיכוטומיה חשיבה אנליטית / רגש). הכוונה כאן בחושב היא "חש". כלומר, המובן של חושב הוא מאד רחב.

דבר שני, אין כאן לוגיקה.

דקארט שואל מה פירוש להיות קיים. איך הוא מסיק את זה מאני חושב? הרי אין כאן לוגיקה -

אני חושב – אי אפשר להסיק מזה כלום. הטלנו ספק בהשגות!

איך מגיעים מ"אני חושב" ל"אני קיים"?

“אני ישן עכשיו" – סתירה בין תוכן לאקט (לא סתירה לוגית, כמו "אני ישן וגם לא ישן").

אם אומר "אני לא קיים" יש כאן סתירה בין תוכן לאקט באותו אופן. יש כאן היסק פרפורמטיבי.

ברגע שאני מטיל ספק הטענה אני לא קיים אינה סותרת לוגית, אבל ברגע שאני אומר "אני לא קיים" אני קיים. בהמשך דקארט קורא לזה היסק אינטואטיבי.

זאת הנקודה הארכימדית שדקרט חיפש, וודאות בקיום ברגע זה (על הקשר בין הקיום ברגע הזה וברגעים אחרים הוא ישאל אחר כך).

[נקודה מעניינת – בשפות אחרות יש אונטלוגיה אחרת – הנני בעברית הוא בעייתי, ושונה משפות אחרות].

ברגע שנאמר "אני לא קיים" אישרנו את קיומינו.

הנקודה הזאת היא וודאית גם בהינתן אל כל יכול. כלומר היא לא תלויה בקיום האל, ועל כך יש שיקראו לדקרט כופר. אלוהים יכול לעשות הכל אבל את זה הוא לא יכול לשנות, כל עוד אני חושב (במובן הרחב – חש, מטיל ספק, וכו', לאו דוקא מטיל ספק, אך רק החשיבה “אני לא קיים” מובילה למסקנה).

בהיוגיון השלישי ובחמישי נוכיח שאלוהים קיים.

סדר ההכרה – אני קיים, ואז אני מכיר בקיום אלוהים

סדר הדברים – קודם היה אלוהים ואז אני

יש חוסר התאמה בין הסדר של העולם לסדר בו אנחנו מכירים אותו. כלומר אלוהים שם, גם כשמטילים ספק.

שפינוזה יתחיל מאלוהים.

רק עכשיו אנחנו יודעים מה זה להתקיים.

“אני דבר חושב" – הדואליזם של דקרט נמצא כבר כאן. אני זה לא משהו שקשור לגוף. איך אני קשור לגוף זו שאלה נפרדת. אפשר לחשוב על האני באופן אינטליגיבילי ללא קשר לגוף.

הוכחנו שיש מחשבה.

שולחן הוא עצם.

יש לו תכונות: לבן פנינה, מוצק, שמנמוך.

לפי דקרט מחשבה היא לא תכונה (בניגוד להובס שסובר שמחשבה היא תכונה של האני, שהוא גוף) אלא הדבר עצמו, מהות האני.

דיברנו על אבחנה בין שכל לדמיון (עמוד 59, בהערה, דוגמת המשולש והמאולף).

משל השעווה -

אני לא יכול להגדיר שעווה באמתעות תכונותיה – קשה, מתוקה... כי התכונות יכולות להשתנות.

אני מזהה את השעווה בעזרת השכל – כלומר: אפילו דבר שנראה לי גופני אינני מכיר אותו בעזרת כח המדמה, אלא בעזרת השכל (כי יש לה אינסוף אפשרויות, והיה לוקח אינסוף זמן להכיר את כולן). הדבר היחיד שאני מכיר בה באופן בהיר ומובחן זה שהיא תופסת מקום = מתפשטת. ואת זה אני מכיר באמצעות השכל (אח"כ נצטרך לשאול מה מבדיל בין דברים בעולם).

אני לא תופס שעווה (או שום אובייקט אחר) באמצעות ראיה ומישוש, אלא באמצעות השכל.

איך אני יודע שיש other minds? (ולא other objects בלבד?) אם זה רק לפי החושים, לא הייתי יכול לדעת אם מה שאני חושב שהוא אנשים שאני רואה דרך החלום אלא רוחות רפאים עוטות מעילים וכובעים? אני חייב להסיק שאני מפעיל את כח השיפוט שלי, את השכל שלי. (מה שנותן לדברים משמעות הוא הפרשנות, לא החושים – למשל – אם אקלל מישהו בשפה אחרת, הוא ייעלב אם הוא מכיר אותה אך לא אם הוא לא. למה? זה אותו המידע החושי!).

[כאן דקרט מנסה להראות שגם האדם הפשוט עושה את האבחנה הזאת בין שכל לכח מדמה].