יום רביעי, 7 במרץ 2012

תעתועי התודעה - שיעור 1 (14)



תעתועי התודעה סמסטר ב

חטיבה שלישית – מוסיקה וזיכרון:

שיעור 1 / 14 07-03-2012
מאהלר / אייבס

הנושא של מוסיקה יהיה יותר מרכזי הסמסטר, וגם יופיע בבחינה.
נדבר על שני מלחינים – מאהלר ואייבס.
מוסיקה וזמן – האזנה למוסיקה מכניסה אותנו למימד אחר של זמן. קשור לפרוצדורות קוגנטיביות בתוך זרם התודעה. קראנו מאמר קצר של בוטשטיין. זהו מבוא לכתב העת שהוא העורך שלו – אחד החשובים במוסיקה musical quartely, גיליון שכולו עוסק במוסיקה וזיכרון – על שוברט.

מאהלר 1860 – 1912:
בוטשטיין שואל איך חקר המוסיקה יכול להרחיב את ידיעותינו בהיסטוריה?
אנחנו עוסקים כל הזמן במוסיקה ותמונות, והמוסיקה, בגלל שהיא מתקיימת במרחב ושפה אחרת, נשארת מחוץ למיינסטרים של המחקר ההיסטרי.
מגבלות -
  1. הבנה של שפת המוסיקה ובעיקר של צורות כליות ארוכות. אנחנו, בתעשיית המוסיקה, רגילים לשירים באורך3 דקות! מוסיקה ללא טקסט מזמינה שלל פרשנויות מגוון. יש לנו נטיה להכפיף מוסיקה לטסקט. כאשר המוסיקה כלית, אינסטרומנטלית, נטולת טקסט – ואפילו כותר...
מאהלר הכניס אותנו לזרם התודעה שלנו. היצירות שלו ארוכות, ובכך מדמות את זרם התודעה. כאן נכנס הזיכרון. התודעה שלנו פועלת כל הזמן, וחלק גדול מהפעילות שלה קשורה לזיכרון. אנחנו עורכים כל הזמן השוואות בין ההווה לבין דברים שקרו בעבר. המוסיקה היא המימוש של איך שזרם התודעה עובד. כאשר קטע מוסיקלי מתחיל לרוץ, אנחנו כל זמן עורכים השוואות עם חלקים קודמים שלו, וגם המלחין – כל הזמן מצטט, מתכתב ומתייחס לזיכרון המוסיקלי שלו. בסופו של דבר אפשר לעשות מניפולציה של היצירה כולה ולהציב אותה כזיכרון גדול, והמכאן ההשואה של בוטשטיין בין מוסיקה ונסטלגיה (כנושא תרבותי – זה עניין מודרני).
  1. יש להבחין בין מפת המוסיקה לבין ביצוע חי או האזנה לה בהקלטה. הכוונה למוסיקה המערבית האומנותית. מפה – הכוונה לתווים. יש זיהוי של הדף עם הנקודות השחורות לבין מוסיקה, אבל זה לא מוסיקה! יש אבחנה מרומזת בין החוויה המוסיקלית עד ראשית המאה ה20 – שהיא מוסיקה חיה, החוויה של מוסיקה ללא מבצע חי היא חוויה מודרנית. שלושה מימדים: מפת נייר – קווים ונקודות, ביצוע חי והקלטה.
  2. בעיית הביצוע כמקור היסטורי – האם איך שאנחנו שומעים את המוסיקה היום כמו ששמעו אותה בעבר? האם הוינאים בתחילת המאה ה20 שמעו את המוסיקה כפי שאנו שומעים אותה היום? למשל – אנחנו רגילים להמון רעשים של מכוניות, הם לא היו.
עד לסוף המאה ה19 ... על בסיס הזיכרון הטהור" (ציטוט מהמאמר, השלמה במצגת). לאנשים בעבר היה מילון של גירויים מוסיקליים. למשל - “המנגינה הזאת מזכירה לי כפר" – למאזינים מודרניים אין את אותו עולם אסוציאציות של אנשים בעבר. התקבלות היצירה מבחינתינו היום שונה מאד.

נשמע את תחילת הסימפוניה הרביעית ונדון ברבדים של זיכרון – 1 אסוציאציות שלנו ושל המפרשים ו2 של התדיינות מוסיקלית עם העבר המוסיקלי עצמו.
אסוציאציות של הכיתה -לכולם היו אסוציאציות ויזואליות.

השפה המוסיקלית המיינסטרימית של הולייווד (רומנטיקה מאוחרת) היא מאהלר. הוא כאילו "המציא" את המוסיקה לקולנוע (למרות שלא היה חשוף לקולנוע). גם זה מוסיף לכך שיש לנו אסוציאציות ויזואליות.

כל מי ששמע את המוסיקה הזאת בתחית המאה ה19 שמע משהו אחר. אנשים הופתעו מהפתיח, כי הוא מתדיין עם המוסיקה הקלאסית המוקדמת יותר. מנגינה פשוטה, מוכרת, קצרה יחסית, חזרות רבות. יש תהליך של התפוררות התום. מאהלר מדבר עם העבר שלו, עם מלחינים שחיו 100 שנים קודם בעיר שלו. הוא כותב מנגינה מאד קלאסית. בתקופה הרומנטית המנגינות היו ארוכות, מורכבות מאד, מלאות קפיצות – כאן המנגינה פשוטה, אפשר כמעט לזמזם אותה. אנשים באו לשמוע יצירה רומנטית, מגיע לאולם, רואה תזמורת בגודל חסר תקדים. בהתחלה יש פעמונים של כפר. כאשר רואים נגן מרים פעמון של כפר, בסגנון שמשמיעים שם בחג המולד. זה מחזיר את השומעים אל הכפר, קריסמס, שלג, טוהר. ואז מגיעה מנגינה פשוטה, אפילו במונחים של סוף המאה ה18.
הפרק האחרון – בעקבות המסורת של בטהובן הוא פרק לזמרת ותזמורת, שיר שנשמע כמו שיר ילדים ובסוף כמו שיר ערש. המלחין חוזר לזכרונות ילדותו. האם הוא שמע פעמוני חג מולד בילדותו? לא! הוא נולד יהודי (והתנצר מאוחר יותר). אנחנו רואים את היכולת של המוסיקה לעורר זיכרון, לממש את זרם התודעה, לייצג אותו (להסביר את זרם התודעה מאד קשה). ההתנצרות של מאהלר לא עברה חלק, ואולי החזרה לפעמונים היא המצוקה של מאהלר (בדומה ליהודי בקניון בארה"ב שנכנס למצוקה מיותר מדי חגיגות חג מולד). הפעמונים הם לא כדי לשאת חן בעיני המבקרים. הוא דן בהתפרקות – אולי של זהותו, אולי של האימפריה האוסטרו – הונגרית, אולי של הנאורות והרציונליזם.

נשמע שוב את תחילת היצירה:
התחלה - מאד סימטרי, נעים, כמעט שאנסון / פופ.
קטע שני – גם מאד סימטרי, באסים, אם קודם זה היה פיה, עכשיו זה השד שיוצא. קודם זה גבוה, עכשיו זה נמוך. (אין קשר בין המושג לאמת המוסיקלית - ביוון כנראה היתה משמעות הפוכה לגבוה ונמוך. זו רק קונבנציה).
קטע שלישי – סיום המנגינה, מרחיב את המוטיב המוסיקלי ואצלנו נוצרת תחושה של איבוד קל של שיווי משקל ואז יש חזרה למנגינה הכל בסדר. הילדות בסדר, אני בסדר.

צ'רלס אייבס 1874-1954
דמות מפתח, זכה להכרה רק אחרי מותו. המוסיקה שכתב הקדימה את זמנו, זה בד"כ מקור לסבל, אבל הוא לא סבל – הוא היה סוכן ביטוח ולכן חי בשפע והדאגה הכלכלית לא היתה בראש מעייניו. כתב מוסיקה ייחודית, קשה להאזנה וגם להפקה. הצבע של היצירות שלו בלתי שגרתי.
מה שמאפיין את המוסיקה שלו הוא שהיא כולה זרם תודעה אחד, כלומר המעשה הקומפוזיטורי מתרגם את זרם התודעה שלו לצליל.

Central park in the dark – 1906:
הוא יושב בסנטרל פארק בקיץ, בחושך, ומתרגם לנו מה הוא מרגיש, מה הוא שומע.

(סוף השיעור חסר)