תעתועי התודעה - שיעור 8

שיעור 8

עניינים טכניים -

לא התקיים שיעור שבוע שעבר בשל השביתה. ננסה לסגור את הפערים.

כמו כן, יתקיים תרגול קריאת טקסטים חד פעמי.

המטלה תתבסס על הטקסטים שכבר קראנו ועל הצפיה בסרט "מועדון קרב", וכמו כן על הדיונים בכיתה בשני השעירוים הבאים.

אורלאן

מיצגים קודמים היא עשתה תוך עטיפת עצמה בבדי הכלולות שלה, אבל כאן יש שימוש בבדים סינטטיים.

אורלאן עושה סדרה של ניתוחים פלסטיים בתחילת שנות ה-90. אין מזוכיזם – דגש על הרדמה מקומית. מקראיה טקסטים, עונה על שאלות הקהל, מקרינה את המהלך לכמה מוקדים בעולם – כל זה תוך כדי הניתוח – היא מנצחת על המתרחש.

עשינו הקבלה בין הסצנה בסרוגייטס בהן עושים החלפת פנים לדמויות, ובין סצנה מניוח של אורלאן בו מרימים את עור הפנים. ההקבלה מעלה נושאים לדיון, נושאים בהם אורלאן מטפלת בעבודות שלה:

מצד אחד מדברים על הפנטזיה, האוטופיה שבאה עם ההתקדמות הטכנולוגית ומעלה שאלות בקשר ל"אני וגופי":

• שליטה, יכולת להשתחרר מהגוף הספציפי – אם אפשר לעשות ניפולציות על גוף אפשר לעשות הפרדה בין תודעה ובין גוף, להשתחרר מהגוף (למשל – אוואטר). זו פנטזיה שבונה על אותו דואליזם קרטיזיאני – ההפרדה המוחלטת בין אני שמוגדר על ידי תודעה ובין הגוף שהוא סוג של פלטפורמה.
• (לדעתי, וזה לא נאמר, זה גם מקצין את המידה בה החברה מצפה שנענה לתכתיבי אידיאל היופי שלה).

מצד שני אנחנו מוצאים חזרה לעיסוק באני הספציפי, בספציפיות של הגוף והבנייתו את הזהות. אורלאן מדברת על הפנים – הפנים, בהקשר של הספציפיות של הגוף בהגדרת האני נחשבות למשהו ייחודי לאדם. נוסף לכך, יש את העור (בסרוגייטס כשמסירים את העור רואים מרכיבי מתכת של רובוט (אני חושבת שאלו לא סתם מרכיבי מתכת, אלא צורה די מבהילה, ולא סתם)), הפנים הם מעטפת שאורזת ומארגנת תוכן בלתי מזוהה, יותר כאוטי. אנחנו זקוקים לאריזה כדי להגדיר את האני כישות סגורה, מוגדרת וברת זיהוי. כשאורלאן משחקת עם העטיפה המארגנתהיא מעלה את השאלה עד כמה אני ייחודני, עד כמה אני באמת אני ועד כמה אני מעוצב על ידי כוחות תרבותיים.

מתוך קטע של ראיון עם אורלאן (במצגת): אורלאן אומרת שתרבויות מייצרות גופים, גם כשהם נראים לנו כגוף אורגני, כתופעת טבע, הוא בעצם תוצאה של תרבות בצורה כזאת או אחרת. ציוויליזציות, היא אומרת, הינדסו גופים ואת התוכנה שיש בהם. כלומר, תרבות מעצבת לא רק זהות אלא גם גוף (שיש לנו נטיה לתפוס כמשהו טבעי). כשאנו אומרים "אני רוצה" “אני אוהבת" אנחנו חושבים שאני הוא איזה יישות אותנטית, אבל האני הוא בעצם לוח חלק, ספוג שסופג את הקודים של התרבות. היא מנסה לקחת צעד אחד אחורה ולבדוק את העניין של עיצוב הגוף, כולל הגוף הביולוגי, על ידי התרבות. (למשל – מישהי יכולה לחשוב שזו היא שרוצה להיות רזה, אך יש מערכת שלמה שמכוונת את הרצון שלה לשם).

הסובייקט מוצג שמכור מראש, כמעט ללא אפשרות להתמודד. המילה פוג היא מילה קשה שלא מאפשרת לנו לצאת מתוך הרשת הסבוכה שאליה אנחנו נולדים בסיטואציה מסויימת. היא טוענת שאנחנו עבדים של הנסיבות, ורק דרך האומנות אנחנו יכולים לערער על ההבניה הזאת. הקביעה הזאת קשה ואופיינית לתקופה הקפיטליסטית – אנחנו כל הזמן מוקפים בגירויים למה נורמלי, מה יפה, מה עושה אותנו יפים וא מאושרים או מוצלחים, באינטנסיביות שאין לה כמעט אח ורע באנושות, ולכן גם לאמירה אומנותית כזאת אין אח ורע. יש תרבויות – אפריקאיות, אוסטרליות, שמתערבות במראה הגוף כי בתרבויות לאה הגוף נתפס כאובייקט ריטואלי, ואז ההתערבות היא ריטואלית ולא חתרנוית כמו כאן.

מצד שני, אפשר לומר שכל זמן שנעשית אומנות יש תקוה (אפילו אם האומנות עוסקת באובדן התקווה).

למעשה סדרת הניתוחים הפלסטיים בנויה על אלמנטים מתוך יצירות אומנות קאנוניות שמייצגות תבניות אולטימטיביות של אידיאל הגוף הנשי המערבי, והיא עושה מזה פשטיש (בליטות במצח של המונה ליזה, דיאנה – אלה שמייצגת אסרטיביות נשית, היא לוקחת ממה אולי את השפתיים ועוד) כשהיא בונה את כל זה יחד על הפנים שלה מה שיוצא הוא הפוך על הפוך – העמדה של אידיאל היופי באור ביקורתי (ספר מומלץ שסוקר אנציקלופדית את תולדות אידיאל היופי: “תולדות היופי").

אורלאן נראית היום לא רע, אחרי שויתרה על תוכניתה לעשות לעצמה אף ענק – הגדול ביותר שיוכלו פניה להחזיק (ויתרה אחרי שלא מצאה צוות שהסכים לעשות).

אורלאן מתעדת את עצמה יום אחרי יום בתהליך ההחלמה מהניתוח ומציגה תערוכה של צילומי האבולוציה של ההחלמה שלה.

קונוטציות לאומנית ששמה את עצמה על שולחן הניתוחים:

• קורבן, קורבן אדם –
  • האומן כקורבן, כקדוש מעונה זה רעיון מוכר, “האומן המתייסר" עם הקונוטציות של הקדושה הנוצרית. אורלאן משחקת על מתח – מצד אחד, האומן כקורבן זו מטאפורה, והיא הופכת אותה לקונקרטית, וכך מצד אחד מגחיכה את זה ומצג שני מאשרת את זה. (יש בזה משהו פגאני).
  • בהקשר הפמיניסטי –
• ניתוח – בד"כ מתבצע ללא הכרה, או בהכרה מעורפלת, בדלתיים סגורות, יש מסתורין, תהליך החלמה שלא רואים. יש דיסוננס עם העובדה שהיא ערה ואקטיבית במהלך הניתוח ומתעדת ומפרסמת את תהליך ההחלמה. אורלאן משתטלת על המקום. ניתוח הוא סיטואציה של שליטה מוחלטת של המנתחים באדם המנותח, המנותח הוא פסיבי לחלוטין, נתון לכוחות שיש להן סמכות מקצועית, אורלאן הוםכת את הכל על פיו – היא הופכת את המקום לתיאטרון. היא מלבישה את צוות המנתחים, מביאה אביזרים, יש הופעות תוך כדי, מצלמוץ, הדלתות פתוחות לרווחה, המבט הביקורתי שוזף הכל והיא מחזירה לעצמה את השליטה. היא פותחת לציבור את הפרקטיקה של ההנדסה של הסובייקט. (שליטה ומערכות שליטה כמו אצל פוקו).
• אורלאן מפרקת את האריזה שמארגנת ונותנת צורה סגורה וקהרנטית, שלמה ומושלמת ועל ידי כך מציבה באור בעייתי את כל התפיסה הזאת של האריזה. נורא נח לנו לתפוס את עצמנו כפי אנחנו רואים במדיה, בפוסטרים, במראה והיא הופכת את זה לבעייתי ע"י הסרת האריזה.

--> אומנות היא פרקטיקה אנושית שמתמודדת עם הפרקטיקטות של הקיום על ידי והצאתן מהקשרן וחשיפה, כך שמוכרחים להתמודד עם זה.

Self hybridization –

עיבודים דיגיטליים בהן אורלאן יוצרת הכלאה של תווי פניה עם תווי פנים של אידיאל יופי לא מערבי. בהקשר הזה היא יוצרת פורטרט של עצמה עם שפה תחתונה משוכה קדימה – זה מאד קיצוני. לא שייך לתרבות שלנו. היא עושה אנאלוגיות בין קודים של יופי מערבי לקודים של יופי בתרבויות אחרות.

בשלב הבא היא יוצרת פוסטרים מסרטים פיקטיביים בכיכובה.

בין היתר, היא מטביעה את תווי פניה בנייר – אסוציאציה לצעיף של ורוניקה (איקונוגרפיה נוצרית) וקריצה לעבודה קודמת שלה "נשק את האומנית". היא פופכת את הסדר – קודם בודה את עצמה ואת הסרט, ואז הולכת לעשות פוסטר.

בנוסף לזה היא עושה אומנות ביולוגית – היא מגדלת את התאים שלה. לא ברור בדיוק למה.

אורלאן לא המציאה את הז'אנר של אומנות גוף, זה עיסוק שהתחיל בשנות השישים, ולמבד המימד הביקורתי יש בו כיוון של היאחזורת בגוף האנושי, כתנועה מנוגדת למציאות שהופכת אותנו לווירטואליים יותר ויותר.

- חלק מהזעזוע של אורלאן הוא שכל הגדרת האני שלה היא דרך גוף – עור, בשר, פרופורציות מסויימות.

...Stelarc – “Prostatics

הוא עוסק באומנות שבודקת אפשרויות להעצים את הגוף האנושי, האוטופיה הטכנולוגית - לעשות את הגוף חזק יותר ועם יותר אפשרויות. הגוף שלנו בצורה האנושית שאנחנו מכירים כיום הוא פאסה, לא מסוגל להתומודד עם המציאות, עם כמויות האינפורציה שהוא מייצר, לא יעיל מספיק, לא אמין מספיק (בר חלוף), נתון לשיבושים (מחלות) ועייפות. הביצועים שלו יורדים עם הגיל. לכן, לדעתו, הגוף האנושי חייב לעבור אדפטציה. כיוון מחשבה אחר לגמרי משל אורלאן – המשותף הוא ששניהם יוצרים מניפולציה על הגוף של עצמם.

הוא חושב שעלינו להיות מודעים לחוסר היכולת של הגוף כדי שנוכל ליצור אסטרטגיות פוסט אבולוציונית.

בשנות ה-80 הוא עושה נסיונות – למשל, להוסיף לעצמו יד שלישית, שמחווטת באמצעות תנועת שרירי הבטן (הוא הגיע לרמת שליטה מספיקה כדי לכתוב עם זה). הוא עושה מיצגים של תוספת פרוטזות (בונה סטרוקטורה של עכביש עם כל מיני רגליים שהוא הולך איתה לכל מיני כיוונים). סטלרק משבש לנו את תפיסת הגוף הנורמלית. הוא חוצה גבולות ונטולודגיים (הוויתיים, מהותיים) בין אנושיות וטכנולוגיה, אדם ומכונה – הוא יוצר גוף היברידי, גוף כלאיים. הוא משנה את תפיסת הגוף בחלל (למשל, ברגע שיש יד שיוצאת מהבטן), פרופריוספציה – שליטה של המח בגוף שמאפשרת לנו להתמודד עם החלל. יש כאן שינוי / שיבוש מהותי של תפיסת הגוף, ויצירה למעשה של סייבורג, או היבריד סייבורגיאני.

2008 – סטלרק משתיל לעצמו אוזן ביד, שאמורה להיות מחוברת לאינטרנט ויש בה מיקרופון, כך שהיא יכולה לשדר את מה שהיד שומעת. העבודה הזאת קיבלה פרס. סטלרק אומר שבעבר העור נתפס כאריזה שמגדירה את האני האנושי, נתון טבעי שאי אפשר להתווכח איתו. האומנים האלה בודקים את הגבולות, האם אפשר לפרוץ את האריזה הזאת. העור הוא הממשק בין האני לבין העולם – מגדיר את ל מה שהוא אני לעומת כל מה שהוא לא אני. הגבול הזה נפרץ – העור כמחסום מגדיר, לא מאפשר חציית גבולות, נפרץ. אנחנו מדברים כאן לא על העור הטבעי – מניפולציות מסויימות על העור – כמו קעקועים, היו תמיד, אלא על העור כמטאפורה למשהו שמגדיר את גבולות האני.

חסרות הדקות האחרונות של השיעור