פילוסופיה חדשה - שיעור 2 - דקרט

שיעור 2 – דקרט 12.03.2012

שיעור שני: דקרט

מן המדע אל הפילוסופיה; הרעיון על-דבר "מתודה"; הספק.

קריאה: "על המתודה" "הגיונות", פרק 1.

דקארט כותב את האג'נדה של הפילוסופיה המודרנית. שורה שלמה של שאלות שהוא מגדיר ומנסה לפתור, לא פחות מהפיתרונות שהוא מציע, מה שנשאר קבוע הוא השאלות שהוא מעלה, בעקבות שורה של עניינים שעל חלקם הוא ידבר.

דקארט חי 54 שנה בלבד, וכתב ספרים בכמות שתתפוס בערך מדף. לא הכל מתורגם לעברית, ומה שמתורגם – מופיע בצורה חסרה.

1637 - “על המתודה" מתפרסם. לפחות 3 תרגומים לעברית, כולם חסרים – החיבור הוא מבוא לשלושה חיבורים מדעיים. הוא מהווה את הרפלקסיה הפילוסופית שלו על העבודה המדעית שלו.

2 דברים שמאפיינים את הפילוסופיה המודרנית:

• מדע מופיע לעיניו של הפילוסוף כמוסד אוטונומי, אליו הפילוסוף אינו שותף. (ביטחי מוסדי – פילוסופיה לומדים בהר הצופים, ומדע בגבעת רם) זה אחד מיני ביטויים רבים לכך שהפילוסופיה אוטונומית, מתבוננת על המדע שלו היגיון משלו, מנסה להבין מה קורה, להפריך, להצדיק, להגדיר גבולות, לענות על שאלות כמו – האם יש ידיעה אחרת, שאינה מדעית... זה חדש, כי בתקופה הפרה מודרנית לא היתה הפרדה בין התחומים (למשל – מתמטיקה, תיאולוגיה).
• המרכזיות של שאלת הידיעה- מה זה לדעת, מהם הקריטריונים של אמת... אפיסטמולוגיה. (אפיסטמה – לדעת, ביוונית). שאלות בנושא הידיעה הופכות שלאלות היסוד של הפילוסופיה. מוצאים כבר אצל דקארט.

1640 “מדיטציות" או "הגיונות". גם הוא מופיע בעברית באופן חסר. במקור, רב החיבור מוקדש להשגות על החיבור ותשובותיו של דקארט להשגות, וכל זה לא מופיע בעברית.

כמה שנים אח"כ - “עקרונות הפילוסופיה" – יצא חלק אחד ממנו בעברית, עם הערות של לייבניץ.

“רגשות (התפעלויות) הנפש" – יצא בצורה מלאה בעברית. הסוגה של הכתיבה באיגרות היא חשובה מאד בתקופה זאת, והיא תופסת את רב ההיקף של כתבי דקארט.

יש מעבר מאד מעניין מהאינטרסים המדעיים המובהקים (על המותודה) אל אינטרסים פילוסופיים באופן מובהק (מדיטציות / הגיונות). אצל דקארט השאלה האפיסטמולוגית הופכת לשאלה פילוסופית ומטאפיזית.

החיבור הראשון שדקארט כותב ולא מסיים (1620), הוא "על הכללים להדרכת השכל”, בראשית שנות ה20 שלו, וזה במקביל לעבודה על התגלית החשובה ביותר, מבחינה מדעית שלו, והיא בתחום המתמטיקה – גיאומטריה אנליטית. דקארט מראה שניתן לאחד שתי דיסציפלינות מתמטיות נפרדות שיש להן שפה שונה – גיאומטריה ואלגברה, וניתן לדבר על אובייקטים גיאומטריים בשפה של אלגברה. זה מוביל אותו למסקנה פלוסופית מרחיקת לכת: דקארט חושב שיש את הדבר המתמטי, שחורג מהספציפיות של כל אחת מהדיסציפלינות בנפרד, והוא סוג של מתמטיקת על, שאותה דקרט מכנה "mathesis universalis”. הוא עושה צעד נוסף, שנרמז בשם החיבור "כללים להדרכת השכל" – השכל הוא בעל צורה מתמטית. התבונה, או המחשבה הרציונלית, יש לה מבנה, והביטויים המובהקים שלו הם בתחומים המתמטיים השונים. המתמטיקה היא הביטוי המובהק ביותר לאותו דבר שאנחנו מכנים שכל או תבונה. זאת נקודה חשובה להמשך.

בחיבור הזה יש כמה צעדים קדימה, בהם דקרט מבחין בין המחשבה שלו בדבר הנפש, והפילוסופיה שקודמת לו. אחד הדברים שבאים לידי ביטוי הוא שבתפיסה הפרה – מודרנית (אריסטוטלית) הנפש מחולקת לפחות לשלושה חלקים: רציונלית, מרגישה/חשה, חייתית/חיה (משותפת לבני אדם ובע"ח). דקארט איננו מוכן לקבל את ההחלטה הזאת. הוא אומר שהנפש, המחשבה היא אחת, והיא נייטרלית. הוא משווה אותה לאור – כמו שהאור מאיר את הכל, ואדיש למה הוא מאיר, כך המחשבה/נפש אדישה למושאים אותם היא חושבת וחושבת בכפוף לאותם כללים על כל האובייקטים, מושאים שניתן לחשוב עליהם. אחד הדברים שבאים לידי ביטוי הוא דין וחשבון פילוסופי על המתמטיזציה של המדע המודרני. לפי דקארט, העובדה שהכלי המרכזי של המדע הוא המתמטיקה איננה טריוויאלית – זה לא רק כי זה נח ויעיל, אלא יש סיבה בעלת אופי מטאפיזי, והיא העובדה שהמחשבה, שבאמצעותה אנחנו ניגשים את העולם, היא בעלת אופי מתמטי.

אחרי שדקרט מסיים ללמוד הוא מתגלגל בכל מיני מקומות, משתתף במלמת 30 השנה, ויש לו סיפור על איזו חוויה / חלום, שבעקבותיו הוא רואה את עצמו כבא למלא ייעוד של "למצוא יסוד למדע הנפלא". הוא תופס את תפקידו כפילוסוף כמשהו מטאפיזי. הוא ממשיך לעסוק במדע, ותופס את המשימה העיקרית של חייו כ"לתת יסוד למדע". מדובר במחצית הראשונה של המאה ה-17, בה מתרחש מה שנהוג לכנות המפכה המדעית. זה קורה יחסית מהר. מערכת מושגית שלמה מתחלפת לחלוטין תוך כמה עשרות שנים, אך בהתחלה יש מאבק. למשל, המשפט של גלילאו, שהשפיע מאד על דקרט, הוא חלק מזה. המאבק חל על שאלות יסוד, ובתוך הונטקסט הזה דקרט מרגיש את צורך השעה – להצדיק את הטביעה של האופנים החדשים בהם אנחנו מתייחסים לטבע, לאדם ולאנושות, לעומת האופנים הישנים. לשם כך, אומר דקרט, צריך יסודות חזקים. הדימוי של בניין שיושב על יסודות, של עץ עם ענפים, שורשים ופירות, יושב עם דקרט, והוא רואה את תפקידו כבניית היסודות / שורשים לבניים מדעי יציב.

יש כמה יצירות שדקרט לא מפרסם כי הסיפור עם גלילאו הפחיד אותו. הן מתפרסמות אחר מותו. אחרי שדקרט מפרסם את על המתודה הוא הופל לאינטלקטואל החשוב ביותר באירופה. זה כולל דין וחשבון מסודר על הידיעה פויזיטיבית (מלשון posite, הנחה). חיבור מורכב. דקרט מספר קצת על עצמו, יש לסיפור משמעות. בסופו של דבר דקרט מנסח ארבעה כללים שעליהם, או תוך כדי קיבוצם, צריכה להתבסס המחשבה הרציונלית. הכללים האלה הם קיצור של כללים בחיבור הבלתי גמור שלו "על כללים להדרכת הספר", והם אמורים לתת ביטוי לאופן הפעולה הנכון של שכל/תבונה (וזהו אופן פעולה רציונלי).

אזהרה: הכתבים של דקארט נקראים כמעט כמו רומן. זה זורם. זה לא כמו אריסטו או קאנט. אבל זה מטעה. צריך להסתכל על הטקסטים של דקארט במשנה זהירות. הקושי והסיבוך שלהם מסתתרים מתחת לחזות הקולחת של הטקסט.

הכללים: (נתייחס רק לראשון).

1. לא לקבל כאמיתי אלא את מה שלא ניתן להטיל בו ספק, שהוא בהיר ומובחן, אבידנטי). (מושגים חזובים – ספק, בהיר ומובחן, אבידנטי). המעד הראשון בהגיונות יהיה צעד בו דקרט מחיל את הכלל הראשון – הולך לחפש את אותו דבר שאי אפשר להטיל בו ספק. זה נשמע פשוט, אבל זה מעורר שאלות. מי השופט? מי יכול לקבוע במה ניתן להטיל ספק? לפי דקרט האני הוא שמחליט. איך הוא עושה זאת? אם הדברים נתפסים באופן מדעי לגמרי... מהם הקריטריונים לאבידנטיות - וודאות מלאה? דקרט – אותה תפיסה צריכה להיות בהירה (שקוף – הבנה מלאה של התוכן שחושבים) ומובחן (עומד בפני עצמו, לא מעורבים בו שום אלמנטים ממקומות אחרים). איך אני יודע שמשהו הוא בהיר ומובחן? האמת כאן מוגדרת על פי האופן שבו אנו תופים אותה. זאת הגדרה מאד פרובלמטית. מכאן צומחת שורה של ויכחוים ממנה נולדת הפילוסופיה המודרנית. מכאן עולה השאלה של פסיכולוגיזם – האם אפשר לייחס לאדם את האינסטנציה עליה דקרט מדבר. התשובה: לא, (אבל נורא קשה להציע אלטרנטיבה). מכל מקום, דקרט קובע את הכלל הזה, וב'הגיונות' הוא מתחיל בזה שהוא מנסה לממש את הכלל הזה הלכה למעשה. דקארט אומר שלא מסקיר להשתכנע בזה תיאורטית, אלא צריך לחוות את זה. כדי לעומק את הטענות אדם צריך להתנסות בזה לפחות פעם אחת בחייו. כאן נולד מושג ה"סובייקט". במה צריך להתנסות? בלהטיל ספק בכל דבר עד שמגלים טענה שאפשר להתייחס אליה באופן שלם כאמת – פשוטו כמשמעו, שהיא היסוד עליו נבנה את עולמינו. כל ההתנסות של דקרט אינה במרחב מושגי נשגב אלא בעולמו הפרטי, וכך צריך לדעתו לעשות כל אחד.

הערה כללית – פילוסופיה משתמשת במושגים רבים שבשימוש בשפת היומיום, אבל במובן שונה. אנחנו מבינים סובייקט במובן רלטיביסטי – תלוי בנקודת מבט. דקרט רוצה לומר שהבסיס לאובייקטיביות (או המקור, הצדקה, יסוד) הם ב"סובייקט", באני. דקארט מספר את סיפורו בגוף ראשון יחיד. חלק מהדברים שהוא מספר באמת קרו לו, וחלק הם פיקציות, רומן. למה הוא אומר הכל בגוף ראשון יחיד? כי המשחק של הפילוסופיה, של המחשבה הרציונלית מתרחש בשדה של היחיד. אמל אפלטון יש דיאלקטיקה, שיח, דיאלוג. אצל דקרט יש מונולוג. יש לדברים האלו משמעות פילוסופית בקשר לתפיסות שלהם.

רעיון הספק

• כל זה אינו מנותק משורה של אירועים היסטוריים, למשל הרפורמציה – ובאופן כללי – הערעור של מושג הסמכות (סמכות הפירוש וכו') שהופך ללא מובן מאיליו. הדבר השני הוא ההתעוררות מחודשת בכתבים של הספקנים היוונים.
• נהוג לציין את הספק של דקרט בכמה שמות, נציין שתיים מאפיינים:
  • ספק היפרבולי – מוגזם, מופרז, קיצוני, שהולך עד הסוף.
  • ספק מתודי - אצל יום (ספקן מודרני) וספקנים יוונים התוצאה היא ספקנית – שאי אפשר לדעת בוודאות. ערעור על התוקף של התבונה. אצל דקרט המטרה היא ההפוכה. התפקיד העיקרי שלו היא להתגבר על הספק. זה הכלל המתודי הראשון – לא לקבל שום דבר כאמיתי אלא אם לא ניתן להטיל בו ספק, ולכן יש להטיל ספק באופן היפרבולי בהכל עד שיגיע דבר אשר לא ניתן להטיל בו ספק.

האסטרטגיה של דקרט – אי אפשר למנות כל מחשבה, אידיאה, משפט ולהטיל ספק. צריך למצוא עקרונות בהם ניתן להטיל ספק. העקרונות אינם מקריים. המהלך היפרבולי (כמו סמיילי – פירוק ובניה מחדש של העולם, לכן זה ספק מתודי ולא ספק ספקני. ירידה לצורך עליה). זה נעשה במספר שלבים. יש כאילו שכבות של מציאות – תחומים של מציאות שאת כל אחד מאפיין פרינציפ, ואנחנו תוקפים את הפרינציפ בשלב של הספק, הירידה. אנחנו מראים שהפרינציפ (עליו נבנה סוג מסויים של התייחסות) איננו חף מן האפשרות שהוא איננו תקף. לא צריך להטיך באופן פוזיטיבי ספק לא בפרינציפ ולא ב___. לא צריך אפילו להעלות טיעון רציני לגבי אי התוקף של הפרינציפ, אלא רק להראות אפשרות – אפילו שסבירותה ממש נמוכה – שהוא לא מבוסס, כדי שנדחה את הפרינציפ ונחפש פרינציפ יציב יותר, עליו ניתן לבסס את האמון באופנים בהם אנחנו תופסים את העולם. אם יש אפילו צל קלוש של אפשרות להגיד שאולי אופן הכרת הדברים מבוסס על טעות, די בו על מנת לדחות את הפרינציפ כעיקרון עליו אפשר לבסס את האמון בסוד הידיעות שהפרינציפ בונה. זה חשוב, כי השאלה של ספקנות היא מעניינת בפני עצמה, ומפתה, גם בהקשר של דקרט, להיכנס בטיעונים שהוא מעלה ולבדוק אם הם טובים (והם במקרים רבים מופרכים, קלושים, פנטסטיים) זה בסדר, כי דקארט הוא אנטי ספקן ביסודו, הוא מחפש תשובה מוחלטת, שאי אפשר בשום אופן להעלות עליו שום הרהור. לכן זה בסדר שזה מופרך, כי זה מופרך אבל אפשרי.

שלבי הספק:

1. החושים – דוגמא: מסתכלים מרחוק על מגדל מרובע, הוא נראה עגול. מכניסים מקל ישר למים והוא נראה שבור. דקארט – עם רב הדברים אנחנו מתקשרים באמצעות החושים. מספיקה דוגמא אחת כדי לומר שכל מה שנתפס באמצעות החושים איננו דרך ראויה להכיר את העולם. זה למרות שדקארט יודע שרב מה שתופסים באמצעות החושים כן מהווה דרך תקפה להכיר את העולם. מאפיין של תפיסה – מרחק ביחס לאופן בו אני תופס את הגוף שלי. אולי יש משהו בקירבה, בתחושה שאני מניף את הידיים וכו', שהוא יותר אמין (אין אפקט של תאורה וכו'). אבל, אומר דקרט, יש אנשים שתופסים את הגוף שלהם באופן לא נכון (משוגעים – מביא דוגמא מפורסמת לאדם שחושב שהוא עשוי זכוכית). טיעון החלום – כולנו מכירים את התחושה שאנחנו משוכנעים שאנחנו עושים כל מיני דברים, ואז מתעוררים ומגלים שהכל היה חלום. זה אומר שגם האופן בו אנחנו תופסים את הגופניות שלנו אינו חף מן האפשרות שיש בתפיסה משהו לא תקין. שוב, דקארט לא חושב שאנחנו נמצאים בחלום מתמיד! מבחינתו מספיק שזה קרה פעם כדי לייסד תפיסה רציונלית של העולם על תפיסת גוף.
2. עד כאן הטענות מוכרות בהיסטוריה של הפילוסופיה. כאן הספק מתחיל להיות היפרבולי. נניח שאי אפשר לבנות ידיעה וודאית על עולם הגופים. אם נסתכל על דברים שאנשים מדמיינים (היום: סרטי אנימציה), בסופו של דבר האלמנטים שמרכיבים את הדמיונות הכי פרועים הם מוכרים לנו: מתקיימים בחלל, תופסים מקום, יש ממדים – מזה אי אפשר להתחמק. יש משהו במציאות הגופנית, ביסודות קיום הגופני, שמעבר אליו אנחנו לא יכולים ללכת. יש חלל, יש גופים (לא משנה מה צורתם). אומר דקארט: לא היא! אפשר להעלות טיעון נוסף. זה אולי הטיעון הרדיקלי ביותר שאנחנו מכירים בתולדות הפילוסופיה. אפשר להעלות על הדעת שיש מתכנת, שד, מרושע שהחליט לבנות את המחשבה שלי באופן כזה שיש בה "באג" מקורי, עיוות ראשוני שגורם לזה שאני תופס הכל באופן לא נכון, שגם היסודות הללו של הקיום הפיזי, של החלליות של החלל וכו', גם הם סוג של אשליה. ואז הוא הולך עוד צעד מכריע – אפשר להגיד את זה לא רק על יסודות הקיום הגופני אלא גם על יסודות המחשבה הרציונלית: אפשר לומר שהחוקים הללו (של המתמטיקה, הלוגיקה) אינם תקפים. 1+1, חק הסתירה (דבר אינו יכול להיות אמיתי ושקרי בעת ובעונה אחת) שקריים. זה מאד רדיקלי. דקארט יכול להרשות לעצמו להגיד את זה כי הספק שלו מתודי. דקארט לא אומר את זה בצורה מפורשת לגמרי בהגיונות, אלא בתשובות להשגות, ועד יותר – בשלושה מכתבים למרסן תחת הכותרת הפרובלמטית הבאה "הבריאה של האמיתות הנצחיות". המושג של אמיתות נצחיות במאה ה17 חל על העקרונות של המחשבה הלוגית, המתמטיקה, אותן אמיתות שאנחנו תופסים כהכרחיים (שלם גדול מחלק וכו'). דקרט אומר שהאמיתות הללו נבראות. מה הפירוש של לומר את זה? שהדברים היו יכולים לא לבוא לידי קיום או להיות אחרת ממה שהם. אלוהים היה יכול לברוא עולם אחר ממה שהוא ברא. המחשבה שהעולם על החוקים היסודיים שלאורם הוא מתקיים היה יכול להיות אחרת היא מחשבה שאפשר לחשוב עליה, וזה אומר שהמושג "עולם אחר מכפי שהוא" קיים. למושג הזה יש שם – והרעיון הוא שהדברים שאנו תופסים כהכרחיים, ההכרח הזה הוא קונטינגנטי.
   קונטינגנטיות – שייך למשפחה של מושגים מודאליים. הגדרה: טענה קונטינגנטית היא טענה שניגודה איננו בלתי אפשרי. (דוגמא קלאסית של לייבניץ לטענה קונטינגנטית – יוליוס קיסר חצה את הרוביקון. זו נכון, אבל אנחנו יכולים לחשוב על עולם אפשרי שבו יוליוס קיסר לא חצה את הרוביקון. זוהי טענה שקרית אבל אפשרית.) 2+2=4 היא טענה אמיתית, והשאלה היא אם ניגודה אפשרי. דקארט אומר שטענה זו אמיתית והכרחית, אבל ההכרח שלה קונטינגנטי. המושג אמת נצחית בלשון הפילוסופית של דקרט היא טענה הכרחית. דקרט אומר שהטענות האלה אינן ראויות לשמש בתפקיד האמיתות היסודיות כי הן לא נושאות בתוך עצמן את העקרונות של האמיתות שלהן, וטענות כאלה דקרט מחפש. זו משמעות הספק שמצד אחד הוא מתודי – מחפש את הטענה שנושאת את הוודאות שלה בתוך עצמה, ושל ההיפרבולות – יותר קיצוני מזה אי אפשר ללכת.

דקרט מתאר את זה במונחים אקסטינצנציאליים – כמו טובע שאינו מוצא בסיס לעמוד עליו, חרדה אמוציונלית (אבל הוא ממליץ על זה לכולם:) ).

<שאלה שלי: האם קיים הבדל, ואם כן, מהו, בין טענה שההכרח שלה קונטיגנטי לבין טענה שההפך שלה אפשרי?>

הנקודה בה הספק נעצר (השפל של הפרבולה) – הקוגיטו. מילה לטינית שמשמעותה "אני חושב". דקרט אומר כך: אחרי שאיבדתי כל אחיזה אני מגלה שיש דבר אחד שאי אפשר להטיל בו ספק – יותר ודאי מהאמיתות המרכזיות, והוא שאני חושב – שישנה הטלת ספק. בלתי אפשרי להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק.

האם זה נכון, ואם כן – למה?

יש כאן משהו שחורג מכל המהלך ומייחד את המומנט של הקוגניטו, והוא שמדובר על משהו שהוא לא סוג של היקש, יש כאן משהו שהמיידיות והמוחלטות שלו שייכות לתחום של הניסיון או ההתנסות, שבו המחשבה תופסת את עצמה. “אני חושב משמע אני קיים". Cogito ergo sum. קוגיטו – אני חושב, ארגו – מכאן נובע, היקש, סום – קיים.

מייד מתעורר על זה ויכוח. יש כאן מעגל שמכונה "המעגל הקרטיזיאני". למשל, השימוש במושג ארגו – הקשה, שמניח את עקרונות החשיבה הלוגיים (למשל, עקרונות הסתירה, ועוד). הוא עושה כאן משהו שהוא אמר שאסור לעשות. דקרט עונה שאין כאן גזירה, מעבר מהנחות למסקנות (לכן זה לא תמיד מנוסח ככה, אלא לפעמים "אני חושב – אני קיים"). יש משהו מסוג אחר, שהוא תפיסה מיידית ללא תיווך של מחשבה, וההכרח של אותו מומנט בו אי אפשר להטיל ספק, להעלות שום טיעון.

הנימוק הכי רדיקלי שהוא מעלה – של השד הרע, כל מה שלא יעוללו לו, המכונה חושבת. מיד עולים דברים נוספים, והם מחוללים את סדר היום הפילוסופי מאד ועד היום:

1. המחשבה חושבת את עצמה. מה שמגדיר את המהות שלה הוא שמעצם טבעה יש לה יחס אל עצמה (רפלקסיביות) זה יוצא דופן. למחשבה הזאת את עצמה יש שם, והשם הוא "תודעה". המחשבה היא תודעה, בזה היא נבדלת מכל דבר אחר. כאן תודעה מקבלת את המשמעות, פחות או יותר, בה היא משמשת עד היום (עד אז הכוונה היא למצפון – יש קשר בין המשמעויות). זה משהו שקשה להגדיר ולאפיין מצד אחד, ומצד שני – זה הכי הכי אנחנו. דקרט מעלה את העניין הזה לדרגה של שאלה פילוסופית מרכזית. זה אחד ההישגים הגדולים של דקרט, והיום זה חשוב יותר מאי פעם. הניסיון לתת הסבר מדעי למה שכולנו מבינים בצורה הכי אינטואטיבית עולה בכל מיני הקשרים, בין היתר בגלל היכולת להתסכל לתוך המח – וכמה שמסתכלים יותר עמוק לא מוצאים את התודעה. יחד עם זה, היא נמצאת בכל מקום.
2. עוד קפיצה "אני דבר חושב" res coritans. המומנט של קוגיטו הוא רגעי, וודאות רגעי, ואז מגיע משהו שהוא מצע או פועל או דבר, שעושה את הפעולה הזאת של חשיבה.
   יש כמה דברים שמשתמעים מכך. דקרט אומר שהמהות שלו, הדבר העיקרי שמאפיין אותו הוא שהוא חושב. יש משהו, דבר, שחורג מהמומנט הרגעי, ומה שמאפיין אותו הוא תודעה, מחשבה. מהות מהחשבה לפי דקרט היא mathesis universalis. תבונה, שהדמות שלה היא דמות מתמטית. מהות האדם היא רציונליות. זה מה שעומד ביסוד הקיום האנושי.
3. סובייקטיביות – מתחילה ללבוש צורה יותר ברורה. הסובייקט הוא הנושא של __. בספרות קוראים לזה בכמה שמות, למשל סובסטראט – מצע, נושא. האני הוא הנושא, המצע של המחשבה (כשם שהחיוך של החתול בעליסה בארץ הפלאות זקוק לחתול שיחייך אותו). דקארט קורא לזה משהו אחר – עצם. למי שעושה את הפעולה קוראים פועל, agent. הסובייקט הוא הפועל של המחשבה, הוא הפועל של הרציונליות.
4. מהמושג של התודעה מתחייבת הנוכחות האינטימית של האני בתוך עצמו. יש התייחסות מיוחדת של משהו שהוא נושא של המשבה בשני המובנים של נושא – מצע ו"המחשבה חושבת את עצמה". אלו חלק מהמרכיבים המאד מעורפלים שמלווים את הניסיון לומר מהי סובייקטיביות ומהו סובייקט.

יש כאן מהלך מאד מדויק וקפדני (למרות החזות הקלילה) בו יש ימטריה שלמה בין השלבים של הספק לשלבים של החזרה והבניה מחדש של העולם.