יצירות מופת- שיעור 10 - דנטה/הקומדיה האלוהית

שיעור 10 - התופת בקומדיה האלוהית מאת דנטה

1 הרקע

2 המחזת הבין טקסטואליות (=זיקה של טקסט לטקסט אחר)

3 המימד האלגורי שבלעדיו אי אפשר להבין את היצירה (אלגוריה – יחס בין משל ונמשל, אמירה שלא מתכוונת מילולית למה שהיא מציינת)

4 העובדה שמדובר ביצירה מאד מחושבת – הוכחות למידת התכנון הקפדני של היצירה

5 השיר ה-26, המשמעות של דמות אוכיקסס (=אודיסס)

6 ניסיון לגעת בשאלת ביטול מימד הזמן (אנחנו נמצאים ביצירה הזאת 99 שירים מתוך 100 השירים המהווים את היצירה מתנהלים בעולם שאחרי המוות, בו מתבטל מימד הזמן. מצד שני, אולי לא יוותר לעיסוק בכך זמן...)

1 רקע

דנטה אליגיירי 1265-1321. אנחנו נמצאים בשלהי ימי הביניים, וכשהוא כותב את היצירה המהווה את מפעל חייו, דנטה כבר ידוע בזכות היצירות האחרות שלו. זו היצירה האחרונה, המולחת והגרנדיוזית יותר. יש אומרים שהוא נרתם לכתיבתה ב-1308 כך שמשך כתיבת היצירה משתרע לפחות על פני 300 שנים. יש אומרים שתחיל כבר ב-1304, כך שמכל המקום הרגע של התופת, בתחילת השיר הראשון, מתרחש כנראה ב-8 באפריל 1300 (יש אומרים ה-25 במרץ, זה לא חשוב). מה שחשוב הוא שמדובר ביום אביב, כנראה יום שישי שלפני חג הפסחא. יודעים את זה באמצעות כל מיני רמזים, בינהם השורה הפותחת את היצירה שאומרת שהמשורר נמצא במחצית נתיב חייו. זה מהדהד פסוק מתוך ישעיהו ל"ח, פסוק י': “ואמרתי בדמי חיי אליכה בשערי שאול". יש התאמה של אמירת חזקיהו המלך למצב המתואר בתחילת הקומדיה האלוהית – העלילה ביר הראשון מתרחזת בשערי שאול. התאמה מוחלטת של השיר החדש שכרגע נפתח עם מצבו של חזקיהו המלך שלא רוצה למות ופוחד שמא ירד שאול. הרמז השני – כיצד יודעים שמחצית ימיו של דנטה היא גיל 35? תהילים צ', י' “ימי שנותינו 70 שנה" – במקרא ימי חייו של האדם הרגיל הם 70 שנה ולכן מחצית חייו – דמי ימיו הם 35 שנה. יש רמזים שונים לכך שמדובר בgood friday באביב. יש משהו סמלי בתאריך הזה – שהוא יום השישי בו ישו נצלב (יום השישי שלפני חג הפסחא). חג הפסחא הוא חג שנע במהלך השנה- חל בין מרץ לאפריל. כך אנו יודעים פחות או יותר את הרגע המדוייק בו מדובר.

ואז הוא מתאר את בואו לשערי השאול, כמו החרדה של חזקיהו המלך. כיוון שנוצרי אמור לחקות את ישו סביר להניח שזה תאריך מתאים מאד לירידה לשאול.

למרות זאת יש חושבים שמדובר בתאריכים אחרים 21 או 25 במרץ, אבל הסברה הנ"ל עדיפה מבחינת ריבוי המשמעויות.

2 המחזת הבינטקסטואליות

אחד הדברים הראשונים שמתרחשים בשערי התופת הוא המפגש עם וירגיליוס – וירגיל (אנחנו מכירים אותו – הוא מחבר ה"איניאס"). המעבר ממעמד של מחבר למעמד של דמות פועלת הוא משמעותי. קודם כל, הרושם הראשון שנוצר כאשר דנטה המשורר האיטלקי שעטור עלי דפנה במפגש עם משורר רומי עתיק, הוא רושם של אימה "חונני נא רחם אליו קראתי. אם צל אתה ואם איש חי ענני" צל = רוח רפאים. הרושם הראשוני הוא של מפגש עם רוח רפאים אבל דנטה מספיק נבהל מהחיות שהוא ראה כדי לא להיבהל מהמפגש עם רוח רפאים כי הוא תולה במפגש את תקוותיו תקווה להינצל מהחיות הרעות. יש סרט של וודי אלן "חצות בפריז" בו הגיבור פוגש את כל הבוהמה האמריקאית הגולה בפריז – מפגש מאד משמח. הרושם שנוצר הוא שהמפגש הוא דוקא חיובי, אם כי המילה הראונה שדנטה אומר לורגיל היא חונני נא, שהוא כמובן הדהוד למילה הראושונה בתהילים נ"א "חנני אלהים ברב חסדיך... מחה פשעי" במקור האיטלקי זה מצלצל בצורה חד משמעית, כי המילה הראושנה היא כזאת שלקוחה מעולם המוסיקה הבארוקית, והיא התרגום של חנני בתחילת המזמור ההוא. כלומר – יש שיבוץ של מילה לטינית כדי לרמוז לכך שהפניה היא של יראת כבוד, דומה לפניה של אדם לבוראו.

משמעות המפגש:

המימד הראשון – כדי להיכנס לעולם מסוכן כמו זה שאחרי המוות נחוץ תיוון של מורה דרך, ואין מתאים יותר מאדם טוב לב שרק בשל מוצאו הפגאני לא הצליח להגיע לגן העדן, כך שבעצם כל התכונות משולבות בדמותו של ורגיל – הוא איש טוב שנידון לתופת משום שלא היה נוצרי והוא לא יכול להיכנס לגן עדן. זה עושה אותו מורה דרך אידיאלי – הוא אדם סימפטי, לא רשע מהגיהנום. כשם שורגיל הוא המשורר של רומא כך הפך דנטה למשורר הלאומי של איטליה, שהיא המשכה של רומא (לפחות בעיני דנטה). פגאני טוב לב מתאים אידיאלית לתפקיד.

הערה: הכוונה הראשונית של דנטה היתה להגיע ישירות לגן העדן, אבל נבצר ממנו בגלל החיות, ולכן בחר בדרך הארוכה בה הוא חייב לעבור גם בתופת וגם במצרף-פרוטוריום = המקום בו הנשמות סובלות במשך אלף שנה עד שמיטהרות מעוונותיהן ומגיעות לגן עדן. מדריך פגאני טוב לב יעזור לו בשתי השלבים הראשונים ובשלב השלישי – גן עדן, כבר תטפל בו ביאטריצ'ה.

המימד השני – ההגיון של המודל הספרותי. וירגיל בעצם הקדיש אחד משנים עשר הספרים של האיניאיס (השישי) לירידה של איניאס לשאול הפגאני. כלומר איניאס במשלך כמעט כל הספר השישי מסתובב בשאול כדי לפגוש את אביו. לצורך איסוף המידע לגבי תפקידו ההיסטורי והפוליטי כמייסד האומה הרומית איניאס מרגיש צורך לרדת שאולה. העובדה שאיניאס הקדיש את החלק השנים עשר של האפוס שלו לירידה שאולה מכשירה אותו להיות מודל של אפוס המוקדש כמעט כל כולו לאזכור השאול הנוצרי (במשמעות שהוא מחולק לשלוש חלקים: 1 התופת – ענישה לפושעים הבלתי ניתנים לתיקון, 2 המצרף – מקום בו אלף שנה הנשמות יכולות להיטהר מעוונותיהם, 3 גן העדן). כלומר, היחס בין איניאס לוירגיליוס הוא של הרחבה – שיר אחד מתוך שנים עשר הופך לאפוס ענק של מאה שירים בעקבות ניפוח אקספוננציאלי. זהו תקדים חשוב שדנטה מרחיב ומקצין עד האבסורד כאשר 99 מתוך מאה השירים ביצירה מוקדשים לאזכור החיים שאחרי המוות, בעקבות הניסיון הדי חלוצי (לא לגמרי – גם באודיסיאה, שיר עשירי, הומרוס מזכיר את עולם המתים, אבל לא בטוח שכך במקור) של איניאס. כלומר, איניאס אינו רק מורה דרך במהלך העלילה אלא גם מודל ספרותי (גם כי הוא הזכיר את הירידה לשאול ביצירתו, וגם כי דנטה מרגיש שהוא יהפוך במהלך הימים שווה ערך לורגיל. יש בהצגת היחס של מורה תלמיד יוהרה מסויימת, כאשר דנטה יודע שלימים הוא יהפוך לורגיל החדש של איטליה שמהווה את המשך האימפריה הרומית).

כאן אין בין טקסטואליות סמויה, אלא מפרשת, מוחצנת, מומחזת.

מאד אופייני לנצרות, החלק הקטן שתופסי החיים שלפני המוות. דנטה היה נוצרי אדוק.

3 המימד האלגורי

חשוב משום שאי אפשר להבין את היצירה באופן מילולי. כמו בחי אבן יקטאן – רק הפעלת ההיגיון האלגורי יכולה להציל את היצירה מאבסורד. בשיר הראשון זה נורא חשוב.

למשל – שורה 77, הר הנועם הוא כינוי סימבולי לגם העדן. במקום להגיע ישר לגן העדן דנטה חייב לעבור את המעקף דרך התופת והמצרף, כי שלושת החיות הרעות חסמו את הדרך הישירה לגן העדן.

היער – העיר של החטא וחוסר הידע הרוחני. דנטה היה בין האנשים המלומדים ביותר בדורו, אבל מבחינת בשלותו הרוחנית הוא מרגיש כמישהו שמהלך ביער סבוך. “יער עז" – מתרגם את המצלול האיטלקי – מקום מחוספס, סבוך חשוך. בספרות של אז יער מאזכר הרפתקאות. דנטה לא מתעניין בהרפתקאות האבירים ביערות ומעדיף לתאר הרפתקאה רוחנית שנעוצה בירידה לעולם שאחרי המוות.

החיות – כמובן, אינן אמיתיות.

הראשונה – נמר (חתוך בר מסוכן) מסמל את הזימה. לאנשי התקופה שקראו את דנטה זו היתה סמליות ברורה לחלוטין – אפילו לילדים. הכוונה באיטלקית לנמר נקבה – מתקשר לסטיגמות לפיה השם לזימה חייב להיות במן נקבה.

האריה – הסמל של הגאוותנות.

הזאבה – סמל של חמדנות.

כל זה ברור לקוראים. עצם העובדה ששלוש חיות טורפות מוצגות כאן מהדהדה לירמיהו ה,ו: "עַל-כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם--נָמֵר שֹׁקֵד עַל-עָרֵיהֶם, כָּל-הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף: כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם, עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם.” בפסוק הסדר קצת שונה. עצם העובדה שהאיום הראשון, איום הנמר, נעלם באופן כאילו מאגי, בזכות זה שהמשורר מזכיר את היופי של בוקר אביבי, וזה מזכיר לנו שיש לקחת את החיות במובן אלגורי ולא מילולי. זה קורה אחרי שהמשורר מסביר כמה הוא מפחד שהנמר יתנפל עליו. אחר כך הוא שוברבתיאור פתאומי של הנוף, שמהדהד לאיוב לח, ז: "בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.” כלומר – יש כאן אזכור של הבוקר הראשון ביקום, שעל פי מסורות מסויימות היה בוקר אביבי, כאשר בורא עולם ברא קודם את הכוכבים, אשר רנו. כוכבי בוקר – פרדוקסלי, בד”כ רואים רק כוכב אחד בבוקר. אזכור הבוקר הראשון בעולם עזר למשורר להיפטר מסכנת הנמרה. זה גם מבהיר שלא מדובר בנמר אמיתי, אלא נמר אלגורי, שמסמל זימה – זה ברור, כי אם מפנים מחשבות לאל שברא את הועלם אפשר להסיח את הדעת מזימה. עוד משהו שמאשש את הערך הסמלי של אזכור הנמר, שורה 43 “עליזת הסער”. במקור האיטלקי זו מילה שהיא איטליאזיציה שטחית של מושג פרובנציאלי בשם גיא, הידע העליז (ביטוי ששימש גם את ניטשה) – הוא הידע שאפשר למשוררים הפרובנציאלים של ימי הביניים לחבר שירים על אהבה שהיא ההפך מזימה משום שהיא אפלטונית, רוחנית, ששואפת להמשיך את המתח של התשוקה בלי ליפול במלכודת של מימושה, כך שכאן בנוסף לאזכור הבוקר של מעשה בראשית האזכור העקיף של השירה העוסקת באהבה רוחנית מצילה את המשורר מהזימה. האריה מסוכן יותר ומהמחשבות הנ"ל לא יכולות להציל את המשורר מאיומו, וכנ"ל לגבי הזאבה. יש כאן מערכת סמלית מאד מקודדת אם לוקחים בחשבון שהזאבה מסמלת את רומא, ורומא מסמלת את האפיפיור, בשאותה תקופה היה איש מאד חמדן, שעיקר מעשיו היו להתפשט על אדמת איטליה ולאסוף עושר רב, כך שרואים כאן באוםן סמוי את הביקורת של דנטה על התנהגות האפיפיור כשליט ארצי. עם האריה והזאבה מאד קשה להתמודד, הם חוסמים את הגישה של דנטה לגן עדן. ורגיל הוא שמציל את דנטה מהאריה והזאב באמצעות עצתו להימנע מעימות וללכת בדרך הארוכה – דרך התופת והמצרף.

עוד שני יסודות חשובים שקשורים לאלגוריה:

השינה – באחת השורות הראשונות מתארות את המשורר עדין שכור (שיכור) משינה – רומז על כך שייתכן שכל היצירה היא חלום. מזכיר את רומן הורד, שנכתב במאה ה-13 בצרפת, והוא כולו חלום (יצירה שהשפיעה על דנטה).

הסמליות מגיעה לפעמים למימדים כל כך קשים להבנה שדורות שלמים של פרשני דנטה עדין מתווכחים על פשר הנאמר. כאשר בתום אזכור שלוש החיות האלגוריות ורגיל מנבא על בואה של חיה רביעית חיובית – זרזיר המותניים – זה שיציל את האנושות מחטא הזימה, הגאוותנות והחמדנות. עד היום לא ברור מה מסמל זרזיר המותניים – יש שאומרים שמדובר בקיסר גרמניה שבמאבקו באפיפיור רצה להשליט באיטליה, הסובלת מעול התיאוקרטיה, סדר חדש, ודנטה כנראה סימפט את היומרה של קיסר גרמנה להפוך את איטליה למדינה מתוקנת. נאמר שזרזיר המותניים (כלב מהיר וגזעי, וחטוב, נחשב יפה ביותר על ידי אנשים בתקופתו של דנטה) יבוא מהאזור הנמצא בפלטרו (=בד לבד). לא ברור מה המשמעות, אבל השם מתחרז עם ולטרו = זרזיר מותניים (באיטלקית).

• כדי להדגים את עוצמת האלגוריה הוא התמקד בשיר הארשון כי הוא מדגים היטב אריגת טקסט אלגורי לחלוטין כאשר הנמשל מביע תוכן רוחני יותר מהמשל. (מזכיר את אבן רושט ואבן טופייל, שחיבור את חי אבן יקטאן).

4 מלאכת מחשבת

קודם כל, יש מאפיין ראשון שעושה את היצירה למחושבת ביותר. לא מדובר באפוס רגיל כמו שירת רולן או אל סיד, שהן יצירות ספונטניות של הרוח שקולקטיבית של האומה שנצמאת עדין בשלב די פרימיטיבי של התפתחותה – בעיקר הצרפתים: הם נתנו לנו תטעום טעם של פרימיטיביות (לא במובן שלילי). דנטה הוא בליגה אחרת – הליגה של האפוסים המלומדים שהמחברים שלהם ידועים לנו היטב (ורגיל, דנטה). האפוס המלומד הוא כמעט סוגה אחרת- הוא לא רק מהדהד מעשים מימים עברו, אלא גםמתיימר לחנוך, לחנך את הקוראים וללמד אותם תכנים שקשורים למציאות. את הקומדיה האלוהית אפשר להחשיבה "אנציקלופדיה במשקל (בשירים)”, משום שכל הידע שהיה בתקופה של דנטה נדחס לתוך הקומדיה האלוהית, שהיא סוג של מראה אלוהית שמשקפת את כל מה שאדם חייב לדע על חיי העולם הזה ועל חיי העולם הבא, כאשר המייצגים של הולם הזה נמצאים כולם בעולם הבא, אבל תוך אזכור של המעשים שגרמו להם לעבור את הקווים, דנטה מזכיר גם את חיי העולם הזה. כלומר האפוס המלומד הוא גם אפוס מלמד, אנציקלופדיה שמתיימרת לקפל לתוכה את כל הידע שזמין באותו הזמן. דנטה היה מלומד מאד).

נקודה נוספת – כבר מהשיר הראשון דנטה יודע בדיוק לאן הוא הולך (דוסטיוייבסקי, למשל, היה מתיל רומנים לפעמים בלי לדעת לאן זה יוביל). כאן, החל מהשורות הראשונות, דנטה נותן רמזים לחלקים העיקריים ביצירה, וזאת בתיווכו של ורגיל שמתאר לדנטה את המשימה שלו כשיחזור מהסיור שלו – מה הוא אמור להביע בשיר שלו. שורות 113-126 מציגות לקורא את שלושת החלקים העיקריים של האפוס:

1. שורות המתארות את מהות התופת:
   כי אחרי תלך; אהיה נגיד לך,
   ואנהגך מפה למעון הנצח.
   ושם תשמע אנקת כאב נואשת,
   תראה רוחות ענות מאז מקדם,
   כולם אל משנה מוות ישוועו.
2. שורות המסכמות את מהות המצרף:
   ועוד תראה ששים בתוך הלהב
   אלי חלקם, בוטחים כי יש תוחלת
   ובאו עוד אל עם רווי האושר!
3. שורות המסכמות את מהות גן העדן (מרחוק – ורגיל לא יכול להיכנס לשם, והוא רומז על תפקידה של ביאטריצ'ה, האישה שתחליף אותו בגן עדן כמורת דרך):
   ואם תאבה עלות גם עדי אלה,
   תקום לך נפש ראויה ממני
   בהיפרדי עליה אעזבך.
   כי השליט במלכות שמים,
   לבוא אל ממלכתו לא יחונני
   כי לא בחוקותיו הלכתי!

זו הקומדיה האלוהית בזעיר אנפין.

נקודה שלישית בנוגע לחישוב – כל מה שקשור למספור. השיר הראשון נמצא בעולם שלפני המוות, הוא הפתח לעולם שאחרי המוות, אבל בכל הנוגע לתיאור החיים שאחרי המוות יש סימטריה מאד מעניינת כאשר 33 שירים מכסים את תיאור התמונה של כל חלק. כאן חייבים לייחס משמעות למספר 3, לא רק משום שזה מספר שקדוש לנוצרים אלא גם משום שקיים יחס בין המיקרו למקרו. זה לא בא לידי ביטוי בתרגום הנוכחי, אבל במקור האיטלקי שורר עיקרון חשוב מאד – הטרצה רימה- טכניקה שמאפשרת התקדמות בקצב אי זוגי. הבית הראשון מתחיל בחרוז א-ב-א, ב-ג-ב, ג-ד-ג וכו'. כך, ע"י הפיכת החרוז האמצעי לחרוז הממסגר של הבית הבאה יש השתלשלות רצה מאד הרמונית על בסיס הקצב שלוש. כך יש התאמה מוחלטת בין הפרטים הקטנים של המיקרו לבין הצורה הכללית של המקרו. זה גורם לקצב להיות נורא מהיר. היצירה רצה. למשל, הופעת שלוש החיות. רואים נמרה – היא בקושי נעלמת (בזכות המחשבה על הבוקר הראשון של מעשה בראשית וכו'), ומיד האריה מחליף אותה, והמיידיות מתפאפשרת על ידי הפעלת המנגנון הנ"ל. השורות באיטלקית אינן קצרות – הן חייבות להכיל 11 הברות, ובכל זאת נוצר הרושם של מהירות גרנדיוזית.

יש מסורת איטלקית בה מדי שנה מתאספי אנשי במה, ספרות או סתם אנשים חשובים ומקריאים באופן חגיגי אחד משירי דנטה "לקטורה דנטיס" (יש ביוטיוב).

עוד משהו שקשור לשם היצירה - אומן כל כך מודע חשב על כך פרט ופרט, כך שאסור לזלזל בבחירה המשונה ב"קומדיה" כשם היצירה. לכאורה, אין שום דבר קומי בהצגת עינויי התופת או המצרף לקוראים, אבל זה מאד מתאים אם מרחיבים את הצגת המושג "קומדיה" לקוראים. בספרות היחס בין הכותרת ליצירה מאד חשוב, הכותרת משמשת מפתח פרשני מאד יעיל. דנטה לא קרא ליצירה שלו "אלוהית", זה נוסף רק במאה ה-16. דנטה התייחס ליצירתו שעדיין היתה בהתהוות בשם "קומדיה". זה מפליא – ההייחסות ליצירה רצינית כל כך – הדורת כבוד דתי, כקומדיה. האינאיס מכונה על ידי מחברה "טרגדיה". הבחירה ב"קומדיה" מציינת שיצירתו היא אלטרנטיבה לורגיליוס. אמנם היצירה היא חיקוי, אבל אם מישהו מוכשר הוא לא יכול רק לחקות, הוא חייב לשנות כיוון, וזה נעשה תוך הרחבת הפרופורציה שתופס העולם שאחרי המוות, וגם על ידי בחירה המונח שמנוגד לטרגדיה, ובכך דנטה סולל את הדרך האישית שלו. דנטה מחבר קומדיה כאלטרנטיבה למודל אליו הוא נזקק. לקרוא לאפוס טרגדיה במונחים דאז זה בסדר – הכוונה פשוטה: האינאיס מסתיימת במותה של אחת הגיבורות – קמילה האמזונה, היצירה של ורגיליוס (שלא נשלמה) מסתיימת במות גיבורה ראויה מאד, כלומר – הסוף של האיניאיסב אינו טוב, וזה מספיק לאיש ימי הביניים לכנות אותה "טרגדיה". לעומת זאת, הסיום של הקומדיה האלוהית מאד חיובית, משום המטייל בסיור המקברי שלו אחרי שערי שאול מגיע בסופו של דבר לגן עדן ושם פוגש את אהובת ליבו ביאטריצ'ה, והוא גם יחזור לחיים (כדי למות שוב, אבל אולי זה כבר לא מפחיד – כבר מובטח לו מקום בגן עדן). המשורר סיים את היצירה מיד לפני שמת. זה מסיק כדי לחקות את היצירה קומדיה.

עוד נקודה שקשורה לבחירה במונח קומדיה – ורגיליוס כתב בלטינית (השפה הגבוהה של התרבות בימי הביניים). דנטה כתב את היצירה שלו בשפה חדשה שהוא עצמו יצר – הלהג של פירנצה, שדנטה, באמצעות כתיבתו, שדרג למעמד של שפה איטלקית ספרותית. צריך להבין שעם כל ההידור שכרוך בשדרוג כזה של שפה, האיטלקית אינה לטינית, אלא וולגרית לעומת לטינית, וזה יכול להיחשב למניע נוסף לכינוי קומדיה – אם זה לא בלטינית זה לא יכול להיות גבוה כמו טרגדיה. בפואטיקה של אריסטו טרגדיה נחשבת הרבה יותר גבוהה מקומדיה. זאת תניעות פרדוקסלית (הצטנעות של מי שרוצה לקבל מחמאות), כי ננטה מודע לכך שעם חיבור היצירה הענקית הזאת הוא משנה את השפה ומקדם אותה לקראת שפה ספרותית.

האפוס כל כך מחושב שהמחבר ידע שבתום כתיבתו המשורר ידע שהוא יהיה משורר לאומי, ושהשפה תהפוך לשפה ספרותית. הכל מחושב פה – אפילו הנדוס השפה. המחבר היה מודע לכך שהוא נותן לאומה האיטלקית המתהווה את השפה שתאפשר לה להתקיים כאומה ממוסדת. (תזכורת – איטליה נולדה רק ב-1981 – עד אז היא היתה אומה וירטואלית, ספרותית, אבל לא מדינה. הספרות בסופו של דבר אפשרה לאומה להתהוות על בסיס הרפרנס המשותף לכל האיטלקים).

5 הופעתו של אוליכסס – אודיסס

שיר 26 נפתח בצורה מאד אירונית. דנטה גולה מפירנצה ולעולם אינו חוזר אליה. דנו אותו להישרף על המוקד במידה ותופסים אותו, זה לא דבר של מה שבכך והוא כועס מאד על מי שגרם לכך. את שיר 26, שמוקדש לרמאים והגונבים, הוא פותח "רוני פירנצה! (מחווה לפירנצה) כי לבשת תפארת על ארץ וימים נטית כנפייך ושמך נפץ גם בתהומות התופת. מאנשיך בגנבים פה חמישה מצאתי... וגם עליך לא יוסיפו הדר". הסיבה לכך שבין הגנבים אנחנו מוצאים את אוליכסס היא שבמסורת המיתולוגית הוא התגלמותה של הרמאות – הוא חושב על תחבולות כדי לצאת ממצבים קשים. הוא המציא את הסוס הטרויאנית – זדוני, אם חושבים על כך שהטרויאנים הם אבות אבותיהם של הרומאים.

אבל, ראוי לציין שורגיל לא ידע את שירי הומרוס, משום שדנטה, כמו רב אנשי המערב בימי הביניים, לא ידע יוונית, ולכן לא היה מסוגל לקרוא את האודיסאה. הוא מכיר את האודיסאה בעיקר דרך אזכורים אחרים של הדמות – דווקא דרך האינאיס, שם אודיסס-אולכסס מוזכר כאדם מלא מרמה שממציא תחבולות ערמומיות כדי להביס את אויביו. כל הסיפור של חזרתו איתקה לא מוזכר, משום שדנטה לא ידע, או התעלם מהעובדה שאודיסס בסופו של דבר חוזר לממלכתו הקטנה באיתקה. הוא מוצג כאדם שהעדיף לא לחזור לאיתקה אלא שכנע את חבריו ששרדו להתלוות אליו להפלגה מעבר לעמודי הרקולס (מיצר גיברלטר היום, סוף העולם של אז – הרקולס, כך מסופר, הגביל את העולם העתיק במצור גיברלטר). בהעזה מסויימת אוליכסס שובר את ההסכמה הסמויה לפיה אסור ללכת מעבר למצור גיברלטר, והוא משמיל חמישה ימים עד שהוא מגיע להר גבוה.

הר גבוה – אפשר לייחס למקום פיזי, באופן סמלי ההר שקודר לארוך רובו הוא הר גן העדן. זה תמוה – כי בשיר הראשון מצאנו את גן העדן באלגוריה הר שחולש על היער הסבוך בו דנטה מסתובב. כנראה שיש כמה גישות לגן עדן, וגם שהשפה האלגוריה מספיק גמישה כדי לאפשר לדנטה לסמל אותו בדרכים שונות – הר הנועם וההר הקודר.

הקבלה מעניינת – פעמיים רואים הר שמסמל את גן העדן. ייתכן שזה לא מקרה, והכוונה לכך שבדומה לאולכסס שפוגש את ההר המסמל את גן העדן חמש ימי הפלגה מגיבלרטר, גם וירגיל וגם דנטה הפוגש את הר הנועם החולש על היער הסבוך, גם דנטה נועז, גם הוא חוטא בחטא ההיבריס, אלא שהוא ניצול, זוכה למחילה מתקבל לגן העדן, בעוד אוליכסס והצוות שלו טובעים במצולות הים כעונש על הגאווה, ההיבריס שלהם. (היבריס – חטא היוהרה של האדם ששוכח שהוא האדם, והאל מעניש את האנשים הנועזי שחוטאים בחטא ההיבריס). הרמז הכרוך בהקבלה הין הר הנועם להר הקודר שמופיע לעיני אוליכסס והצוות שלו יכול להתפרש כדרך להחשיב את כל הפרויקט של דנטה לסייר בתופת, מצרף וגן העדן כפרוייקט נועז. יש לקחת בחשבון שבעיני דנטיה עצם היותו נוצרי פודה אותו מהעונש שמגיע למי שחוטא בחטא ההיבריס. בחסדי האל שבו הוא מכיר דנטה ניצול מהבעיות שהטולו על אוליכסוס וחבריו ומגיע בשלום לגן העדן, שם מקבלת אותו ביאטריצ'ה שכנראה התפללה שהמעבר יעבור בשלום, היא מתווכת בין דנטה לאל, קצת בדומה לתפקידה המסורתי של מריה במסורת הנוצרית.