יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

יצירות מופת - שיעור 9 - אל סיד


שיעור 9 – אל סיד

בתרגום הנפלא של משה אטיאס אוית שם הספר ככה "איל סיד".
היצירה תילמד משש בחינות:
  1. המעבר מהיסטוריה לאפוס (מדובר באפוס ספונטני – פרי היצירה הקולקטיבית של האומה, ולא פרי מעשה מחושב).
  2. אופיו המגובש של הגיבור. הגיבור מופיע מלכתחילה כגיבור מגובש הנשגב מכולם. נראה כיצד הנשגבות והגיבוש של האופי מסתדרים עם הסוגה האפית.
  3. מעברים – היצירה מפגישה אותנו עם עולם מורכב – אזורים שונים – מוסלמים, נוצרים, המעברים מתבצעים ע"י שיערוב של הגיבור – אל סיד, שהופך לכמעט ערבי – לא מבחינת דתו אך כן מבחינת אורח חייו.
  4. סיפור ההצלחה שמסתיים בכי טוב.
  5. הטענה שנאמרה פעמים רבות, לפיה היצירה ריאליסטית.
  6. הזיקה של אל סיד לספרות שבעל פה.

  1. המעבר מהיסטוריה לאפוס
נקודה חשובה בנוגע לאל סיד כי זו יצירה אפית לכל דבר, אבל בניגוד ליצירות אפיות רבות אין פער גדול בין תזמון המאורעות המסופרים לבין תאריך החיבור. היצירה אל סיד חיה בין 1043-1099, דמות חשובה בזמנה שאין לגביה ספק (לגבי רולן יש ספק לגבי חשיבותו במציאות) רודריגו דיאס בביבר אכן היתה קיימת במאה ה-11, וידוע לנו שמלך קסטיליה – אלפונסו השישי הגלה אותו (את אל סיד) ב-1081. זה מאורע בדוק, קיים במסמכים ההיסטוריים. המאורעות התרחשו כנראה סביב 1081, ותאריך היצירה מגיע 3 דורות בלבד אחרי התרחשות המאורע – סביב 1140 (מאד אפרוקסמטיבי, היצירה נמסרה במצבה הנוכחי אחרי 1140). לא כ"כ משנה בדיוק מתי זה, ברור שהפער בין ההתרחשות והכתיבה מאד מצומצם. זה מאד יוצא דופן בשירות גיבורים (אפשר להשוות לשירת רולן). האפוס הזה ידוע לנו רק על בסיס כתב יד אחד (קורא הרבה בספרות ימי הביניים) שהועתק ב-1307 (פער בין כתיבה והעתקה לא חריג בימי הביניים). זהות הכותב והמעתיק אלמוניים, היחידי שאינו אלמוני הוא הגיבור אל סיד. כנראה שזה פרי יצירה קולקטיבית של כמה כמרים ספרדיים שרצו להלל גיבור שנוכחותו עוד היתה מורגשת באופק התרבותי הספרדי במאה ה-12. החלק הראשון ביצירה חסר. הוא כנראה סיפר על הנסיבות שגרמו להגליית אל סיד מקסטיליה. (בידינו שלושת החלקים האחרונים). שלושת החלקים שהשתמרו דנים בשלבים שונים בסאגה של אל סיד:
החלק השני (ראשון) – נידוי והניסיונות של אל סיד לשרוד כאיש מנודה, שמתפרנס ע"י כיבושים של אזורים מוסלמים שונים.
החלק השלישי – כלולותיהם של בנות אל סיד שאנחנו פוגשים כילדות קטנות (נותן לנו מושג על פער הזמן ביצירה – כנראה שעבר הרבה זמן בין החלקים).
החלק הרביעי – מעשה הנבלה של חתני אל סיד כנגד בנותיו.
אנחנו נתמקד בחלק השני.
אל סיד כפי שהוא ידוע להיסטוריונים (שאוהבים למצוא נקודות תורפה בתדמית של דמויות היסטוריות) היה שכיר חרב שהועסק על ידי נוצרים או מוסלמים שמלחמות שהם ניהלו בעיקר בינם לבין עצמם. (מקצוע לא כל כך מכובד). אנשי הכמורה הפכו את המקצוע למשהו הרבה יותר רומנטי - לשודד עם לב רחב (שכיר חרב – מזכיר שנות פוליטית). דמות של outlaw – סוג של רובין הוד שמעורר את הסימפטיה העמוקה שלנו (בניגוד, כנראה, לדמות המקורית). זה לגבי ההפיכה של הדמות היסטורית לדמות אפית.

2 הגיבוש של האופי האפי של אל סיד
עיצוב שיעור קומתו האפית של אל סיד. דבר שמאפיין כמעט כל אפוס הוא הנטיה לייחס לדמויות, ובעיקר לדמות המרכזית, תארים מגובשים מראש, שנקראים ע"י חוקרי הספרות "תארים אפיים". התארים לא בכהרח משקפים את המצב הנוכחי של הדמות כאשר הוא נזכרת. למשל – אם מוזכר שאל סיד נולד/חגר את חרבו בעת מוצלחת / בשעת רצון, זה לא סותר את זה שהוא נמצא בצרות עמוקות. אין שום לגיטימיות לייחס את התארים האופטימיים האלה דווקא כשאל סיד שרוי במצבים מייאשים. זה היופי של האפוס שמתייחס לדמויות כאילו הן כבר מגובשות – לא דוקא בסיפור, אלא בעיני השומעים (כמעט לא ידעו אז קרוא וכתוב). הגיבוש של היצירה והדמויות בא לידי ביטוי שבאופן אוטומטי כמעט (ומעורר צחוק לעיתים בימינו) אל סיד מכונה יליד שעה טוב / עת רצון דוקא כשלא מגיע לו תואר כזה. עוד תואר כזה שמיוחס למרטין אנטולינס הוא "איש בורגוס ההגון" זה תמיד נאמר עליו, וכנראה מתייחס לאיזשהיא תכונה שלו – הוא מאד נאמן ומסור למנהיגו אל סיד.
הגיבוש שגורם להוסיף לדמות תארים, אפילו אם השעה לא מזמינה זאת, משקפת את העובדה שהגיבור הוא סופרמן (במובן של ספרות הילדים, לא במובן הניטשאני שהפך להיות מפוקפק ברבות הימים). אל סיד הוא סוג של סופר מן לא רק משום שהוא חזק ונוטה להיות מוצלח אלא משום שהוא מצליח להתגבר על תחושת הייאוש אפילו שכשפוקדות אותו צרות צרורות. אפשר לומר במקום סופר מן "סטואיקנוס" או "סטואי" – מה שעושה את אל סיד גרנדיוזי הוא שהוא יודע לקבל את הגזרות שהגורל מטיל עליו בשיא השאננות. רואים את שיעור קומתו כאשר משווים אותו עם חבריו – הם מאד סימפטיים, אבל הוא תמיד מצטייר כעולה עליהם, בא לידי ביטוי ע"י אמירה בתחילת החלק שנשמר מהעלילה – נאמר שכאשר אל סיד מקבל את גזירת הנידוי הוא אומר "אודך ריבון אבינו יושבי ברום שמים, את כל זאת נגדי קשרו יריבי רעי העין" – אל סיד מוכן לסבול בשמחה מסויימת את גזירות הגורל, מבלי להתלונן, זה מראה את אופיו הנשגב. ההודיה לאל על צרות היא פרדוקסלית. כמובן שהבית השני נותן הסבר לאמירה התמוהה – "בשורה (תרגום. בערבית ספרדית אומרים כדי לשמוח על בשורה, מן "יש!") יגרשונו מפה המה", ואז מוסיף הסבר הגיוני "אך ביתר תהיה עוד נשובה לקסטיליה" – עכשיו זה ברור – הוא שמח על הגירוש משום שכולו תקווה על כך שישוב יום אחד לקסטיליה. ערערו על האמירה שמיישבת את התמיהה – בשורה 220 כאשר אל סיד מתפלל לאל ולבתולה הקדושה הוא אינו דוחה את האפשרות שלעולם לא יחזור למולדתו "לא אדע אם אשוב פעם..." האופטימיות שממתנת את התמיהה לפיה אל סיד מקבל את הצרות בלב שמח, דוקא בשורה ה-220 רואים כמה כלום לא בטוח, ואל סיד מקבל את האפשרות שאולי לא ישוב מימיו לארץ קסטיליה ממנה הוא גורש. מה שעושה אותו סימפטי ונשגב הוא שהוא יודע לקבל את הגורל הקשה שלא, לא מתלונן, והסטואיקניות שלו לא דומה לזו של אינאס (שציית לפקודת האלים כאשר יופיטר הורה ו לחזור למשימתו ההיסטורית – כמו חייל קטן), כאן ההודיה אלל של אל סיד היא התרסה בפני האל. אל סיד יודע לא רק לסבול ממכות הגורל אלא לנצל אותן כדי להשתפר ולהתעשר, וזה עושה אותו טוב יותר מאינאס, ושונה ממנו – הוא סטואיקן אופורטוניסט (ולא סטואיקן מזוכיסט), הוא זורם עם הגורל והופך את הגורל השלילי לחיובי.
עוד נקודה בנוגע לנשגבות של אל סיד – הוא עולה בהרבה על מלכו אלפונסו השישי ולו רק בשל העובדה שהוא גירש אותו מהארץ על לא עוול בכפו (לפחות על פי הנרטיב האפי). עצם העובדה שהמלך הקטנוני שמע ונתן קרדיט להוצאת הדיבה שהרעים הוציאו נגד אל סיד מראה על כמה שהמלך נחות לעומת אל סיד. (במבחן לא נצטרך להשוות – ההשוואות אמורות לרענן את הזיכרון). לפני שלושה שבועות למדנו יצירה איראנית וגם בה הגיבורים עלו על המלכים. זה ממשיך את הקו הזה – המלך לא ראוי ובגיבור תופס את כל המוקם. גם מבחנה היסטורית וגם מבחינה אפית אל סיד מוצג כבן האצולה הזוטרה, ויש כאן רמז כמעט פוליטי שלפעמים בני האצולה הזוטרה שוים יותר מבני האצולה הבכירה.
אנחנו מדברים על כל מה שהופך את אל סיד לגיבור מושלם (באופן כמעט קריקטוראלי) בעולם שאינו מושלם, והוא יודע לתמרן בעולם זה היטב כי הוא יודע לפעמים לקחת יוזמה, ולא רק לזרום באופן פסיבי עם הגורל. הוא גיבור מושלם שצריך להבנות את עצמו בעקבות גזירת הגירוש. נקודת התורפה שלו הוא שאינו בן אצולה – אך הוא יודע טוב מאד לפצות עליה משום שבכח הזרוע שלו הוא כובש והופך יותר עצום מהמלך אלפונסו שגירש אותו. בעיננו היום ה מרשים שמישהו מצליח להעלות את עצמו בהירארכיה ואפילו לחתן את בנותיו בנישואים שניים לנסיכים, דבר שהפך את אל סיד לאחד מאבות אבותיהם של המלכים הספרדים בהמשך ההיסטוריה. בעיני אנשי המודרנה להיות self made man זה דווקא דבר טוב, אבל יתכן שאצילים ספרדים במאה ה-12 הסתכלו קצת בהתנשאות עם מישהו עם יחוס כזה. (infansin – איש אצולה קטנה = הייחוס של אל סיד).
לא רק המספר מייחס את התארים לאל סיד אלא גם הדמויות בספר, כאשר הם משוחחות עם אל סיד, כאילו כבר מתחילת העלילה יש עסק עם דמות שהיא כבר אפית מראש, אע"פ ש19081 זו רק תחילת דרכו המוצלחת של אל סיד. האמת היא שחסר לנו החלק הראשון שמצדיק את האהדה והכבוד שיוחסו לאל סיד. בנוסף לשני התארים שהוזכרו – "ילוד שעה טובה" ו"שחגרת את חרבך בעת רצון" יש עוד תואר – "זקן" או "מזוקן". לפעמים הוא לא נקרה "רודריגו" או "אל סיד" או "אל קמפדור" או ___ אלא פשוט "זקן". זה, מבחינה רטורית, נקרא "סינקדוכה" או "מטונימיה", מילה יוונית שפירושה שהחלק מייצג את השלמות - כדי להזכיר את הדמות הזאת משירים את הזקן שלה. לזקן הזה יש הרבה משמעויות. זה אחד האביזרים החשובים שמשערבים את הגיבור והופכים אותה לכמעט ערבית. צריך פה להיות מודעים לסתירה מסויימת, שהיא יפה כי היא ממחישה את האפיון של אל סיד כיצירה אפי. על פי אחת הגרסאות המוצגות בנרטיב הסיבה לכך שאל סיד גידל זקן היא אבל על כך שגורש מארצו, אך אנחנו רואים אותו מזוקן כבר בעת הגירוש. איך הוא הספיק לגדל זקן כל כך מהר? זה נובע מההתנגשות בין השאיפה לראיליזם לבין הנטיה ליייחס לגיבור תאירם מוכנים מראש. זה חלק מכך שהדמות ממש מגובשת "סוף מעשה במחשבה תחילה" – הגיבור היה מיועד להיות מזוקן ולכן הוא מזוקן כבר בתחילת העלילה, כשזה לא ריאליסטי, אבל תואם את ההיגיון של האפוס – הזקן הוא האטריבוט שמיוחס לאל סיד באופן מהותי – א"א אפשר לדמיין את אל סיד בלי זקן (הספרדים בני ימינו קצת שכחו את זה בפסלים שלהם, שם מייצגים אותו כאביר מערבי ללא זקן, אך למעשה הזקן הוא חלק מהותי מהדמות האפית של אל סיד).
דמות קצת מונוליתית – קשה למצוא התפתחות פנימית כי הוא תמיד מנצח.

  1. מעברים / שיערוב
מי שמגורש מאדמת קסטיליה יוצא מהאדמה הנוצריה, ועובר לשטח הפקר מבחינת הנוצרים שהוא בעצם האזור שנמצא בשליטת המוסלמים. חשוב לראות כיצד הנידוי משמעו חציית הגבול בין עולם הנוצרים לבין עולם המוסלמים. המעבר לא נעשה באופן ברוטאלי – כדי לעבור הגיבור עבר דרך שסתום מסויים – תיווך של שני היהדים. היהודים ומצגים ביצירה כתיווך שמאפשר את המעבר. ליהודים יש שמות מאד מעניינים- רקל, שהוא העיוות של רעול (משמעויות לכך שהמלווה בריבית שמו רעואל – יש אזכור בספר טוביה החיצוני של רעואל העוסק במשכונים שונים), ווידס – חיים. המעבר מתאפקשר בזכות המרמה שאל סיד השתמש בה כדי לקבל 600 מרק תמורת הארגזים מלאי האבנים שהיהודים מקבלים בפיקדון, שכמובן לא שווה דבר, אך הם לא יודעים את זה. יתירה מזאת רואים על פי מה שנאמר ליהודים על ידי אנטולינס ואז על ידי אל סיד, שהיהודים כבר ידועים לאל סיד ופמלייתו – בפעם הראשונה שמרטין רואה את היהודים הוא אומר להם "היכן אתם", כמו "איפה היית", וכן אל סיד, כשרקל ווידס באים לאוהלו הוא אומר להם "אם כן, מליבכם כבר נשכחתי" כלומר, כבר היה קשר בין אל סיד ליהודים, מה שלא מנע ממנו לרמות אותם, אבל אפשר להצדיק את מעשה המרמה – לא היתה לו ברירה, ועדיין זה קצת מציק. בסוף היצירה היהודים מופיעים בפני אל סיד, שהפך להיות עשיר מופלג, והם דורשים את החוב. אל סיד מתעלם מהם. זה הדבר היחיד אולי שאינו כל כך סימפטי אצל אל סיד. אבל צריך להבין את זה בהקשר של ספרד הנוצרים במאה ה-12, שם הדמויות היהודיות אינן בהכרח סימפטיות בעיני השומע, והסצנה של הגיבור שמרמה את המלווים בריבית יכולה להיתפס כדבר חיובי.
דבר נוסף שמאפשר את המעבר לארץ לא נוצריה הוא המנזר של סן פדרו – פטרוס הקדוש, בקרדניה. המנזר הזה אל סיד אל סיד מפקיד את אשתו ואת שתי התינוקות בידי הנזירים הטובים שישגיחו עליהם, ונותן לכנסיה בתמורה 50 מרק, כך שיש פה עסקה. 1/12 מהסכום שאל סיד קיבל מהיהודים הוא נותן לנזירים תמורת ההשגחה על משפחתו ובנותיו – כלומר שי שסתום כפול – מבחינת ספרד הנוצרית בימי הביניים זה מתקבל על הדעת – גם היהודים וגם הכמורה הן קטוגריות בחברה שלא חלים עליהן הכללים הרגילים – ולכן האיסור של אלפונסו לעודד את אל סיד ברגע הצרה, חל פחות על שני הקטגוריות החריגות – היהודים (שנמצאים בשולי החברה ויכולים לסייע למי שיוצא ממנה) והכנסיה (שמצייתת לחוק עליון). אל סיד לא היה יכול לבצע את כל מעשי הגבורה שלו בליווי אשתו ושתי התינוקות. [המנזר נמצא מחוץ למקום היישוב – הנזירים חיפשו חיים בבדידות כמעט מושלמת – יש כאן סמליות ל מעבר הדרגתי מארץ מיושבת לשטח הפקר דרך אזור דמדומים).
אל סיד אם כן עובר מבחינה גאוגרפית (לא מבחינת נאמנות) לאזור הערבי. הטענה היא שהוא עובר תהליך שיערוב (הסתערבות)תהליך שאפשר לסמן ע"י המילה הספרדית mozarade – השיבוש של מוסתערב - הנוצרים שחיו בארץ המוסלמים שהתאימו את אורח חייהם לאורח החיים המוסלמי מבלי לשנות את דתם הנוצרית. הנה כמה טיעונים תומכים:
  • הכינוי אל – סיד, הצורה המוגרבית של "סעיד" – אדון. יצויין שהפטרון של רבי יהודה הלוי כונה על ידי המשורר יהודה הלוי בשם סיד. זה כנראה תואר שנהגו לתת לאנשים חשובים כדי להדגיש את חשיבותם.
  • הזקן – לא מציין רק את האבל על המולדת אלא הופך את אל סיד דומה מבחינה חזותית לערבי. במערב הנוצרי לא היה מקובל לרב לגדל זקן, בעוד בעולם הערבי דאז זה היה מקובל מאד. יהודה אל-חריזי מציין את העובדה שהיה ללא זקן. בעולם הערבי זה היה ראוי לציון. הכיוני הזקן הוא ההתגלמות של אל סיד – די בו כדי לגלם את הגיבור. אפשר לערער – בשירת הגיבורים הצרפתית הקיסר שארל מתואר כאדם שמגאה בזקנו המפואר – הפורח. אבל זה שונה, כי בשירת הגיבורים הצרפתית הזקן מציין נבואה (שארל הוא בן מאתיים והגיע למעמד של נביא). אל סיד הוא בן 38 וכבר מתגאה בזקנו – זה כנראה מציין פחות את שיעור קומתו הנבואית, כנראה שאל סיד, מלבד האבל על ארץ מולדתו מגדל את זקנו כדי להידמות לסביבה, בה הוא נאלץ להילחם תוך ניצול היריבויות בין הערבים לבין עצמם.
  • בתחילת תיאור הגירוש נאמר בין היתר שהגירוש גרם לכך שהכלונסאות של הציפורים הטורפות שהערבים היו משתמשים בהם כדי ללכת לצוד ריקים. כלומר כבר לפני הגירוש אל סיד כנראה אימץ אץ השימוש הערבי בניצים מאולפים כדי לצוד ארנבות או ציפורים – דבר שהופך את אל סיד לצייד ערבי.