יום רביעי, 25 בינואר 2012

תעתועי התודעה - שיעור 12


שיעור 12

ייתכן שפספסתי שתי דקות מתחילת השיעור
האומנות החזותית מתחילה לשאול האם נושא הזמן כל כך פשוט וטבעי, לוכד מספיק את המורכבות של חווית הזמן כשמייצגים אותו בדרך הרציונלית – ציר אחד, מתקדם מהתחלה ועד סוף, כמו שהקולנוע עסק בזה בתחילת דרכו. היום נראה אומנות שששואלת שאלות הרבה יותר מורכבות, על הזמן בצורה לא רציונלית ומובנית. התמונה מסתבכת. אנחנו מדברים על תמורות בתפיסת הזמן וייצוגו באומנות.
אנחנו מדברים על זמן, שהוא מרכיב מרכזי בחוויה האנושית. החוויה האנושית תלויה בזמן כי חיינו נעים על ציר שבין לידה ומוות, ויש תחושת שעון חול שאוזל.נעשה קפיצה משנות ה80 של המאה ה-19 וטכנולוגיית הצילום ברצף של מארי, שמסמן את האובייקט בהיילייטס לבנים ומוארים, וכך מגיע לייצוג גרפי כמטע מופשט של זרימה, של התפתחות תנועה לאורך זמן. הזמן נתפס כתנועה של גוף לאורך ציר של חלל וזמן. בנוסף, דיברנו על מייברידג', שגם הוא מונע מתוך רצון להגיע לרצף של תנועה, והגיע לפתירון קצת אחר של צילום שמפרק את הזמן לפרגמנטים בודדים, ואם מחברים אותם יחד נוצרת אשליה של תנועה (בתוך אפרטוס).
היתה התרגשות רבה סביבב היכולת להרכיב פרגמנטים חזרה לאשליית תנועה שנתפסת כטבעית.זה לא מקרי שהטכנולוגיות האלה מופעות דוקא אז. ההקשר התרבותי וההיסטורי הוליד את הצורות האלה, בגלל התמורות שחלו – למשל – המעבר לייצור תעשייתי, סדרתיות, שמשתקפת גם בטכנולוגית הווידאו המוקדמת. הרכבות מאפשרות מעבר מחווית זמן לוקאלית לאוניברסלית, מה שמחייב האחדה של הזמניםוכך גם הקולנוע מייצג זמן באופן אחיד – הקצב, הגדול הכל אחיד בכל מקום בו הוא מוקרן. הזמן עובר תהליך של רציונליזציה, ונעשה נוסחתי, אוניברסלי ופשוט. מחולק ליחידות שוות, מתקדם בקצב אחיד, בכיוון אחיד – כמו המסרטה. נוצר זיהוי בין הדרך בה הזמן מיוצג בקולנוע לבין התפיסה של החוויה הטבעית של הזמן.
האם זה אכן כך? בכלל לא ברור. הרבה יותר סביר שאנחנו חווים את הזמן בצורה כאוטית, כשהעבר והעתיד משליכים ותמערבבים בהווה. (ואז ייצוג הזמן בקולנוע הראשוני הוא רדוקציה של חווית הזמן). כך או כך, את השאלות האלה הקולנוע שואל בשנות ה-60 עד ה80.
יש את העניין של אשליית הרצף – אי אפשר לשים את היד וללכוד את התנועה במדיום הזה. יש מתח שין זמן אובייקטיבי וסובייקטיבי – הקולנוע לא נותן מקום לחווית זמן סובייקטיבית, הוא מוקרן בקצב קבוע.

Chance, 2011 בוטנסקי
יש סרט שנע ומוקרן על מסך. על הסרט אפשר לראות פרצופים של תינוקות בני יומם באופן ברור, אבל על המסך רואים תנועה מטושטשת. רק מדי פעם, כשהסרט עוצר, אפשר לראות תמונה ברורה על המסך. הוא לוקח את המדיום הקולנועי כנושא עיסוקו, ומפעיל אותו באופן חתרני, כי הוא לא נותן אשליה של רצף ותנועה. אנחנו מקבלים על המסך תנועה נטו בלי דימוי סגור ומובחן. הרצף של התנועות נמצא בין הסרט האמיתי שבו כל פריים הוא פיתוח של הפריים הקודם (תינוקות באותה זווית וכו') לבין פירוק. מזכיר תעשיה בצורה לואו טקית – לא נקי, שקט וסטרילי, אלא רועש ומלוכלך, מסיע ומניע. מה יוצא מפס הייצור? אקראיות chance, מקרה. הפעמון התעשייתי, שמחזיר אותנו לבית החרושת (יש כאן חרושת של המין האנושי שמתגלגל על ציר של זמן). המסך שאמור למקד אותנו על התמונה לא מראה לנו דימוי סגור של אדם אלא רק בזמן ההפסקה, שאז באופן מקרי אנחנו רואים אדם אחד, סגור ויציב ואז הרצף ממשיך לזרום. יש כאן זרימה בה אין אפשרות להיסגר על צורה אחת, כשמידי פעם צורה כזאת נסגרת כאשר כמה מאפיינים מתחברים.

בוטנסקי עושה אנלוגיה בין האפרטוס הקולנועי לאפרטוס התעשייתי ואת שניהם הוא מכניס להקשר של זרימת הזמן וחיי האדם. יש שני קטבים – מוות ולידה, הוא מתעסק בלידה אבל גם במוות – באזור של המיצב יש מוניטורים שמציגים נתונים סטטיסטים על כמה אנשים נולדו ומתו.
זו זרימה בה הזהות של האדם המובחן נקבעת באופן אקראי ונעלמת אחרי זמן קצר. יש כאן שראלות על המדיום הקולנועי ועל הדרך בה הוא מייצג את חווית הזמן.
למה בוטנסקי מרגיש צורך לחזור למדיום המיושן? אלינה: יש בזה משהו מנחם.

2009, סרט נר candle film
מקרן 16 מ"מ מיושן, בצד מונחת ערימה של קופסאות סרט, יש 30 ומשהו סלילים. יש טכנאי מיוחד שעומד ומחליף את הסלילים. המעבר מסליל לסליל עומד במרכז העבודה. זה נעשה יותר מובהן ומובחן בהתחשב בכך שהמקרן עצמו עומד במרכז העבודה – מונח על הכן, לא מוסתר (מאפיין לא מעט עבודות). מה שמייצר את החוויה הבסיסית של העבודה (אורכה 6 שעות), הוא שאין כמעט תנועה על המסך. מוקרן נר, ומבינים שזו לא תמנוה סטטית כשרואים את הלהבה הזזה. החחויה היא שעיקר התנועה מתרחשת בין הסלילים ולא על המסך (דומה להיפוך של ביטנסקי). הדימוי על המסך מתסכל את הציפיה. הצופה רואה ושמוע את הסרט רץ, בעוד הדימוי כמעט סטטי. יש תפקיד לסמליות של הנר בתור חיי, או נשמת אדם. במהלך הסרט רואים את כל בעירת הנר – מהרגע בו הוא נדלק עד הרגע בו הוא נגמר וכבה.

נראה שתי עבודות ווידיאו – אחת מאיצה ואחת מאיטה באופן קיצוני התרחשויות.

Still lifeמושג שמכיל סתירה פנימית. האומנית מוסיפה לזה את מימד הזמן באמצעות צילום ווידאו. התהליך הארון נדחס לתוך 4 דקות. גם כאן, יש תהליך של כיליון, ושימוש בtime based art כדי לטפל בחוויה הזאת. זה זיאנר שבד"כ מתאר תהליכים של צמיחה- יצירת פרפר מגולם, בקיעה של פרח מתוך האדמה... ע"י המניפולציה על הזמן האומנית __. מה משמעות האצת התהליך? התהליך הוא בד"כ כל כך איטי שאנחנו לא מודעים להתקדמות שלו – אנחנו עוצרים ואומרים: וואו, עבר סמסטר, אבל לרב אנחנו לא מודעים לחווית הזמן. העבודה הזאת מרכזת את המודעות על זרימת הזמן. הם של העבודה מדבר עם המסורת של טבע דומם אבל במובן מסוים הוא אירוני – אין שום דבר בחיים שהוא דומם. האמנית יצרה את העבודות האלה שנתיים-שלוש אחרי שחלתה בסרטן (היא הבריאה). פתאום נוחתת עליה תודעה פתאומית שהגוף הולך ומתכלה