שיעור 12 – סיפורי קאנטרברי, צ'וסר Chaucer
היצירה המפורסמת ביותר של ימי הביניים האנגליים. השיעור יחולק
לשישה חלקים:
1. רקע
2. הכלאה והטרוגניות
(נושא אהוב על אסלנוב. הטרוגניות, כלומרההכלאה לא הושלמה)
3. עליזות (במשמעות
הפרובינציאלית – שלל גוונים, שלל צבעים, משהו נוצץ)
4. פוליפוניה – רב
קוליות. במובן שבחטין, שתיאורטיקן החשוב של הספרות העניק למושג הזה.
5. אג'נדה גלויה. יש כל
מיני אמירות של המספר שמשפות את השקפת עולמו.
6. אג'נדה סמויה (די
מפחידה). מסתתרת מאחורי הנימה הנחמדה לכאורה.
1 רקע
צ'וסר 1342 – 1400. לא ידוע כמעט דבר על אודות ג'ופרי צ'וסר. אפילו לא
יודעים אם הוא אציל זוטר או בורגן מהבורגנות העליונה. ידוע שהוא התקבל למשרת משרת
בחצר המלוכה, תפקיד נחשב, סוג של פקיד בכיר. הוא כנראה ניצל את תפקידו כדי לפעמים
למלא משימות דיפלומטיות, דבר שהביא אותו לבקר בקונטיננט (היבשת) – לאנגלי מאד
מעניין לחצות את העלה ולהגיע לארצות הקונטיננטליות של אירופה – צרפת (שהיתה אז חצי
אנגליה), איטליה (חשוב לענייננו, כנראה מה שנתן לו הזדמנות להכיר סיפור המורכב
מסיפור מסגרת וסיפורים ממוסגרים, לאו דוקא גבוהים – היא הדקאמרון). בזמן ביקורו באיטליה
שמה של היצירה כבר הלך לפניה). כשצ'וסר חיבר את יצירתו הוא כבר היה בסוף חייו וכבר
הספיק לחבר יצירות רבות. אחת מהן, ___ סיפור אבירים בעיקר. רואים פה את המעבר
מהספרות הגבוהה שבה צ'וסר עסק לספרות קלילה יותר לקראת סיום הקריירה שלו. היצירה
משקפת בשלות מסויימת ואולי דיסטנס, ניסיון לסכם את כל היצירות שהוא כתב קודם,
ביצירה שהמבנה שלה מאפשר לנקוט עמדה מרוחקת מהחומרים הנרטיביים, קצת בדומה למעקה
של דקאמרון.
כמו אצל בוקאצ'ו, אך עוד יותר מפני שהתקופה יותר מאוחרת, אנחנו נמצאים
בשלהי, שלכת ימי הביניים, בתקופה שמתאפיינת במגמתה לסכם את כל מה שהיה לפני כן.
כמובן שבאנגליה המשמעות קצת שונה מבאיטליה, שם יש את ניצני פריחת הרנסנס, ואילו
באנגליה הרנסנס עוד רחוק. כך שמבחינת שלכת ימי הביניים צ'וסר קרוב לבוקאצ'ו, אך
מבחינת הקרבה לרנסנס יש ריחוק, צ'וסר עוד נמצא עם שני רגליו בשלהי ימי הביניים.
(למבחן – רקע: סטרטאפ, חימום אינטלקטואלי. הקשר: יכול להופיע במבחן).
2 הכלאה והטרוגניות
ההכלאה נוגעת להיבטים רבים, בראש ובראשונה לשפה. המקור הוא באנגלית בינונית
כשהכוונה היא לשלב ביניים של האנגלית בין אנגלית עתיקה לאנגלית מודרנית. האנגלית
הבינונית שונה מאד מאנגלית עתיקה, שהיא מאד לא מובנת לדוברי אנגלית היום. ההבדל
הוא בהזרמה של מילים מצרפתית. אנגליה היתה בשלטון הנורמנים דוברי צרפתית, שכפו את
שפתם על האליטות האנגלית. האנגלית התגברה על השפה הצרפתית תוך הזרמה מסיבית של
מילים צרפתיות שנטמעו באנגלית. כלומר, האנגלית הבינונית היא תוצאת של חיבור בין
אנגלית עתיקה לבין צרפתית עתיקה (שדוברה באנגליה עד סוף המאה ה14, התקופה בה צ'וסר
כותב). זוהי שפה המוכלאת משתי שפות, כמו פרסית ותורכית, המכילה בסיס דקדוקי
אנגלו-סקסי והרבה מילים צרפתיות. תהליך השחיקה שהפך את המילים הצרפתיות לאנגליות
טרם הושלם, ולכן ביצירה פעמים רבות המילה הצרפתית מופיעה כמו שהיא במקור האנגלי
הבינוני, כמו למשל בתיאור הנזיר הקבצן (הוא למעשה סתם פרזיט) "נזיר
העוני". התרגום די חופשי (חינני, שנון, נעים לקריאה), והוא תרגום של הביטוי
האנגלי לכאורה ___ שהוא למעשה אנגלות של מילה צרפתית לחלוטין. המילה נשמעת אנגלית
באנגלית מודרנית, ובאנגלית בינונית היא נשמעת הרבה יותר צרפתית. ביצירה מוצאים
מילים צרפתיות רבות שעוד לא עברו אינטגרציה למרקם אנגלי סופי. זוהי שפה עם שני
מרכיבים: מרכיב אנגלי גרמני ומרכיב שקשור לקיומן במקביל של אנגלית וצרפתית באנגליה
הנורמלית (האנגלית בלעה את הצרפתית כשם שהדג בלע את יונה – צרפתית המשיכה לנשום
בתוכה).
חוסר האחידות מודגש גם מבחינת הדיאלקט: צ'וסר כתב בדיאלקט לונדוניאני.
באנגליה עצמה היו הרבה להגים, ולונדון ריכזה באותה תקופה אוכלוסיות מאזורים רבים
באנגליה, וכל הלהגים התקבצו בלונדון ונוצר להג משותף לכל בני אנגליה שמלבד כך
שכללה בתוכה צרפתית, היה גם הכלאה של כל להגי אנגליה. זהו מרכיב נוסף של הכאלה
בלשון.
הרושם של הכלאה והטרוגניות אינו רק בלשון, הוא נוגע גם ליצירה עצמה,
ובראש ובראשונה לשיון הסוגתי. היצירה שייכת להרבה סוגות, וזה יכול להוות קו אפיון
שווה ערך להטרוגניות הלשונית.
הסוגות השונות המופיעות ביצירה: מדובר ביצירה נראטיבית, אבל בתוך
הסוגה הנראטיבית יש הרבה סוגות, וזה כולל את הסיפורים (אנחנו קראנו רק את הפרולוג –
היצירה בזעיר אנפין). היצירה מכילה מרכיבים מכל מיני סוגות:
·
רומאן (הכל ממוזער בסיפורי קארטרברי, וגם הרומנים ממוזערים. הסיבה היא
שצ'וסר רוצה לתת מגוון סוגות בזעיר אנפין) למשל הסיפור על האביר.
·
סיפורי חיות (הסיפור על השועל והשכווי, למשל)
·
פאבליו (כמו אצל בוקאצ'ו).
·
נובלה, הסוגה שבוקאצ'ו כמעט המציא והדגים, כאן יש נובלות במשקל (לא
בפרוזה כמו אצל בוקאצ'ו)
·
סיפורי קדושים
·
דרשות, או יותר נכון, פארודיות על דרשות
זה מכסה מגוון די רחב של סוגות. גם סיפור המסגרת נכנס לרשימת הסוגות
המיוצגות בסיפורי קאנטנברי.
כאן צריך להתייחס גם לסוגיית ההטרוגניות, לתחושה שרואים את התפרים,
ההכלאה לא נשלמה, צ'וסר לא סיים את
המלאכה. יש תחושה שבפרולוג יש איזה תכנון, לפיו 29 הפילגרימים הנמצאים
בפונדק אמורים לספר כל אחד שני סיפורים בדרך הלוך ועוד שניים בדרך חזור, שלומר
29*4=116 סיפורים. למעשה, בתוצאה הסופית יש רק 24 סיפורים. זה מעט מאד! יש פגם
בתכנון. מה קרה? יש מספר השערות:
1. השערה בנאלית, הפגם
בתכנון נובע מהעובדה שצ'וסר מת בטרם עת, לפני סיום המלאכה ואף אחד לא המשיך
את מלאכתו (כמו שקרה לפעמים בימי הביניים). רומנטי – יצירה בלתי גמורה. השערה קצת
מינימליסטית.
2. הסיבה הרבה יותר
מתוחכמת וצ'וסר אכזב בכוונה את קוראיו וסיפק פחות סיפורים ממה שהבטיח, כי צ'וסר
מביע בסוף הספר חרטה על כך שהתחיל בכלל את ספרו retrection – לא ברור
שהחרטה אמיתית, ייתכן שאיש כמורה שהעתיק את הספר שכולל כמה קטעים מתובלנים שהיו
יכולים להפריע לאנשים מסויימים הוא שהוסיף את המשפט. כלומר, אנחנו לא יודעים אם
הבלאגן, הכלבו אמיתי או אקראי, והאם החרטה אמיתית או אקראית.
3. אפשר לענות בספקנית
פוסט מודנית ולומר שצ'וסר כתב יצירה בהתהוות והיה פוסט מודרני לפני העת,
הוא אוהב את התסיסה ובמכוון לא בנה מבנה מסודר כשל בוקאצ'ו. לפי קריאה שניה זאת
צ'וסר רצה להתנער מהאילוצים שהוא כאילו כפה על עצמו, ומרשה לעצמו להתנהג כראות
עיניו. הוא פוטר את הפילגרימים שלו מהנדר שהם לכאורה נדרו. כאן יש יצירה דינאמית –
גם הדמויות נעות (שלא כמו של בוקאצ'ו, שם הדמויות סטאטיות), וגם היצירה עצמה
בהתהוות. כלומר יש המחשה לכך שהסיפורים מסופרים אגב הליכה או רכיבה.
לסיכום, בסך הכל יש שלושה כיוונים: 1 המוות 2 החרטה
3 ההשערה הפוסט מודרנית – פער מכוון שמשקף אסתטיקה של הבלתי מוגמר, של
הנזיל של הבלבול של הכלבו. הזערה זו מתאימה לתקופה שלנו שאוהבת את המושג של יצירה
בהתהוות.
עוד משהו שכדאי לקחת בחשבון הוא שבימי הביניים הדפוס עוד לא הומצא,
והיצירה מתועדת על פני 80 כתבי יד. זה לא מבוטל – לשירת רולן ולאל סיד יש תיעוד של
כתב יד אחד בלבד, כאן יש שפע. היצירה לא מתועדת באופן זהה ב80 כתבי היד המתעדים
אותה. לפעמים יש שינויי גרסאות, כולל במבנה והתכנון, כך שבנוסף לפער בין התכנון
והתוצאה גם בין הגרסאות המתועדות יש איזו חוסר וודאות לגבי מהי הגרסה האמינה
ביותר. יש נזילות מסויימת של הטקסט, לא רק משום שאינו מוגמר אלא גם משום שריבוי
כתבי היד מבלבל קצת את הקוראים, לא ברור על איזו כתב יד יש להסתמך בקביעת הכוונות
של צ'וסר. זה הופך את הניסיון לפרש, לעשות סדר באי הסדר לבלתי אפשרית. חוקרי
הספרות בימי הביניים צריכים להבין שטקסט של ימי הביניים הוא נזיל. דפוס עוזר
לקיבוע גרסה אולטימטיבית.
הכלאה חברתית: כל המעמדות של אנגליה במחצית השניה של המאה ה14 + המחבר + הפונדקאי
מיוצגים, וזה יוצר קונטרסט ענק לעומת הדקאמרון (במבחן לא נצטרך להשוות, אבל חשוב
להעריך את ההבדל). בדקאמרון עשר הדמויות המספרות שייכים כולם למעמד האצולה –
ג'נטלמנים וג'נטלווימנים מבתים טובים, ואפילו אם מנסים לייחס את ההבדל בין סיפורי
הדקאמרונים לאישיות של הדמות המספרת לא בטוח שזה עובד. רב הסיפורים של הדקאמרון לא
כל כך קשורים לדמות של המספר, ואילו אצל צ'וסר ההכלאה החברתית שנעוצה שקיבוץ כל
המעמדות האפשריים בעלייה לקברו של סנט תומאס באה לידי ביטוי בסיפורים המסופרים: כל
דמות והסיפור שלה (בדקאמרון זה לא כך – היה אפשר לייחס כל סיפור לכל דמות).
הסיפורי קאנרברי האביר מספר סיפור אבירי, הכמרים סיפורי כמורה, הוולגריים סיפורים
וולגריים, האנשים הראויים סיפורים נשגבים. כל סיפור משקף את האופי ואת מעמדו
החברתי של המספר באופן סטריאוטיפי.
הכלאות המעמדות גורמת לפעמים לאנדרלמוסיה. בסופו של דבר נוצר איזה
שוויות זמני בין 29 המספרים, אם כי שוויון זה אינו מושלם (וזה מה שיפה ביצירה,
אולי מה שעושה אותה לכל כך חיה, כמו הקביעה שחוסר השלמות הופך אדם לסימפטי, אדם
מושלם אינו סימפטי). למשל, כשמגרילים את התורנות כדי לדעת מי יספר ראשון כאילו
במקרה הגרול נופל על האביר, שהוא החשוב ביותר. בשיתוף הפעולה כביכול של הגורל
רואים את המגמה לשמור בכל זאת לאביר את זכות הקדימה. האביר גם מוצג ראשון. אולי
הוא לא נכלל במגמת הבלבול לכיוון שוויון.
אגב, ברשימת 29 הדמויות יש דמות מאד מעניינת: יש את האביר, יש את בנו
של האביר, הפרש הצעיר, ויש דמות שלישית היא המשרת של האביר ובנו הצעיר. התיאור של
המשרת מאד מעניינת מבחינה סוציולוגית וספרותית "ירוק גלימה היה וירוק מצנפת,
אשפת חיציו... נוצות טווס לה צבע רקמתיים היטיב בן חיל ולחגור מותניים... וקשת אבירים
לו בידיו, כדמות אגוז ראשו פנים שחומים לו וכל שבילי היער נהירים לו... וחרב על
מותנו לו לצינה, וכן פגיון על מותן השני... ודיוקן כריסטוף על חזו בהק וקרן לו על
סרט ירקרק". זה ממש הדיוקן של רובין הוד! כל היסודות של רובין הוד מופיעים
כאן. זה כנראה מהדהד איזה סיפור אמיתי. אנחנו מעריכים את המשמעות החברתית של דמות
רובין הוד: אדם הרבה פחות גבוה חברתית ממעצד האצולה. יש משהו יפה בשלישיה המורכבת
מהאביר, בנו ומשרתו כי בסופו של דבר סיפורי קאנטרברי מעמידים את רובים הוד ואת
האביר על אותה פלטפורמה. זה מדגים להפליא את ההטרוגניות החברתית ששוררת בין 29
הדמויות המספרות. כלי הנשק, הדגש על הקשת זה דבר שמאפיין את רובין הוד, ובאותה
תקופה האנגלים החלו להעריך את הלוחמים בקשת כי בזכות כלי הנשק הצנוע הזה הצליחו
האנגלים להביס את הצרפתים במלחמת מאה השנה. גם זה משקף את המגמה לבלבל את המעמדות
תוך כדי שמירת זכות הקדימה לאביר, בכל זאת.
3 עליזות
אסלנוב מומחה בספרות פרובנציאלית, ספרות שהמציאה את המונח העליז במובן
של השמחה הקורנת מהשירה העוסקת בענייני אהבה. זו מהותה של השירה הפרובנציאלית במאה ה12 וה13 – שירה
שפועמת בה שמחת חיים תוך כדי וויתור על אהבה והערכת אהבה גבוהה יותר. נהוג להתחיל
כמעט כל שיר פרובנציאלי באזכור של בוא האביב הנחשב לעת האהבים. כאן אפשר לראות
שהפרולוג מתחיל דווקא כמו שיר פרובניאלי מבחינת הרוח הפועמת באזכור בוא האביב. זהו
חיקוי של המוסכמה הקבועה של השירה הפרובניציאלית שנעוצה שאזכור בוא האביב כדי
לרמוז לכך שהגיעה עת האהבים. ההתלהבות העליזה באזוכר זה מעניק ליצירה כולה נימה
חוגגת, עליזה , דינאמית וזה רק בשל ההתחלה הזאת, שמנשבת רוח עליזות ושמחת חיים בכל
היצירה. בפרולוג יש הרבה פרטים קטנים שמזכירים את האווירה הזאת, למשל בין חמש בעלי
המלאה יש קפטן/טפטן (?) שעוסק באריגת שטיחים בשלל צבעים. זו קריצת עין שמזכירה לנו
שבמאה ה14 וה15 מאד אהבו את אומנות השטיחיפ שהצטיינו במגוון צבעים, בציור כל מיני
פרחים צבעוניים, דבר שמפגיש אותנו שוב עם האביב, דרך הפרטים הקטנים של היצירה.
בנו של האביר בניגוד לאביב שמצטנע בלבושו לקראת העליה לרגל, בנו הרבה
יותר גנדרן ולבוש בצבעים ססגוניים: (טיפ – לסמן במרקר כל דמות חדשה) "ומרוקם
היה כולו כאחו". יש להדגיש את התמיהה הכרוכה בעובדה שאזכור בוא האביב בא לידי
ביטוי בתקופה המאפיינת את שלכת ביניים הביניים. נוכחות פרדוקסלית של האביב בתקופה
השייכת לסתיו של ימי הביניים: האביב בסתיו. מצד שני לפעמים הביטויים האחרונים של
התקופה הם המעודנים ביותר בה, בבחינת שירת הברבור. אסלנוב רואה בשלל הצבעים שצ'וסר
שופך זיקוקין די-נור של תקופה מסויימת. במסגרת שלהי ימי הביניים אפשר להעריך את
מיטב ימי הביניים, כמו למשל את המוסכמה של השירה הפרובניצאלית של התחלת שיר באזכור
ימי האביב, שממוחזרת כאן, באופן שצובע את כל היצירה כהמנון שמחת חיים, אפילו
שהתקופה קצת עצובה (כשצ'וסר היה בן חמש פקדה המגיפה השחורה גם את אנגליה).
אגב, המילה gay במשמעות של עליז מופיעה פעמיים בפרולוג כדי לציין משהו
שרקיים או לא קיים: כאשר מזכירים את האביר המצטנע בלבושו אומרים שהוא לא לבש בגדים
gay, כלומר עליז / ססגוני.
4 פוליפוניה
מבקר או תיאורטיקן הספרות הרוסי מיכאל בחטין המציא את המושג פוליפוניה
– רב קוליות, כאשר הוא רצה להדגיש שביצירות מסויימות נשמע הקול המקורי של הדמות –
לא כופים על הדמות איזה קול כללי אלא מנסים לשחזר את קולה כפי שהיה נשמע אילו
הדמות היתה נוכחת בכבודה ובעצמה. במקרה של הדקאמרון ראינו שהספציפיות של הקול
נמחקה חלקית, ואילו אצל צ'וסר נשמר הגוון הספציפי המאפיין את הקול של כל אחת מ29
הדמויות. כאן צריך להדגיש שאחז מהקולות הוא קולו של המספר, שמופיע כאחד מני רבים
בסימפוניה או בפוליפוניה של הקולות בסיפורי קנטרברי. מה שמאשש את ההשערה הזאת היא
העובדה שבאנרלמוסיה שיוצרת שוויון בין הדמויות המספר אינו אלא קול מהשורה. יש
כנראה ניסיון לטשטש את המעקה, את הגבול בין סיפור המספגרת לסיפורים הממוסגרים –
המספר הוא אחת מהדמנויות. אמירה לגבי השוויון ששורר בחבורה. זה כאילו בוקאצ'ו היה
נכנס לארמון של פיזולה. מספר העל לא הוציא את עצמו ממניין דמויותיו. לא זו בלבד,
אלא שבקלות אפשר להוסיף את הדמות המספרת לדמויות הפועלות – לכאורה יש רק 27 דמויות
שהתכוונו לערוך עליה לרגל לקנטרברי, אבל במהלך הפרולוג מספר העל מכליל את עצמו
במניין הדמויות העולות והמספרות, כך שהמניין עולה ל28, ובסופו של דבר גם הפונדקאי
מצטרף, וכך מגיעים ל29. 27+2 אנשים ש"תפסו טרמפ" במהלך הפרולוג.
אגב השוויון היחסי – לאביר יש יתרון, ויש עוד שבירת שוויון (בדרך
שוויונית) – מי ששופט את הסיפורים הוא הפונדקאי. מי שמנצח מקבל ארוחת ערב בחינם.
זה פרס מאד צנוע, היינו מצפים למשהו כמו סוס יפה (מרצדס) ולא סתם ארוחת ערב,
שהפונדקאי אפילו לא מממן אלא דורש מהמספרים האחרים לתרום כסף לשם כך (והארוחה לא
מתקיימת בסוף, אנחנו אפילו לא יודעים מי זכה בתחרות). זה פרס די עלוב. וזאת ממש
קטנוניות מצד הספונסר לחייב את המשתתפים בתחרות לממן את הפרס. עוד משהו על
הפונדקאי – מספר העל מעניק לפונדקאי את מלוא הסמכות, מלבד זכות הקדימה שיש לאביר,
כי הוא כל יכול בהכרעת השאלה מי סיפר את הסיפור המוצלח ביותר.
נקודה בנוגע לדמויות המופיעות בפרולוג. הדמויות לא מופיעות סתם אלא
בצורה מקובצת, המשקפת מגמתיות מסויימת. נזכיר שאם מספר העל מספר על הדמויות
המספרות, והן מספרות סיפורים, אז המעמד של הדמויות המספרות הוא בעצם מעמד ביניים
בין סיפור המסגרת לסיפורים הממוסגרים. יש להדגיש שצ'וסר בוחר לספר סיפורים מרומזים
קצרצרים על הדמויות. כלומר, הפרולוג בפני עצמו הוא סיפור מסגרת עם סיפורים
ממוסגרים, בו צ'וסר מספר על חיי הדמויות המספרות במרומז. ויש עוד סיפור – הסיפור
של הנסיבות בהן הסיפור מסופר. כלומר – לפנינו לפחות שלשוה רבדים. אנחנו עוסקים
היום במעמד הביניים בין סיפור העל לסיפורים הממוסגרים.
אסלנוב מציע מקבץ הגיוני לחלק מרשימת 29 הדמויות:
·
3 הדמויות הראשונות: האביר, בנו ומשרתו. מדובר בפמליה. זה די קוהרנטי
(אפילו שהרבון הוד שונה מבחינה מעמדית), יש איזו סולידריות בין משרת האביר לבין
האביר. מעניין שהאביר האב מצטנע, ויש תחושה שהמשרת יותר אלגנטי מאדונו – אולי יש
כאן איזו התקרבות, מה שמשקף את העובדה שהלוחמים בקשת היו האחראים העיקריים לניצחון
אנגליה מול צרפת במאה ה14-15. אגב, הוא נקרא, כמותם, ייל-מאן yale man.
·
4 דמויות בעלות שיוך לדת: אם הנמזר (עשירה ומפונקת), הנזירה, הנזיר
(עשיר, שמן, מצח בוהק מרב שומן), הנזיר הקבצן (לא קבצן, למרות שמו אוהב מאד מעות).
4 הדמויות מאפיינות את הכנסיה המושחתת.
·
סוחר
·
צמד: פרח הכהונה והפרקליט. פרח הכהונה לומד באוקספורד (אז לימודים היו
קשורים תמיד לדת), והפרקליט מלומד גם הוא, בתחום המשפטים. קשר למדע ולתרבות.
·
בעל האדמות הבודד
·
5 דמויות ששיכות למעמד בעלי המלאכה: מוכר סדקית, נגר, אורג אמן, צבע
אריגים וטפטן. לבושים כולם באותם בגדי עבודה. זה יוצר הומוגניות בהטרוגניות השוררת
בקבוצה הכללית. הלבוש הזהה מעורר צחוק, וכל ההצגה היא מגחיכה, הם שייכים למעמד של
נובורישים, השיגו מעמד בזכות עבודתם.
·
טבח
·
ספן
·
דוקטור לרפואה
·
אשת האיש מבס (זה כנראה מקצוע על פי צ'וסר)
·
צמד: הכומר העני והאיכר. מוצגים כצמד על ידי קרבת דם. הם אחים, ודוקא
מחוברים גם על ידי העובדה שהם מוצגים כאנשים טובים, צנועים, ללא אירוניה. בעלי ערך
מוסרי.
·
5 דמויות לא סימפטיות: שליח של בית הדין (כמו הוצאה לפועל), קניין,
אפסנאי (דמות מתועבת), טוחן (מוצג כלא הגון – גונב חיטה וגובה מחיר הגון), מחלן –
זה שעוסק במסחר המחילות תמורת כסף. קבוצה מאד מפוקפקת.
·
מספר העל שמספיק צנוע כדי להכליל את עצמו במניין. משהו מאד יפה.
·
הדמות המסתורית של הפונדקאי.
5 אג'נדה סמויה
השערה של אסלנוב שנובעת מהיכרותו את התקופה. התקופה קודרת לא רק משום
שמרגישים שנמצאים בסוף התקופה, אלא גם משום שהמגיפה השחורה הטביעה את חותמה על כל
התקופה, שמתאפיינת במיתוס שכנראה ממשיך את הטראומה של המגיפה השחורה, ונקרא
"מחול המוות". הכוונה היא לעובדה שבעקבות המגיפה השחורה שקטלה לפעמים כפרים
שלמים או ערים שלמות, התפתחה אמונה שלפעמים בלילות סוערים רואים באופק את כל
האנשים שמתו באותה שנה רוקדים יחד – וזה מחול המתים. אחד הדברים שחוזר תמיד
כשמזכירים את המגיפה השחורה או את מיתוס מחול המתים הוא העובדה שמוות הוא שוויוני –
לא משנה מה מעמדך, אחרי המוות אתה שייך לאותו מעמד. כך שבעלייה לרגל אסלנוב רואה
סובלימציה של המוטיב הסמוי של מחול המוות. הוכחה – ממש בסוף הקטע המתחיל בבוא האביב,
כשהמספר מגיע לנקודה – העליה לרגל, המשפט המסכם את הכוונה של הדמויות לבצע הליכה
לרגל היא שהם רוצים "לראות פני מקדם שם אדוני הוא שרפא להם על ערש
דווי". אסלנוב חושב שמי שנמצא על ערש דווי (המתרגם קצת הגזים, במקור sick)
הכוונה היא למחלה שממנה לא מחלימים. כנראה שברובד הסמוי לש הטקסט הכוונה היא
שהאנשים לא קמו מערש הדווי, והם משתתפים באיזה מחול מוות. הפונדקאי מאד חשוד –
אסלנוב לא מאמין בקיומו כפונדקאי. סמוכותו מוגזמת, ואסלנוב חושב שכל הסיפור שאינו
מסתיים, אלא ממשיך במוות נצחי עד ימינו הוא כדי לומר שהמוות ממשיך לנצח נצחים.
הפונדקאי הוא דמות שמלווה את המוות – אולי שטן או דמות אחרת, מחרידה באותה מידה. זה
מתחת לרובד הסמוי. לגיטימי לקרוא יצירה בשני רבדים – הרובד הגלוי והסמוי, והם לא
מערערים זה על זה, אלא מהווים שני פירושים שניתן לשלב, ובלבד שמקבלים את העובדה
שטקסט אינו סימפוניה בלבד אלא יכול להיות מנגנון עם הילוכים שונים. יותר ממסר אחד
משתמע מהיצירה הזאת.
6 אג'נדה גלויה
השיפוטים שמשתמעים מ29 הדמויות. לא קשה להבין שצ'וסר לא אוהב את
הנזירה המפונקת, הנזיר הקבצן, הכומר העשיר, המחלן. הוא אוהב את הכומר העני. יש
משהו שמכשיר את הקרקע לטרום רפורמציה.
