יום שני, 9 בינואר 2012

פסיכולוגיה ופוליטקה - שיעור 10 - דיסקרדיטציה של רבין



שיעור 10 - דיסקרדיטציה ורצח אופי של יצחק רבין ע"י אנשי המקצוע + יגאל עמיר

יריית הפתיחה – פרופסור נח מילגרום מאניברסיטת תל אביב. אדן שחקר מצבי לחץ, עסק במפוני ימית – הסתגלותם של אנשים למערכות חדשות, מערכות תמיכה קהילתיות וכו'. במאמרו של מילדרום “לא לסמוך עליו", הוא מציג עצמו כאדם חרד ומציין שעמדותיו המקצועיות מושפעות מעמדותיו הפוליטיות. הוא טוען שמהידע המקצועי שהוא צבר במהלך 20 שנה, הוא הניח שמצבי לחץ מהווים סיכון בריאותי, ויותר מזה – "מצבי משבר בלתי צפויים מהווים גורם סיכון לבריאותו הפיזית והנפשית של כל אדם, קל וחומר מנהיג בגיל 70”, כלומר- הוא תולה בגילו של רבין גורם סיכום לגבי מנהיגותו והמהלכים שהוא יוזם. (במאמר מוסגר – הובילו את המדינה מנהיגים שעברו את גיל 70 – מנחם בגין ואריאל שרון). אחרי הקדמה מעין תיאוריטית זו הוא מגיע לעיקר וטוען שרה"מ אינו מסוגל להיחשף לממצאים רבים והגיע למסקנה שקולה, ולא תעזור לו היכולת האנליטית שיחסו לו, וזה בגלל השקלול של גילו ומצב הלחץ. “העול הכבד שנתון בו רבין גרם סדקים בקיר הברזל של אישיותו" – אמירה חריפה, דיאגנוסטית, דהיינו – רבין לא יעמוד בעומס הרגשי שהתפקיד מהווה לגביו. בהמשך מנסה הפסיכולוג לנמק מדוע רבין כראש ממשלה מסוכן עבורינו ולכן אין לסמוך עליו. הוא מגיע למדרש פסיכולוגי, שמציין שרבין כותב בזכרונותיו על פינוי ערבים ממרכז הארץ במלחמת השחרור "ייתכן שהוא עבר אז טראומה בגלל מעורבותו בגירוש... אנשים בדורו מצאו לנכון להשוות את אקט גירוש הערבים מבתיהם לאקט הטרנפר (בשואה)”, מילדרום טוען שרבין נוקט מנגנון הגנה בשם doing and undoingעושים משהו, ואז עושים משהו אחר כדי "לכפר" על כך. דהיינו – רבין גירש ערבים מלוד וכדי לכפר על כך הוא מגרש יהודים מבני עמו מבתיהם. מילדרום, שהוא פסיכולוג חברתי – חוקר, ולא פסיכולוק קליני, מאפשר לעצמו להצביע על סדקים אישיותיים.המקנה (אולי) – אנחנו חייבים להתגונן בפני התוצאות השליליות שטמונות בהתמוטטות הזאת.

מי שהרימה את הכפפה היא מרצה בכירה באוניברסיטת בר אילן (פסיכולוגית קלינית בהכשרתה) בשם נטע הכהן דורשיו, בכתב עת לענייני מדיניות חברה ותרבות "נתיב", בעל נטיות ימניות היא כותבת מאמר שהיה יכולל התפרסם בכל כתב עת מקצועי – משום שהטרמינולגיה והחזות הם מקצועיים. הכותרת "מנהיג עם ליקוי גורלי: פרופיל קליני", לכאורה מקצועי וחף מהטיות. כבר בכותרת ישנם אלמנטים שמרמזים על מגמתה של הכותבת או של המאמר. ליקוי הוא מונח דיאגנוסטי.
לקט פנינים מתוך המאמר -
  • ברמה הגלויה לעין דומה שרבין לעולם אינו נינוח, קשר העין מועט, שפת הגוף משדרת בגלוי שהוא מבקש לסגת מהמקום.(זה כמובן סובייקטיבי. “לסגת” - משמעות פוליטית).
  • שפה מנופחת ומלאכותית, שטף דיבור משונה. אין בקולו רגש או להט. הבעת הרגש היחידה הניכרת בדיבורו היא כעס.
  • הדברים שהוא אומר לעיתים קרובות אינם שייכים לעניין, מדבר בתורה בלתי מובנת.
  • עכבות, חסמים, הפסקת זרם המחשבה.
  • יש מקום לשיפור המגע שלו עם המציאות, חסרה תפיסה ממשית של המציאות בה ישנם חיים אחרים (פוליטי – אותם אנשים שהוא מאיים עליהם בגירוש – הוא אינו מכיר את המציאות שלהם. רבים הבחין בין התנחלויות בטחוניות והתנחלויות פוליוטיות, ואת האחרונים כינה פרופלורים).
  • הוא חכם בדומה לאחרים הלוקים בתסמונת שלו ומסנוורים את הציבור, אין לו יכולת סינטטיות (בסתירה ליכולת האנליטית שיש לו), אין לו תבונה
  • יושב באי נוחות בכסאו, התנהגות חסרת מיקוד ונראה לפעמים כמי שמבקש להימלט מהמקום (אדם שמחפש כל הזמן פתחי מילטו ונסיגה בשפת הגוף שלו סופו ליטוש חבלי ארץ)
  • לוקה בנרקיסיזם, ניתן להבחין בנטיות גדלות
  • יחסים בינאישיים הם תחום בעייתי, אדם בלתי נגיש לזולת מאז ילדותו, ידידיו מהצבא נהגו לכנות אותו אוטיסט, ואין זה מפליא שאשתו עומדת בראש אגון של ילדים אוטיסטים (היגיון קליני מובהק!)
  • אדם כזה אינו יכול להיות בעל טוב.
  • רצינליזציה, אינטלקטואליזציה, הכחשה
  • גם הליכה לישון היא דרך של נטישה, באחד המסמכים ממלחמת השחרור מצאו את רבין ישן במשלט (יתכן להסביר שהוא היה עייף, אבל-), המסקנה: כשהאיש עומד בפני משימה קשה או מפחידה הוא בורח לשינה.
  • הרגלי השתיה והעישון בשרשרת, בעזרת עזר וייצמן שפרסם את קריסתו של רבין ב(מלחמת ששת הימים) מהרעלת ניקוטין.
  • חסרים לו יחסי אובייקט אמיתיים.
היא לאט לאט בונה נגד עיננו המשתאות תמונה קלינית ומשתמשת כאן בהבלטה בסימטומים מאד קשים.
עמרם מבקר את העמדת הפנים – מסמך שמתחפש לנקי אבל נגוע פוליטית (ולא את הבעתל העמדה הפוליטית). הדיסקרדיטציה של האישיות הפוליטית על ידי אדם פוליטי אחר על ידי שימוש בדיאגנוזות קליניות.
ציטוט:כאשר אנו מיישמים איפה את תבחיני האבחון שצויינו לעיל אנו מגיעים למסקנה העגומה אך הבלתי נמנעת שלפנינו מקרה פתולוגי אמיתי... של אישיות סכיזואידית או אופי סכיזואידי – אחד המקרים הקרוים גבוליים (כלומר, מועדים להפרצות פסיכוטית)”.
סיכום: "רבין מצוי בעמדת מנהיגות שהוא לא מתאים לה ולא הולם אותה. המסקנה של איש מקצוע היא חד משמעית, אסור לאדם... לעצב את גורלה של אומה... לגיבור הזה יש ליקוי גורלי ויש להעביר אותו מתפקידו" (סתמה ולא פירשה. מה זאת אומרת להדיח אותו מתפקידו?).

נטע הכהן דורשיו פרסמה עוד מאמרים (כמו "ישראל בסד השמאלנות, משהו פתולוגיה", שם היא מונה רשימת סימפטומים פתולוגיים של מחנה השמאל, למשל – נהנתנות, הזדהות עם התוקפן) והתראיינה לעיתונות.

(בשנות ה-90 השיח הציבורי היה רווי באמירות דיאגנוסטיות).

ספטמבר 1995 מופיע ב"כל העיר" עוד מאמר של נטע הכהן דורשיו, ובו היא מציעה בנדיבות “אשמח לטפל בו, אפילו בחינם" (אולי "אף על פי שחטא ישראל הוא").

26.11.95, שלושה שבועות אחרי הרצח מופיעה מכתב בכתב העת של הסתדרות הפסיכולוגים, חתום על ידי יושבת ראש ההסתדרות באותם הימים, מכתב שהופץ במערכות העיתונים ובטליוויזיה. הנידון: התבטאויות בלתי מקצועיות על ידי פסיכולוגית בכלי התקשורת. נאמר שם שהדיאגנוזות של נטע הכהן דורשיו ליצחק רבין בתקשורת היו בלתי מקצועיות. הכהן-דורשיו לא פגשה את רבין מעולם (אבחון באופן כזה מקובל בתחום – גם בתחום המשפטי, גם בתחום הפסיכו-היסטוריה) מכל מקום, הפרקטיקה של בניית פרופילים פסיכולוגיים קיימת ונפוצה, זו לא החריגה. ועדת האתיקה קבעה "אנו רואים בחומרה... מתן חוות דעת על אדם... ללא היכרות מקצועית עימו וללא מתן הסכמתו". אין במכתב שום רמז לצד הפוליטי.

בהמשך, קמו שלושה פסיכולוגים (בינהם עמנואל ברמן מיודעינו) שהחליטו להגיש תלונה נגד הכהן דורשיו לוועדת התלונות של הסתדרות הפסיכולוגים. הם טוענים שהניתוח לא נעשה בתום לב אלא באופן מניפולטיבי, ושהיא גיבשה תחמושת מקצועית כדי לגבות עמדות פוליטיות. הוועדה דחתה את התלונה. הנתבעת גייסה את שירותיו של עורך דין מסויים שהיה בעברו מזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהיא. הוא טוען שאילולא נרצח רבין חוות הדעת לא היתה עילה לתלונה. הפרקליט טוען שהגשת התלונה היא ניסיון מקרטיסטי לסתימת פניות.

היו מחאות מצד חברים בוועדת האתיקה אך הם היו במיעוט. התלונה נדחתה, והתגובה היחידה היתה המכתב שפרסמה ועדת האתיקה.

בשנים 92-95 בכתב עת בשם נקודה, שיוצא לאור על ידי מועצת ישע היו כמה אמירות פוליטיות שהיה בהם שימוש במינוח דיאגנוסטי. זה לא חזר על עצמו. הביטויים אשפוז, טירוף, אי נורמליות, אזורי שפיות, ועוד שכיחים מאד מעיתון הזה.בשיר מסוים הכותבים בונים אזורי שפיות ואזורי אי שפיות בחברה הישראלית. אפשר לומר שאין שום פסול בשימוש במטאפורות – כאן לא מדובר במונחי דיאגנוסטיים אלא המונחים מושאלים, ומשמשים כמטאפורות, ואכן מבחינת עמרם אין בכך פסול, אך הוא רוצה להביא לידיעתינו, את שלל האפשרויות לעשות שימוש ושימוש לרעה במונחים וכינויים הלקוחים מאוצר המילים הדיאגנוסטי. האדם ברחוב יכול בהחלט להיתפס לטעות שטמונה בשימוש כזה במונחים שהם לכאורה נקיים מכל מגע יד פוליטי.

נעבור לסיפור הבא, שעדיין קשור לתהליך אוסלו ורצח רבין – יגאל עמיר.

יגאל עמיר

שופטי בית המשפט המחוזי שבפניהם הובא החשוד הציעו לסנגורים לשלוח את מרשם לבדיקה פסיכיאטרית, והסנגורים נענו. בית המשפט נימק את הסיבה לשליחת עמיר לשלושה פסיכיאטרים מחוזיים + פסיכולוג בכיר ממשרד הבריאות בכך שהם רוצים להיות שקטים לגבי פסילתה של האפשרות שהאיש פעל מתוך מחלת נפש, כלומר- רוצים לקבל גושפנקא שהאדם פעל ממניעים פוליטיים וכשיר לעמוד לדין. זה בעייתי כי אנשי מקצוע שונים יכולים להגיע למסקנות הפוכות. הגדרת השפיות היא לעיתים בעיני המתבונן ותלויה מאד בהקשר. אבל לגבי השופטים מדובר בחוות דעת רפואית חד משמעית. כמובן שהבדיקה הראתה שעמיר שפוי לחלוטין. עמיר עצמו נעתר לבקשת הסנגורים שלו (וגם – לא נעים לסרב לשופטים המחוזיים הכבודים) ואמר שהוא מאד מקווה שלא יצא משוגע מהבדיקה הזאת, משום שזה יחטיא את מטרתו. המסר שעמיר רצה להעביר היה מתרסק לו הוכתר כמשוגע.
מתוך חוות הדעת של הפסיכולוג:
הוא בשליטה מוחלטת, שפוי ומודע למעשיו", אבל פסיכולוג צריך לספק גם מטעמים דיאגנוסטיים, טוען ש"החשוד לוקה בהפרעות אישיות שהם לא בגדר הפרעת נפש כפי שמוגדרת בחוק" והוא זוכה להפרעות סכיזואיד ונרקיסיסט, (כמה אירוני – הנרצח והרוצח זכו לאותן אבחנות) נוטה להתנשא, חיוך של בוז (מי אתם, הקב"ה הפקיד בידי את המשימה הקדושה), הפרעות ביחסים בין אישיים, ניצול הזולת ואקצהביוניזם. נוטה לסגת מיחסיו עם בני אדם (שוב, האירוניה).

Assasination – רצח פוליטי, מקורה של המילה במילה חשיש, אססינים – אנשים בפרס שצרכו חשיש וחיסלו חשבונות.

ונעבור לפרשה המסכמת – פרשת ההתנתקות ועופרת יצוקה שיובילו הישר לפרדיגמה הקהילתית בפסיכולוגיה. אי אפשר לדלג על אוקטובר 2000 – פריצתה של האינתיפאדה השניה, אינתיפאדאת אל אקצא.

האינתיפאדה השניה, 2000:
בסוף דצמבר 2000 מקיימת בריאות הנפש הצה"לית כנס, שיוצר תחושת דז'ה וו, כלומר הכנס נועד לבחינת השאלה עד כמה האירועים משפיעים על בריאותם הנפשית של החיילים. זה היה כבר באינתיפאדה הראשונה. המחלוקת נסבה על אותם עניינים – כאילו דבר לא השתנה:
מחנה אחד טען שהחיילים מועדים להתמוטטות נפשית כתוצאה מדיכוי האלימות, שלאלימות שהחיילים מפעילים יש מחירים כבדים (נאמר בין היתר על ידי גרינבאום ובראון, שטוענים שכל הנבואות שלהם אכן התקיימו), פסיכולוגים קליניים במגזר הפרטי מביאים עדויות לגבי חיילים שבאו לטיפול כתוצאה מהשירות שלהם בשטחים.
מצד שני, צה"ל הגיב בדרך דומה לסיבוב הראשון – הדיבורים על נזקים נפשיים בקרב חיילים הם מוגזמים מאד, מכחישים קיומה של פתולוגיה בקרב החיילים המשרתים בשטחים. יחד עם זאת צה"ל הפיק לקחים מאז והם קיימו, סמוך לפריצתה של ההתקוממות "סדנא להכנה מנטלית של חיילים".

2002 – מבצע חומת מגן (בעקבות פיגועים רבים), מופיעה ב"הארץ" סדרה של 7-8 מאמרים שעוסקים בתגובות טראומתיות ופוסט טראומתיות והכותרות זועקות ומדברות את הציבור הנתון בפאניקה נוראית – תגובות הלם, מצבי לחץ (של אוכלוסיה שלמה), תגובות פוסט טראומתיות. אלה נושאים המעסיקים את דעת הקה"ל באמצעות העיתונות. מוקם אגרון בשם "נט"ל" – נפגעי טרור לאומי, ארגון שפועל במקומות מועדים לפורענות (שדרות, למשל).

אמצע 2002 – מופיעה מודעה גדולה: “זה בנפשנו (כותרת). אנו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש מביעים דאגה עמוקה מההרג... בו שרויים אנחנו הישראלים ושכיננו הפלסטינים... האלימות שאנו סופגים ומפעילים יוצרות נזק נפשי לטווח הארוך לשני הצדדים. אנו דורשים ממשלת ישאל לעצור באופן מיידי את מעגל האלימות והאימה ולחזור מיידית ומשא ומתן וכו'... על החתום אנשי בריאות הנפש".
תגובות למודעה:
פסיכיאטר כלשהוא:מספרים שהיינה אמר 'אני אוהב שערות נשים אני אוהב מרק, אבל לא ביחד'. נזכרתי בכך כאשר עו"סים ופסיכולוגים שוב ערבבו פסיכולוגיה ופוליטיקה...”
עמנואל ברמן:לא מצאתי שום סימן לחד צדדיות... העצומה מתריעה על מעגל הרג והנקמה שבו שרויים אנחנו ושכינו, והנזק הנפשי המצטבר בשני הצדדים.”


מחשבת החינוך - שיעור 7 - אפלטון


שיעור 7 - אפלטון

נעבור לדבר על הוגים בחינוך. קצת בעייתי לסכם פילוסופים כמו לה שנדבר עליהם בשיעור אחד.

אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה. שואלים שאלות על ההכרה – כיצד היא אפשרית, מה אנו יודעים על העולם.
אפלטון היה רציונליסט, והתובנות שלו מעניינות בהקשר של החינוך.
הטקסט שנהוג לקרוא בהקשר זה הוא משל המערה.

רקע כללי להבנת המושגים

יוון – המקום המתקדם ביותר של העת העתיקה. כשאפלטון נכנס לסיפור הוא נכנס כאשר אתונה כבר בדעיכה – מלחמות עם הפרסים, מגפות דבר, אינטריגות פנימיות, והעידן שאפלטון נולד לתוכו – עידן הדמוקרטיה – אפלטון לא חסיד של ההנהגה, ולו כי הם הוציאו להורג את מורו האהוב סוקרטס בשל השחתת הנוער. יש כאן ניסיון למצוא בסיס חדש לערכים. מה שאפלטון יצא נגדו – התזות היחסיות של הסופיסטים (כמעט פוסט מודרניות), כשקוראים את זה בפעם הראשונה מאד מופתעים, כי זה נורא מתוחכם. וויטהד אמר שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון. כל זה כדי לשכנע אותנו שמדובר בפיגורה.

פילוסופיה – אהבת החוכמה. משהו עמוק לגבי פילוסופיה אצל אפלטון – אנחנו תופסים את הפילוסופיה כמשוה מאד רציונלי, אבל יש כאן משהו אמוציונלי – הערגה להבנת המציאות. התפיסה הרציונלית מניחה שניתן להבין את המציאות. אפילו המילה קוסמוס היוונית היא ביטוי לסדר. במציאות יש סדר והירארכיה. הדיון באפלטון מצוי בוויכוח מתודולוגי – הגיבור של הדיונים האפלטוניים היא סוקרטס, מורו של אפלטון. לא ברור מהבתוך הכתבים שו הגות סוקרטית ומה אפלטון (בד"כ יותר הדיבור על האידיאות). סוקרטס מחפש את החוכמה. כיצד? לא כמו חכמים שקדמו לא – הוא לא מתפלל להתגלות אלוהית, לא עוקב אחרי חיי דמויות מופת, לא עורך ניסויים. הדרך שלו היא הוויכוח והדיון (=הדיאלוג). מדובר בניסיון שלו לדבר עם אנשים ולנסות לברר באופן ביקורתי מהם הערכים שלהם, מהי המידה הטובה, בניסיון להגיע לדיון מושכל במושגים הללו. איך זה נעשה? הוא מנסה להראות לאדם שמדבר מולו (הם תמיד נורא בטוחים בעצמם) עד כמה המושגים בהם הוא משתמש הם עמומים / שיש סתירות פנימיות במושגים --> זו תחילתה של תפיסה לוגית. לכן מה שסוקרטס עושה במתודה הזאת הוא חשיפת הבורות של האנשים שמדברים איתו. אף פעם אין תשובות לשאלות – זה תמיד נגמר בתסכול, אבל אי התשובה היא פנימית לצורת הדיון הפילוסופית שאינה מעניקה תשובות אלא דנה בשאלות.
למה סוקרטס חושב שסביב הפלפול האינטלקטואלי במושגים תעלה החוכמה?
הנחות יסוד של אפלטון-
  • המושג חכמה פשוט והגיוני
  • החכמה נגישה לכל אדם (נוגש תפיסות אזוטריות של כל מיני דתות)
  • היא נטולת סתירות – יש בה היגיון פנימי (כאן עולה תפיסת העולם – יש בו היגיון, ושכל אנושי מסוגל להכיר אותו ולהבין אותו)
  • פלירטוט עם המיסטי (קצת קשה להבנה) – תפיסה בסיסית שהחכמה היא לא דבר שמונחל לאדם מבחוף, אלא כבר קיימת בו כפוטנציאל, אך היא נסתרת ממנו בגלל תילי תילים של דעות מקובלות (=דוגמות), סיסמאות חסרות משמעות, מנהגים שאבד עליהן הכלח, מושגים עמומים, תשוקות שמונעות ממנו להכיר את המציאות כהוויתה.
  • תפיסה לפיה קיימת עולם שהוא אמיתי – יש אמת ויש שקר.

תפקיד המחנך / פילוסוף הוא להסיר את הלכלוך ממוחו של האדם, --> חשיבה שיטתית, הבהרת מושגים, הכרה, כל אלה יוצרים מחשבה שהיא קוהרנטית – יש בה סדר הגיוני פנימי. היא נכונה יותר.לחכמה יש כח פנימי כופה – לא ניתן להתכחש לה – אי אפשר להתכחש לאמת לוגית (כמו במתמטיקה – אי אפשר להתכחש למה שמבינים, אחרת המחשבה תהיה בלתי רציונלית לחלוטין). ברגע שמכירים את האמת יודעים כיצד לחיות.

איך זה בא לידי ביטוי בתורתו האפיסטמולוגית של אפלטון?
רציונליזם מניח שישנם מושגים שטבועים שמוחם / שכלם של בני האדםף, והם אלה שקובעים את תפיסותיו.
לעומת זאת, אמפריציזם – תפיסה אפיסטמולוגית אחרת שטוענת שכל מה שנמצא בשכלו של האדם מקורו בניסיון, כלומר בחושים – ומכאן נובעת תפיסת הטבולה ראסה.
למשל – סיבתיות:
אמפריציסט – זה מה שמסיקים כששמים לב לקשר בין דברים (3/3 פעמים כשדופקים על השולחן יש רעש, מסיקים שיש קשר).
רצינליסט – מושג הסיבתיות טבוע כקטגוריה במח, כמו קטגוריות נוספות (חלל, זמן), והקטגוריות האלה מסייעות להבין את מהציאות באופן קוהרנטי. (למשל, חומסקי).

סופיסטים – האמינו כי בסיס ההכרה הוא בחושים. זו היתה תפיסתם האפיסטמולוגית. הבעיה היא שתפיסה זו מהר מאד גוררת יחסיות (“על טעם ועל ריח אין להתווכח" :) ). מה שמתוק לי מר לך, ואפילו: מה שמתוק לי היום מר לי מחר. התכנים של התודעכה מתבררים כזמניים, יחסיים למקום ולזמן, וזה נכון לא רק לגבי טעם התפוח אלא גם לגבי ערכים. במובן הזה יש משפט של פרוטגורס (סופיסט) - “האדם הוא מדת הדברים" (זה כמעט פוסט מודרני!).
כל הערכים שהושגו על בסיס אפיסטמולוגיה סופיסטית היו טובים כשהשלטון באתונה היה יציב. כשהשלטון ההתערער זה התערער. אחרי הדבר – כשאנשים היו שרועים ברחוב מתים ואף אחד לא פינה אותם כי לא היו ערכים של שיתוף והתפיסות היחסיות תורגמו למשהו אגוצנטרי.

אפלטון יוצא נגד התפיסה הזאת. הוא מנסה להשיג מושגים בתודעה שלא יהיו יחסיים ומשתנים. שיהיו נכונים אפרירוית (קודם לניסיון). כדי למצוא הכרה כזאת שהיא מעל הפיזי, החושני, הוא מחפש הכרה שהיא עוקפת מקום וזמן, וההכרה הזו אליבא דאפלטון היא ההכרה השכלית, שאיננה תלויה בסובייקט המכיר (בהמשך זה יקרא עולם האידאות).
אפלטון: לכל דבר בעולם יש טבע שמהותי לו, אותו ניתן להשיג באמצעות חקירה תבונית. הדבר שמהותי לדבר הוא האידאה.

העולם, בבחינת מציאות, נחווה בבחינת סברה, כלומר – משהו שאנשים קולטים באמצעות החושים שלהם. כל הדברים הפרטיים הם תלויי מקום וזמן. כדי שנוכל להתמצא בעולם הזה אנחנו יוצרים הכללות. את ההכללות אנחנו מייצרים על ידי כך שאנחנו ממינים את העולם לקבוצות, מחלקות. העניין הוא שלא תמיד ברור אם הקבוצות האלה הן טבעיות, כלומר באמת יש להן קיום, או שאלו מערכות שבני אדם המציאו כדי שיוכלו להתקיים במציאות. נשאל מהו המקור של ההכללות מביחינה אפיסטמולוגית. המקור הוא בעולם האידיאות – עולם שנמצא באיזשהוא מרחב אחר ושם נמצאים הדברים כשלעצמם. האיידאות הם היסודות המהותיים שהם נצחיים ובלתי תלויים הם קיימים בלי קשר לאם רואים ואתם ומבינים ואתם. הם מתקייים במרחב על זמני ומטא פיזי. אפלטון טען שהאידיאות האלה הם הבסיס האמיתי (אונטולוגי) של העולם, והן חיצוניות לעולם (למציאות) – טרנסצנדנטלי. נשאלת השאלה – אז מה זה כל החפצים האלה מסביב? אפלטון קורה להם בבואות – הם חיקויים של הדברים האמיתיים 'שם' – בעולם האידיאות. ההכרה של הדברים הספציפיים נעשית באמצעות החושים, וזו הכרה נמוכה יותר מזו של האידיאות – יש הירארכיה ברורה. הדרך להכיר את האידיאות היא באמצעות התבונה, לא החושים, למעשה יש להפריד את החושים עד כמה שניתן. זו הכרה גבוהה יותר. היא נעשית באמצעות השכל המעיין. למשל – מתמטיקה. כאשר אנחנו מדברים על היחס בין קוטר לבין היקף מעגל – פאי – אנחנו לא צריכים לדבר על מעגל מסוג מסויים. יש כאן אלמנט של רכישת הדעת במיטבה של התקרבות אל האידיאות. מושג ההכרה כמו במתמטיקה ניתן להחיל גם על ערכים. ניתן להגיע באמצעות עיון תבוני אל הדברים בצורתם הטהורה. הפעילות האנושית במיטבה לפי אפלטון היא ההתקרבות אל האידיאות. לא רק ערכים – גם, למשל, מושג היופי (חתך הזהב). לאט אפשר להתקרב אל הכרת הדברים כפי שהם כשלעצמם.
אפלטון מפריד בין:
  • ידיעה – על סמך אידיאות (אפיסטמה)
  • שאר ההכרות האנושיות – סברות שהשגנו בתודעה באמצעות החושים (דוגסה)
ההבדל בין סברה וידיעה מקורו בצידוק, ביכולת לתקף את הטיעון.


הלאה, למשל המערה.

משל המערה:

כל אחד מפרש אחרת. מדבר על המצב האפיסטמולוגי של האדם בעולם.
הסיפור: בבטן האדמה ישנה מערה ועל קרקע המערה יושבים אנשים (לא מסופר איך הגיעו לשם), והם יושביםמול קיר המערה והם אזוקים, כך שיכולים להסתכל רק על קיר המערה. מאחוריהם יש חומה, יצורים מוזרים מניעים כל מיני דברים מעל החומה, מאחוריהם יש אז והצללים של הדברים המוזרים מוקרנים על קיר המערה. המצב, מהחינה אפיסטמולוגית, טראגי, כי המצב הוא לא בהכרח של שיעבוד ודיכוי, אבל אין להם שום סיבה להניח שמה שהם רואים הוא לא מה שציך להיות. הם חיים במציאות הצללים. חלקם חכמים ביותר ומצליחים, לפענח את הסדירויות של הופעת הצללים על הקיר וכו' – הם "פרופסורים בעולם הצללים". קורה כאן משהו לא רציונלי – פתאום אחד מהם משתחרר. למש זה לא רציונלי? כי אי אפשר להסביר באיזה אופן זה קרה, כי אם המצב היה סטטי לחלוטין שום דבר ממה שקרה לא יכל להפריע לו, כלומר – חייבים להניח שחלק מהתודעה מצויה במוחו וכלואה שם. כשהוא משתחרר הוא מסתנוור, מתמלא אימה, מבין שכל חייו היו שקר (מצב קשה). זה מצב מאד בעייתי – הוא פנימי וקורה שם משהו, אין תכלית, אין סיבה. אז קורה משהו עו יותר מוזר – כח כופה עליו לטפס החוצה (לא רציונלי – ללא תכלית!) - הטיפוס קשה ומכאיב. מה גרופ לו לרצות לסבול את הסבל בלי תכלית (יש כל מיני פרשנויות). בכל מקרה, האדון הזה מוצא עצמו בחוץ, ואז הוא רואה את הדברים כהוויתם. גם כאן הוא מסתנוור (כוכבי שמים וארם חזק מהאש) ורק אז הוא יכול להתחיל להבין את העולם סביבו.
כל אלה הם פרדוקסים חשובים לנו כבמחנכים. התלמידים הם אלה שקשורים במערה – לא ברור למה שמישהו ירצה משהו שהוא לא מכיר. אלה סוגיות פדגוגיות, ואפלטון נוצן עליהם את הדעת, ואומר שהפעולה החינוכית הראשונה היא פעולה לא רציונלית. התהליך החינוכי לא יכול להיות רציונלי הראשיתו מכיוון ש... התכלית שהיא הרציונליות לא יכולה להיות מושגת באמצעים רציונליים גרידא. צריך לכפות על הילד הבראשיתו את תחילת העליה, אחרת אין לו שופ אינטרס. לכן תחילת התהליך רצופה באינדוקטרניזציה. המהלך הוא של שחרור, התעלות. הרציונליות היא פרדוקסלית.

ברגע שבו אותו אדון משתחרר (שהוא פילוסוף, שהוא אפלטון) מחליט לרדת חזרה. זה הפרדוקס השני של החינוך. הוא יצטרך להתרגל אל החושך, וגם – אנשים לא מוכנים לקבל את "הנביא החוזר מן ההר", הם לא יקבלו אותו בשמחה, אנשים מקובעים באמונות שלהם ויש להם מערכ שלמה של דיווידנדים. הם טוענים שהוא חזר מעלייתו למעלה בעניים מקולקלות ובסוף הורגים אותו (מסתבר שהנביא החוזר הוא סוקרטס).


--> הערה: בשיח האינדיבידואליזם היום אוהבים לדבר על זה שהפרוגרס הוא כולו כח הנעה פנימית, ולא מוכנים לקבל את זה שכדי להתניע דרוש כח הנעה חיצוני (סוציאליזטורי, אקולטורי....)


אינדוקטרינציה -חינוך לתכנים סמכותניים באופן סמכותי – מסתבר שזה תנאי לפעמים להתפתחות הילד. ואכן, החינוך המדינתו של אפלטון מאד דרקוני.

בתפיסת החינוך של אפלטון יש מרכיבים שמתמודדים עם האי רצינליות של הילד – יש בשיטה כמה מרכיבים אינדוקטירינטיביים. אפלטון אומר שזה השלב הקשה ביותר של החינוך. אבן הבסיס. אפלטון האמין שטבע האדם רציונלי, אך שאפשר להוציא אותו אל הפועל רק באמצתעות סילוק דוקסות ישנות, פעמים רבות באמצעים לא רצינליים. לשם כך צריך חינוך מגיל צעיר מאד (אפלטון במדינתו המושמת הפריד את הילדים מאימותיהם עם הלידה). דרושה התערבות של החבר. אי אפשר להניח שתתפתח באופן ספונטאני הרמוניה בין תבונה לבין אינסטינקטים, ולכן צריך לעסוק בגימנסטיקה (חינוך גוף) מוסיקה (עידון), הדגשה של חשיבות המתמטיקה והגיאומטריה (הבנת מרחב, משליך על הנפש, וכם גם אסטרונומיה), דיאלקטיקה (אומנות השיח והדיון). דגש כל הזמן – דרוש חינוך ודרושות מתודות – פעמים רבות נוקשות. אפלטון רומז – בשיא, הפעולה של החינוך בלתי רציונלית, היא מהפך של הנפש – כמו גץ הניתז מן המדורה. המהלך הזה הוא לא רק רציונלי אלא גם אמוציונלי.