שיעור
7 –
מעורבותם
של אנשי בריאות הנפש באינתיפאדה הראשונה
האינתיפאדה הראשונה
פרצה ב-1987. 1985 – עמנואל
ברמן במאמרו מיקד את תשומת הלב שלנו בתג
המחיר הנפשי של מלחמות.
נתאר את המאורעות
ואז נתבונן בהם רטרוספקטיבית.
יש כשל מובנה
בהתייחסות כזאת. הזווית
שלנו אינה היסטוריונית.
הגישה המיוצגת היא
כזאת שאפשר לקרוא לה soft
minded approach – אנחנו
מתחנכים על ברכיה של דוקטרינה הרבה יותר
קשיחה, הגישה
של עמרם היא יותר אימפרסיוניסטית.
פאניקה מוסרית –
האמונה היתה כי האינתיפאדה עלולה להפיק
מקרים פסיכיאטריים -
בריאותם הנפשית
של החיילים העוסקים בפעולות שיטור בעימות
חזיתי עם אוכלוסיה אזרחית מפגינה ,
מתקוממת.
כלומר (אנחנו
עוסקים בנפשות הפועלות)–
השחקנים הראשיים
הם החיילים. משתתפים
נוספים הם השלטונות הצבאיים,
והגורם השלישי –
הפסיכולוגים הצבאיים – אנשים שעובדים
במסגרת מחלקת מדעי ההתנהגות בצבא (ממד”א).
עוד גורם –
פסיכולוגים אזרחיים,
והגורם הנוסף –
התקשורת, שלה
היה ועדיין יש תפקיד מאד חשוב בעיצוב
דימויים, הפצת
אינפורמציה וכו'. כאמור,
במרכז הבמה בריאותם
הנפשית של החיילים.
דן בר און וצ'רלי
גרינבאום - פסיכולוגים
במילואים בממד"א.
הוטל עליהם לבדוק
את מצבם הנפשי של חיילים שעסקו בפעולות
שיטור שלפעמים הפכו לפעולות אלימות
וברוטאליות. לאחר
פרק זמן שערכו תצפיות וראיונות ה הגיעו
למסקנה שנורמות ההתנהגות בקרב החיילים
נשחקו, חיילים
נתקלים בקושי להבחין בין מותר ואסור –
משהו נפגם ביכולת השיפוט המוסרי של חיילים,
צצה בעיית חריגים
– כלומר אותם חיילים שנהגו באלימות יתר
כלפי המפגינים. שני
החוקרים הגיעו למסקנה שקיימים חיילים עם
נטיות מיוחדות לאלימות (זה
דבר שמאד מאד קשה להגדיר).
הם התבקשו לסמן
יחידות מועדות לפורענות מהבחינה הזאת.
מכל מקום,
אנחנו מזכירים את
מערכת הבחירות ב-1981 בה
נאמר שתעמולת הבחירות של הליכוד יכולה
לעורר מרבצן נטיות פסיכופתולוגיות בקרב
יחידים, ולכן
ראוי להימנע ממנה. מכל
מקום, הנסיבות
בהן התבקשו חיילים "לשבור
להם את העצמות", והאלה
– שהפכה לסמל באותם הימים ('אלה
וקוץ בה'), נחשבה
לאמצעי חיובי יחסית באותם ימים – הקוץ
הוא בריאותם הנפשית של הוחזים בה,
כשהטענה היא שמנגוני
הריסון הפנימיים – internral
locus of control התרופפו,
נטען כי חלה עלייה
בנטיות אובדניות של חיילים שנאלצו לנהוג
נגד מערכת הערכים הפנימית שלהם,
עליה בסרבנות
סמויה, דיכאון,
סיוטי לילה – את
כל זה נכנה בשם הכולל "סימפטומים"
– נפשיים וקליניים.
הסיכום של המומחים
היה -
- בסה"כ היתה עליה (טענה שאי אפשר לבסס של נתונים אמפיריים) של חיילים שנשברו תחת מועקת אותה התקופה, עליה במפלס הפתולוגיה בקרב בחיילים.
- עליה ברמת האלימות בקרב החיילים – אלימות שחוזרת כבומרנג ותגרום לעליה במפלס האלימות בחברה הישראלית.
נצטט
אדם בשם ראובן גל,
בוגר
המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית,
חוקר.
גם
הוא גויס על ידי ממד"א
לגשש בקרב החיילים ולהפיק מסקנות מעשיות
(עמרם
תומך בצורת חקירה כזאת).
מסקנתו
– אין הלם קרב בקרב חיילים (כבר
אז הושמעו טענות שחיילים לוקים בתופעות
נפשיות)
– מתוך
מאמר שגל כתב,
מתוך
'המלחמה
השביעית'
- זאת
מלחמה,
ובמלחמה
נוהגים כבמלחמה.
בריאותם
הנפשית של חיילי מה"ל
לא נפגה כתוצאה מהשתתפות בדיכוי ההתתקוממות.
סבור
שרמתתם המוסרית של החיילים לא נשחקה
כתוצאה מביצוע מדיניות המכות,
גם
אם אלה עומדים בניגוד להשקפת העולם והערכים
עליהם התחנכו (למעט
החריגים).
יחד
עם זאת,
(כסת"ח
– יכולת הנבואה שלנו מיום שחרב בית המקדש
מאד מוגבלת...)
הוא
אומר שאכן בטווח הקצר אין תסמונת פוסט
טראומה בקרב חיילים אבל הוא צופה השפעות
שליליות בטווח הארוך (אכן
תחזית נוחה מאד – לא ברור עד מתי זה טווח
ארוך,
ומי
יודע אם אהיה כאן כדי לבחון אם הדברים
יתגשמו)
אטימות
פסיכולוגית ואלימות גוברת בקרב החיילים
שיהפכו לאזרחים,
עם
משקעים מאותם הימים.
בשני
המקרים יש ערבוב של מין
בשאינו מינו
– שיפוטים מוסריים ושיפוטים דיאגנוסטיים.
נטיה
לאלימות ואטימות פסיכולוגית מתלווה
בנסיבות האלה לשיפוטים מוסריים.
הקו
הרשמי של צה"ל,
מגובה
על ידי ממד"א:
אין
פגיעות נפשיות בחיילים,
אין
שחיקה במורל,
בנכונות
להתגייס,
איון
עליה בפניה לקבני"ם,
אין
שחיקה בנכונות של מועמדים לקורסי פיקוד,
תופעות
בודדות מאד של סרבנות.
וילנאי,
שנתיים
מאוחר יותר – 1989,
לאחר
שדו"ח
הפסיכולוגים אמר שהנבואות שהפסיכולוגים
האלה הפריחו לגבי ההשפעה הנפשית השלילית
של דיכוי ההתקוממות – קובע בצורה חד
משמעית שהנבואות התבדו.
שרון
– נפש אבותינו אף פעם לא נפגה.
רבין
קבע – יש אולי איזו השפעה נפשית אבל מה
שאנחנו עושים שווה את המחיר.
הסיכום הכללי – צהל
משדר עסקים כרגיל, חיילים
ממושמעים, מחושלים
ומאמינים במפקדיהם.
מאז 1987
קרו הרבה דברים
והסוגיות האלה לא חזרו על עצמן.
הפסיכולוגים האזרחיים-
עמנואל ברמן התקוממם
על שתיקת הפסיכולוגים "קשר
השתיקה" (הביטוי
נולד בתקופת מלחמת העולם השניה בשאינטלקטואלים
באירופה שתקו נוכח הזוועות ולא הקימו קול
זעקה). ב-1987
פסיכולוגים יצאו
ממנזר השתקנים, והתחילו
לדבר תחת כל עץ רענן. פריצה
של אנשי המקצוע לתקשורת בעוצמה וההיקף
חסרי תקדים. “פסיכולוגים
נעשו היפר-אקטיביים".
1988- יצאה
עצומה חתומה על ידי מאות אנשי בריאות נפש,
וכותרתה "פסיכולוגים
נגד השתיקה".
התארגנו הרבה
קבוצות מחאה לגבי פעולות היטור ודיכוי
ההתקוממות בשטחים, ובינהם
התארגנות פסיכולוגים.
בעצומה הזאת בה
החותמים מתנגדים להמשך הכיבוש ומתריאים
על הנזק הנפשי הצפוי ליהודים,
לערבים – אך עיקר
הדברים נוגעים לחיילים – הפעילות בשטחים
מובילה אנשים לנהוג באלימות,
גזענות ואפליה,
ההנחה – גזענות
היא ביטוי להפרעה נפשית.
נגד העצומה יצאו
מתנגדים, והנימוקים:
- נימוק אתי – פוליטיקה היא מחוץ לתחום השיפוט המקצועי של פסיכולוג
- נימוק מקצועי – אין זה ראוי שפסיכלוג יחשוף את עמדותיו הפוליטיות בפני מטופלים (זה עלול לפגום בהעברה)
באותם
ימים נוסד ארגון בשם "עימות"
– ארגון
של אנשי בריאות נפש ישראלים ופלסטינאים
שהאג'נדה
שלהם – קידום השלום וסיום הכיבוש הגובה
מחיר נפשי גבוה (-->
המחיר
הנפשי הוא התירוץ שלהם להיות מעובים
כפסיכולוגים בסיטואציה,
זו
הדרך שלהם גם להתחמק מזיהוי פוליטי – הם
פשוט חרדים מהבריאות הנפשית של המעורבים,אהל
"אי
אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה).
חזרה
לדו"ח
של בראון וגרינבאום,
דו"ח
פנימי שהוזמן על ידי ממד"א,
והתפרסם
בהארץ – כי זה הודלף (גם
לעיתונות חוץ – בטיימס הלונדוני התפרסמה
כתבה על כך שבריאותם הנפשית של חיילים
נפגעת בגלל האינתיפאדה).
לא
ברור איך הדו"ח
הודלף,
בראון
וגרינבאום הודחו מתפקידם (הם
כבר היו מבוגרים ממילא).
שני
מחברי הדוח הגיעו למסקנה שמה שאז נחשב
בצבא לחריג הפך לנורמה בקרב חיילים,
שמשלחים
כל רסן,
אין
תורת לחימה,
אין
בקרה,
אין
נהלים,
פיקוד
מבולבל,
אין
דוגמא אישית,
ואין
אפשרות לומר בפסקנות שנפש
החייל לא נפגעה.
אחרי
שהדוח התפרסם הם התגוננו להנצלו שלא נשלחו
לשטח כדי לזהות מקרים,
הם
לא פסיכולוגיים קליניים,
אלא
נשלחו כדי לאבחן מערכת מקולקלת,
לעשות
"דיאגנוזה
ארגונית"
וטענו
שהם נלכדו בסטריאוטיפ המקובל של פסיכולוג
– אדם שמאבחן ומזהה מקרים.
העניין
עורר בקרב החוגים הימניים רעיון שהפסיכולגים
נשלחו לשטח על מנת לתייג חיילים כחולי
נפש ועל ידי כך להפיץ פאניקה בציבור.
לטענת
הגורמים שהודפים את גרסת המומחים שיצאו
לשטח צריך להבליט את הערכים הפטריוטים –
מסירות נפש,
נכונות
להקרבה,
וכו'.
לאחר
שהדו"ח
התפרסם הוא כמובן נגע ליחידות ולחיילים
שהמשיכו לפעול בשטח.
מפקדים
גילו אי נוחות כלפי פסיכולוגים.
היו
מפקדים שלא אפשרו לפסיכלוגים להיכנס
לרחרח.
הפסיכולוגים
האזרחיים יצאו בכתבות לעיתונות בהן טענו
שהצבא מכחיש את קיומן של הפרעות נפשיות
ומטייחים את האמת,
ושהפסיכולוגים
הצבאיים הם פסיכולוגים מטעם ונמנעים
מלאסוף עובדות מסויימות שידועות לפסיכולוגים
האזרחיים – כלומר – הפסיכולוגים הצבאיים
מתעלמים מהמציאות ו"משמיעים
את קול אדוניהם".
למשל
– פסיכולוג בשם יואל אליצור,
במאמר
בהארץ,
תחת
הכותרת "המתקרנפים"
הטיח
ביקורת קשה בפסיכולוגים הצבאיים,
שעוטים
עור עבה בכך שהם מתכחשים לקיומם של חיילים
רגישים שקורסים תחתיהם – טוען שהשירות
בשטחים אכן מעורר אלימות,
טראומה
נפשית,
פגיעה
במנגנוני ריסון פנימיים.
פסיכולוג בכיר בשם
שבתאי נוי, פסיכולוג
קליני, טען
שעצומת הפסיכולוגים היא דבר פסול מיסודו
משום שהפסיכולוגים משתמשים בתואר שלהם
כדי לקדם את האג'נדה
הפוליטית שלהם.
ליאורה פיטובסקי ועטר
אורנן יסדו ארגון ישראלי פלסטינאי לקידום
השלום ולמניעתה של תחלואה נפשית באוכלוסיות
שנלכדות בקונפליקט. בעלה
הפילוסוף יצא להגנתה וטען שגם מדענים
אינם חפים מהטיות, וניסה
להצדיק באמצעות טענות מתחום הפילוסופיה
של המדע כניסה של איש מקצוע לתחומים ערכיים
פוליטיים.
לסיכום,
הפסיכולוגים
האזרחיים טוענים שבצבא מתפשטת אפידמיה
של מחלות נפשיות מתוקף העסוק שחיילים
נאלצים לעסוק בהם. אלו
טענות לא מבוססות עד הסוף,
אג'נדה
מקצועית שמסווה אג'נדה
פוליטית, חוות
דעת מקצועית כביכול שאינה נקיה מהרהורי
ליבו של איש המקצוע.
מחקר של דיוויד רוזנטל
משנות החמישים, הוא
בדק אנשים שהיו בטיפול – פסיכותרפיה,
וזיהה שתי תת קבוצות
– קבוצה של אנשים שהרוויחו מטיפול וקבוצה
שניה שלא התקדמו ואף חוו נסיגה.
התברר שהקבוצה
שהתקדמה כתוצאה מהטיפול הם כאלה שערכיהם
בנושאי סמכות, אלימות,
מין וכו'
נעשו דומים יותר
לערכיו של המטפל, ולעומתם
הקבוצה השניה מערכת הערכים שלהם הלכה
והתרחקה מזו של המטפל.
ניתן לפרש את הממצא
הזה באופנים שונים, בין
השאר – שהמסגרת הטיפולית היא לא נייטרלית,
[אלא כזאת בה המטפל
מקנה את ערכיו למטופל].
העיתונות -
בעיתונות הופיעו מאמרים
רבים "מבול
של כתבות, ראיונות
וסקירות של עיתונאים"
– כותרות כמו-
“סדקים בנשמה"
“המכות פוגעות גם
במכים" “חשבון
הנפש והצבא" חגי
סגל:”פסיכולוגים
טובלים אצבע בפוליטיקה – שנה אחרי
שהפסיכולוגים השכיבו את הצבא על הספה הם
נשכבים עליה בעצמם – פסיכולוגים במצוקה.
בנזימן "האם
הפסיכולוגיה היא פארודיה"
– כלומר,
הפסיכולוגים בדו"ח
שלהם – האם זו קביעה מדעית /
מקצועית,
או בבואה של השקפה
אידיאולוגית – הציב את הנייטרליות שלהם
בסימן שאלה.
זאב שיף,
פרשן צבאי בהארץ,
טען בזעם כי בזמן
האחרון אפשר לחשוב כי מי שמנהל את הצבא
הם הפסיכולוגים.
במאמר שנכתב ב-1992
(האינתיפאדה הראשונה
ארכה כמה שנים) עיתונאית
בהארץ כותבת מאמר על "הפגיעות
הנסתרות של המלחמה השביעית"
מראיינת פסיכולוגים
קליניים לרב שמספרים שבקליניקות שלהם
מתייצבים חיילים רבים עם PTSD
כתוצאה מהלחימה.
1995 – ראש
ממד"א
של אותם ימים ערך סקר בקרב חיילים שגילה
ירידה במוטיבציה בקרב חיילים לשרת בשטחים
ועליה בכעס כלפי מתנחלים.
תפקידו לא הוארך
באותה שנה, והוא
למעשה הודח.
2000 – הרבה
מהדמויות הנ"ל
השתתפו בכנס ורבים טפחו לעצמם על השכם
ואמרו שצדקו, ואכן
היקף נזקים נפשיים בקרב חיילים אכן הלך
והתרחב. דוקטור
קפלן התבטא בכנס באומרו שאכן הפגיעות
הנפשיות פשטו בקרב חיילים (גם
הוא, כמו
כל בני האנוש, אינו
יכול באמת להצביע על ההיבט האפידמיולוגי
– ספירת גולגלות) ושעדיין
קיימים בקרב חיילים עכבות בפנייה אל
קב"נים
עקב הסטיגמה שתוצמד אליהם אם יתברר שהם
קרסו תחתיהם משום הכובד האדיר של המשימות
שהם נושאים בהם.
--> ערכים
ופוליטיקה אכן נשזרים בעמדות מקצועיות,
כביכול,
של אנשי בריאות
הנפש.
נסיים באמירה שתאושש
אותנו מהטראומה של הדברים שנאמרו בשיעור
הזה:
במאה ה-12
היתה אישה שנחשבת
לצדקת saint הלידגרד
בניגן, אישה
מופלאה, מוסיקאית
שכתבה יצירות עבור הנזירות במנזר שעמדה
בראשו, וכתבה
מעין ספרי רפואה. טענה
שהאנושות כולה לוקה במלנכוליה,
ושהמלנכוליה היא
תולדה תורשתית ועל כולנו מצווה להיאבק
בנטיות מלנכוליות. התזה
שלה היתה מדעית – היא טענה שאכילת התפוח
על ידי אדם הראשון גרמה לתופעות פיזיולוגיות
בגופו – קרישי דם שחוללו הפרעות נפשיות
מסוג המלנכוליה. כלומר,
החטא הקדמון הוא
מושג מוסרי מתחום הדת,
וההסבר הרפואי הוא
חלק מתפיסת השעטנז של עמדה ערכית מחד
ופיזילוגית מגיסא.
