שיעור 8
נדבר על האינתיפאדה. מוקד העניין הוא
בריאותם הנפית של החיילים. נוצרו שני מחנות חלוקים: מחנה הפסיכולוגים הצבאיים
ומחנה הפסיכולוגים האזרחיים. המחלוקת פרצה לעיתונות בעוצמה רבה והפיחה בציבור
חששות שאפשר לכנות פאניקה מוסרית – אנשים היו מודאגים מכך שבניהם החיילים מועדים
לפורענות נפשית. למעשה כל המחלוקת הזאת בטעות יסודה משום שהערכת הבריאות הנפשית של
החיילים היא תהליך בעייתי מבחינה מתודולוגית, והרבה מהאמירות נבעו יותר מהרהורי לב
מאשר התבססו על איסוף הנתונים – שני הצדדים מתבססים על מודל אפידמיולגי – אלו
מצביעים על עליה בשיעורי החולי הנפשי ואלו לא – הנתונים האפידמיולוגיים רעועים
ביותר. זו רב מהומה על לא מאומה.
מלחמת המפרץ (הראשונה) – מהמדיקליזציה של קבוצה יחסית מוגבלת
(חיילים המשרתים בשטחים) נתפנה לאוכלוסיה רחבה הרבה יותר כמוקד עניין – בריאות
הנפש של כלל האזרחים במדינת ישראל. מידת המעורבות של אנשי בריאות הנפש במתרחש
בתקופה ההיא הרקיעה לשיא (יש שיטענו – ירדה לשפל...) בצורה חסרת תקדים. מלחמת
המפרץ היתה ברובה מלחמה פסיכולוגית – לא היתה חזית, העורף היה החזית, והאלמנט
המרכזי שאפיין את אותם ימים היתה הפאניקה. המעורבות של אנשי בריאות הנפש היתה כה
רבה וכה מסועפת עד כדי גבילה בפארסה (כלומר, היו בה, בלשון עדינה, אלמנטים
מגוחכים). נדגים זאת על ידי מטאפורה אחת – שזכורה לנו כממשות – החדר האטום. כל
אזרחי המדינה התבקשו להסתגר בחדרים אטומים- אוטמים את החלונות על ידי סרטי הדבקה
ולהניח סמרטוט רצפה על הסדק המבדיל הבין הדלת והרצפה וכו' – וזאת כהגנה בפני לוחמה
כימית. זה כמובן לא ממש מועיל, אבל כולם קיימו את ההוראות בחרדת קודש, ללא ערעור.
וכמובן, יש גם המסכות – באותה תקופה היה צורך לייבא מסכות מחו"ל, ולמרבית
האירוניה המסכות יובאו מגרמניה (הם התמחו בגזים בתקופה מסויימת). לאחר מכן הסתבר
שחלק מהמסכות היה מקולקל, ותפקידן העיקרי היה איפה הרגעה. צוותי בריאות נפש קיימו
פגישות ודיונים, סוערים לעיתים, לגבי איך יש לנהוג. סצנה מייצגת, פרדיגמאטית אחת.
התעוררה שאלה איך יש לנהוג מול פציינט בהישמע אזעקה – הרי אי אפשר להמהם דרך
הפילטר. שני הצדדים אינם יכולים להתקשר, ויתרה מזאת בחדר האטום בו יש להסתגר
מצויים אשתו הזעופה של האנליטיקון וילדיו הצרחנים. "המלחמה שברה לנו את
הטרנספרנס (ההעברה)". באחד הדיונים העלה אחד האנליטיקאים במלחמה הבאה מן
הראוי שמטפלים יקצו חדר אטום נפרד למטופלים, כדי לא לפגוע בטרנספרנס שהתפתח
ב"דם, יזע ומעות". עמרם נשלח לבסיס טירונים כדי לייעץ למפקדים, ובחדר
האטום אליו היו שועטים טירונים מבוהלים ומפקדיהם המבועתים לא פחות היתה שבירת
דיסטנס "שברו לנו את המנהיגות".
הבעיה היא לא במעורבותם של אנשי בריאות הנפש
בסיטואציה אלא בכך שהם הבנו את המצב, והיו בהבניה אלמנטים שיווקיים – הם שכנעו
אנשים שבריאותם הנפשית מעורערת וכדאי להם לפנות לטיפול נפשי. הם השתמשו בהפחדה – 1 אם לא תפנו לטיפול מצבכם עלול להידרדר, 2
ההכחשה היא אם כל חטאת, אתם זקוקים לטיפול 3 הסיטואציה עלולה להיות טריגר שמעורר נושאים
מן העבר. כלומר, מצד אחד יש אנשים מבוהלים באמת, אך יש לשאול באיזה אופן מובנית
ההתרחשות הזאת.
המושגים המרכזיים שבלטו באותה התקופה היו
"פאניקה מוסרית" (זה הדבר המרכזי שהתפשט בקרב האוכלוסיה), וכן
"המדינה הטיפולית" (היה
ויכוח מיהו אבי המושג – הופיע בספר ב1971 של ניקולאס כיתרי "הזכות להיות
שונה" (באנגלית), תומאס צאז מחה בתוקף על כך שכתרי נטל על עצמו את האבהות,
וטכן שהוא הופיע בספר שלו לפני כן). מדינה טיפולית בכל מובן היא מטאפורה
לכך שמוסדות הממשלה אחראים לבריאותינו, חייבים לזהות מבעוד מועד סימנים פתולוגיים,
ולהפעיל אסטרטגיות מונעות וטיפוליות. בצורה קונקרטית יותר – בריאות הנפש מחלחלת
להרבה מאד תחומים, מעבר למערכות הבריאות נטו, ונציגי בריאות הנפש משולבים בכל
מוסדות החברה. יותר ויותר תחומים מצויים תחת שיפוט של סוכני בריאות הנפש. המדינה
פוסקת – היא אינה יכולה להרשות לעצמה להרהר ולערער בהדגרות של בריאות נפשית, וזו
פלישה של המדינה אל הmind שלנו – נקודה בעייתית
ומפחידה. "לא ירחק היום בו המושלים יהיו לא פילוסופים כי אם פסיכולוגים, ואז
יהיה אפשר לייסד פסיכוקראטיה – שלטונם של אנשי בריאות הנפש".
זאב שיף: "נוצר הרושם כי פסיכולוגים
מנהלים את הצבא, וכי ל החלטה מתקבלת בהתייעצות עימם".
אבשלום קור: "נוצר הרושם שהפסיכולוגים
מנהלים את המדינה".
מלחמת המפרץ טבעה כמה מושגים – בריאות נפשית
לאומית, מושג שלא הופיע מאז. ארגון בשם נט"ל – נפגעי טרור לאומי. Population at risk – מושג מפתח בפסיכולוגיה קהילתית. אוכלוסיה בסיכון היא
כזאת שמרחפת מעליה סכנה, והיא מוגדרת ומתוחמת, ואנשי המקצוע פועלים מולה.
אוגוסט 1990 – ינואר 1991 – תקופת ההמתנה
למלחמה, (ב-1991 היא פרצה).
יולי 1992 – נתנאל לאור שעמד בראש תחנה
לבריאות נפש ברמת חן, התראיין באריכות רבה באחד העיתונים ונביא ציטוטים מדבריו כי
הם משקפים את צורת החשיבה של אנשי המקצוע באופן הרחב.
מחקר של אנשי תקשורת בשיתוף אנשי בריאות נפש במלחמת המפרץ –
נציג חלק ממנו; הם ספרו את כל ההתבטאויות של אנשי בריאות נפש בתקשורת הכתובה
והאלקטרונית, שנוגעים בנשואי בריאות נפש (הגדרה רחבה). ב-18 ימי המחקר זוהו 665
פריטים שעוסקים בבריאות נפשית, כמה מודעות לייעוץ נפשי בתחנות שפועלות 24 שעות
ביממה, 7 ימים בשבוע. היו תחנות בשם crisis centers או walk in clinic – כלומר, המיידיות היתה המאפיין הבולט של שירותי
בריאות הנפש בתקופה זו. לא נערכה בדיקה שיטתית האם אחוזי הפניות אכן גברו לאור
הפרסום של שירותי בריאות הנפש – לא היו דיווחים על שימוש מסיבי בכל ערוצי הסיוע
החדשים האלה שנפתחו. המחברים מסכמים את המחקר בשאלה האם התקשורת שיקפה מציאות של
בני אדם רדופי האימה, או שהתקשורת, ע"י ההצפה במסרים שעוסקים בבריאות הנפש
והסכנות האורבות לפתחנו הגבירה את החרדה בציבור.
אנשי תקשורת התבטאו בגנות "מתקפת
הפסיכולוגים": "על כל נפגע טילים עטו חמישה פסיכולוגים"
"אסטרולוג סקסולוג ופסיכולוג" "מכה שניה שנחתה עלינו בצמוד לטילים
היו הפסיכולוגים".
התבטאויות של אנשי מקצוע - קלמן בנימני
"יותר מדי פסיכולוגים אמרו יותר מדי דברים ביותר מדי מקומות וענו יותר מדי
לתשובות לשאלות שהם אפילו לא נשאלו" – להיטות יתר. "הביקורת האשימה את
הפסיכולוגים בייחוס אבנורמליות באלה שהשתמשו במנגנון ההכחשה ולא הרגישו
פאניקה".
רות וסטהיימר הגיעה במלחמת המפרץ כדי לסייע
להמוני בית ישראל שלא ידעו מה לעשות עם הסקס בחדר האטום. מפקדת קצין רפואה ראשי הוציאה
חוברת בשם "מרגיעון" לצבא, וזה נודע לאזרחים והם השתוקקו מאד להחזיק
חוברות כאלה – תרופות פלא שיעזרו להם להתמודד עם חרדות. התקשורת לעגה לחוברת ובין
השאר קראה לה "לחצנומטר". מיועד לאנשי קבע וחיילים. כולל – סימני לחץ,
איך נעקוב אחרי מצב החרדה (שאלונים), תרפיה באמצעות הדמיון, תרפיה על ידי דיבור
פנימי, ... אין כל פסול בדבר – השאלה היא איזה קפיטל נעשה כתוצאה מהדבר הזה. יש
בנאליזציה – אנחנו לא צריכים את כל המומחים האלו שיאמרו לנו לזמזם שיר או ללעוס
מסטיק כשאנחנו לחוצים, אבל ברגע שאנשי מקצוע חתומים על זה מקבל הילת רצינות. כאן
מעוצב פרופיל חדש של איש המקצוע – הוא יורד מכנו ועוסק בדברים מאד יומיומיים,
קונקרטיים וזה לזכותו, אבל כל החתימות והתארים בונים תמונה חדשה. בקשר ללעיסת
המסטיק – בשנות ה-70 הראשונות יצא ספר מעניין ששמו psycho babble, ועמרם חשב שאפשר לקרוא לזה psycho bubble gum.
נביא כמה פנינים מהראיון שהתפרסם עם פסיכיאטר
בכיר, שבשביל עמרם נמצא תחת הכותרת המטאפורית "מדינה טיפולית". לאור פתח
את הראיון באמירה ש"מלחמת המפרץ היא מלחמת יוה"כ של העורף". למה?
הקונספציה – שירותי המודיעין של מדינת ישראל לא חזו ולא נערכו לאפשרות המלחמה
הזאת. הקונספציה היתה "לנו זה לא יקרה". יש כאן קונספציה, ושנית, ריחפה
מעל מדינת ישראל התחושה שחורבן בית שלישי קרב ובא – תחושה של כליה. שני האלמנטים
האלה נלקחו בהשאלה ע"י איש בריאות הנפש, במובן שאנשים מתכחשים למרכיב הסכנה
הנפשית שאורב להם כתוצאה מאיום הטילים. יש כאן מימדים אפידמיים – כל אחד מישראל
צפוי לסכנה. זו שואה נפשית. הוא טוען שהמדינה היתה צריכה לספר לכל אזרחיה שירותים
תרפויטיים "עם שלם נזקק לפסיכותרפיה". ברור שהאימה, במידות משתנות, היתה
נחלת כולם, אבל כשהדברים בוקעים מפי איש מקצוע זה מקבל משמעות חדשה.
ביולי 1992 חוסיין יצא שוב בהכרזות שהוא עומד
לשלח אש במדינת ישראל. זה עורר מחדש את הפחדים ממלחמת המפרץ, ואז התקיים הראיון.
המרואיין מתלונן מרה על כך שהיתה הכחשה פתולוגית בציבור הישראלי של הסיכונים
הנפשיים שהמלחמה הזאת חוללה. (הכחשה נחשבת למנגנון הגנה ארכאי שמשום ארכאיותו עלול
לחולל סימפטומים קשים). הוא טוען שהכחשה כזאת יכולה לעלות לאדם בחייו (התאבדות?
רצח?). כשאזרח מהשורה קורא שורות אלה הוא נתקף בחיל ורעדה. מכל מקום, הוא טוען שזה
תהליך הכחשה של השלטונות שהעדיפו להרגיע את הציבור על ידי דובר צה"ל וכו'.
הוא טוען שכתוצאה מההכחשה הזאת המדינה (הטיפולית) למעשה אינה ממלאת את תפקידה.
ההזנחה הפושעת של הממשלה, כך לפי טענתו, הוא בכך שלא תגברה את צוותי בריאות הנפש
בתחנות הציבוריות. מה שמדאיג אותו הוא העובדה שהיינו בטראומה גם אם לא ידענו מזאת,
וחזרנו לשגרה בלי לעבד את הטראומה ולעכל אותה. היינו צריכים לשבת ולהבין איך עברנו
את הטראומה ויצאנו מהם מחוזקים. לא ברור איך המודל הזה לטיפול פרטני יכול להיות
מעותק לרמה הלאומי באופן אופרטיבי. ("מטפל לכל עמל" "כל העם צבא –
כל העם מטופלים").
אנשי המקצוע הודפים את הביקורת הזאת (איזו?) – איש בריאות נפש
טוען שאנשי המקצוע נכנסו לתוך ואקום שההנהגה יצרה בכך שלא דיברו אל ההמונים בלשון
הזאת, המרגיעה, כך שאין מה לפוליטיקאים שנטשו את הזירה ולהלין עליהם. אנשי המחקר
שהוזכרו קודם אומרים אותו דבר – נוצר חלל שנשאבו אליו אנשי המקצוע. נחמן שי,
לפיהם, הפך ל"פסיכולוג הלאומי". "בעל כרחינו מאלצנו להעמיד את
עצמנו לרשות העם ולמלא את הפקיד הפוליטיקאים" (שהיו אמורים להתייחס לסכנות
הנפשיות). כאן יש פגישה בין הפסיכולוגי והפוליטיקה – אנשי המקצוע אומרים שהם נאלצו
למלא תפקיד פוליטי – כי הפוליטיקאים לא מיאו את הפונקציה הטיפולית שהם היו אמורים
למלא.
