יום שני, 5 בדצמבר 2011

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 6



שיעור 6

שנות ה-60 בקליפורניה (?), אי שקט חברתי, תסיסה ומחאה. רייגן העלה הצעה להקים מרכז לחקר הקשר בין מח והתנהגות, הרעיון נועד לנטרל פעילים פוליטיים. הטיל על חוקרים מהרווארד לפתח כלי אבחון כדי לאבחן את ___ ואז לטפל בהם באמצעים ביו-כימיים וכירורגיים וכך לנטרלם. הגישה – אלימות היא מחלה מוחית שצריך לאבחן אותה ולטפל בה. מציינים שיותר נוח לחפש לוקליזציה מוחית מאשר להתייחס לעיוותים חברתיים. המגמה הזאת הלכה וצברה תאוצה. ב-1990 הכריז הקונגרס האמירקאי על העשור הקרב ב"העשור של המח". הפרדיגמה הזאת של זיהויים של אנשים שלוקים בהפרעות נפשיות בהקשרים פוליטיים תלווה אותנו.

לפני שנים לא רבות יצאה ביתה של אולריקה מיינהוף (חברה בקבוצה שביצעה מעשי רצח וטרור בגרמניה) ודרשה שישלפו את מוחה של אימה מן הצנצנת שבה הוחזק באחת האוניברסיטאות כדי להוכיח שמיינהוף לקתה במחלה מוחית ושכל הפעולות שהיא ביצעה (שהיו מתוכננות ומכוונות) היו תולדה של מחלה מוחית ולא של אישיות אלימה. זה לא בוצע (כמו בהרבה מהסיפורים כאן, אבל זה לא משנה), אבל עצם ניסיונה של הבת לטהר את זם אימה באמצעות מדקיזציה של התנהגותה האלימה היא מופת וסמל לכל מה שעמרם מנסה לומר.

...

פאניקה מוסרית moral panic- סוציולגים בריטים ואחרים טבעו את המושג כשהחילו אותו על כל מיני מצבים בהם ציבור נתקף בפאניקה ערטילאית, לא תמיד מוסברת / מעוגנת באירוע ספציפי. לעניינו, ניתן להפיץ בציבור פאניקה לגבי בריאותינו הנפשית – חששות שמקורותיהם מעורפלים – אבל החששות עצמם אמיתיים מאד!
שני מקרים עכשוויים שכלולים בהפצה של חששות לגבי בריאות הנפש -
  • גלעד שליט הגיע מכלאו והתפתח סביבו תהליך בו הוטל ספק בבריאותו הנפשית. מישהו אפילו קרא לו פסיכוטי, בתקשורת, ואתמול פורסם שמצבו הנפשי טוב מהצפוי – והצפוי היה כמובן שיחזור חולה נפשית.
  • משה קצב, עם קבלת פסק הדין החלו להתלחשש שהאיש ישלח יד בנפשו ופסיכיאטרים נשואי פנים התבטאו בתקשורת וצפו את העניין הזה.
לתקשורת יש חלק מרכזי בהפצתה של פאניקה מוסרית (אין באמת קשר למוסר).


נעבור לסדרה של אירועים והתבטאויות של אנשי בריאות הנפש בתקשורת שעונה על התנאים שהצבנו:

ראשית שנות השמונים, מערכת הבחירות 1981, מערכת מאד סוערת. בגין יוצא לכיכרות ומשלהב את ההמונים. הנושא – יחסים בין מזרחים לאשכנזים. “נאום הצ'חצ'חים". הארץ געשה. מנחם בגין הסיצ בני אדם בחברה הישראלית – הקיבוצניקים הפכו לבני אדם שיושבים על שפת הבריכה ומשכשכים את רגליהם במים. התארגנה קבוצה של כ-100 אנשי בריאות הנפש, שיצאו בעצומה לעיתונים שכותרתה "פסיכולוגים מודאגים – רק לא ליכוד". בעצומה הם מזהירים מן האפקט של תעמולת הליכוד – ניצול רגשי קיפוח, הפניית זעם ההמונים פנימה והחוצה – אל הלא אשכנזים, הלא יהודים וכו'. הכוונה היא שתעמולה ארסית משתלחת מהסוג הזה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל נטיות פתולוגיות בקרב רבים. (מן הסוג שזקוק לטריגר, או לגורם מצית, כדי לצאת אל הפועל). משובב לב, הדאגה שלהם.

מתוך ידיעון שהוצא לאור באותם ימים על ידי הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית: עורך העיתון מציג את השאלה ומבקש תגובות של חברים. הוא מביא את הדברים כלשונם, ומציג מכתבים שכתבו עמיתיו למערכת- הוא שואל האם יש שאלה של אתיקה מקצועית בעצומה. אין ספק שפסיכולוג ישראלי, ככל אזרח, יכול לבטא את דעתו הפוליטית, השאלה היא האם כאשר הוא עושה זאת עליו לחתום ולהזדהות במקצועו. פורסמו ארבעה תגובות לשאלה הזאת, כמכתבים למערכת:
  1. צ'רלי גרינבאום- דמוגוגיה פסיכולוגית". הוא מוחה על העצומה שהטילה ביקורת על תעמולת הליכוד. נימוקיו – 1. הביקורת לא מתבססת על מחקרים מדעיים אלא על ידי התרשמות, כלומר, למרות היומרה זו חוות דעת לא מקצועית 2. העצומה היא חד צדדית ויכול להתקבל הרושם שרק הליכוד עוסק בסוג תעמולה כזה, ולא כך. העובדה שהביקורת מופנית כלפי מפלגה מסויימת מעידה על הזדהותם הפוליטית של מפרסמי העצומה. לדעתו עצומה כזו היא פגיעה חמורה באתיקה המקצועית.
  2. עוד קלינאי- אותה עמדה. מצטט מתוך הקוד האתי – פסיכולוג יכול להזדהות בכלי התקשורת רק בנושאים הקשורים לתחומו (כמובן שיש שאלה מה תחומו).
  3. בנימיני - (שתי העמדות הבאות שתומכות בעצומה). הראשונה, תחת הכותרת "פסיכולוג הוא גם אדם" (קודם חשבנו שלא, עכשיו מסתבר שכן) שם הוא אומר שיש לפסיכולוגים זכות להביע דעה פוליטית, כמו בעלי כל מקצוע אחר (כלכלנים למשל). הוא סובר שיש לשנות את הסטריאוטיפ של הפסיכולוג הקליני ולהפוך אותו לאדם שמעורב בקהילה ויש לו עמדה חברתית (פסיכולג קהילתי).
  4. עמנואל ברמן – פסיכאנליטיקאי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, הוא משתייך לקבוצה בשם "פסיכולוגים מגוייסים", והוא מטיף להתגייסותם של פסיכולוגים. הוא חוזר ואומר שהתעמולה הזאת, שהיתה באמת שונה מתעמולה שקדמה לה, והוא אומר שמתקפה דמגוגת כזאת על תודעתם של הבריות תציח פירות באושים פתולוגיים. הוא סבור שההפרדה שגרינבאום מדבר עליה בין דעה אזרחית ומקצועית היא בלתי אפשרית.


מאמר שנכתב על ידי עמנואל ברמן, בעיצומה של מלחמת הלבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל). הציבוריות הישראלית נחלקה (לאחת תגובה ראשונית של "שקט, יורים!”) בתמיכתה במלחמה. הוא כותב לרבעון הישראלי לפסיכולוגיה תחת הכותרת "ממלחמה למלחמה, טראומה מצטברת". זה מתכתב עם ההכרזה של בגים שמלחמת לבנון תרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. זו מלחמת "יש ברירה" על פי מינוחו של בגין. עמנואל ברמת סבור, לעומת זאת, שכל מלחמה היא טראומה, וממלחמה למלחמה מדובר בטראומה מצטברת. זה בצמוד לזרם מחקרי בחקר מצבי לחץ שמצביע על אפקט מצטבר. יש גם אסכולה נגדית שטוענת ש"מטראומה לטראומה כוחינו עולה" – הטראומה מחשלת. אמירה כזאת יכולה לעורר את הפאניקה המוסרית. במאמר מביא הכותב שלושה תיאורי מקרים – מ-1948, מ-1973 ומ-1982. הוא טוען שהמקרים הוותיקים מהווים בגדר "ראקטיבציה (-התעוררות מחודשת) של הלם קרב. הכותב רוצה לומר שמלחמה גובה מחיר נפשי. תג המחיר הנפשי של המלחמות הוא אדיר. זו אמירה שלא ניתן לבוסס אפידמולוגית, קשה מאד להגדיר מקרה (זה בעיני המתבונן), וכמו כן יש את ההבחנה בין treated לuntreated, כשקשה מאד לומר שמלחמה מסויימת ייצרה כמות מסויימת של מקרים. אבל המונחים הם כאלה שכולנו משתמשים בהם. מה שמרגיז את עמנואל ברמן היא העובדה שצבא הפסיכולוגים המטפלים שותקים מול התופעה – כאשר אנשים בפוסט טראומה מגיעים אליהם הם לא יוצאים אל הבמה הציבורית בהכרזת "ראו מה המלחמה הזאת חוללה מבחינה נפשית". הוא טוען שאנשי בריאות הנפש מתחמקים בזה, למעשה ממילוי חובתם הציבורית, בדיוק כמו שמכחישי השואה עושים זאת.
באמירות מסוג כזה עמרם מזהה הכלאה בין פסיכולוגיה ופוליטיקה.
(האג'נדה המקצועית של הפסיכולוגים היא אפידמיולוגית – מזהים מקרים וסופרים אותם).


כל המצבים שנציג עכשיו הם מצבים של מלחמה.

ענף הפסיכולוגיה הקלינית נולד מתוך מלחמה – מלחמת העולם השניה.
התופעה של הלם קרב התחילה במלחמת העולם הראשונה – חיילים קרסו בחפירות מתוך אימה. שם נבנתה הפרדיגמה של טיפול מיידי, במקום, בלי לטלטל אותו למתקן עורפי, בהלומי קרב. המטרה – להחזיר אותם לשדה הקרב.
רופא וינאי ידוע שקיבל את פרס הנובל על תגליות במחלת המלריה עמד בראש צוות של אנשים שטיפלו בהלומי קרב באמצעות שוק חשמלי. קמה וועדת חקירה שבדקה את מעשי אותו צוות ומי שקם להגנתו של ראש הצוות היה פרויד (אבינו ומורינו). הוא טען שהחיילים שהתמוטטו סבלו מנוירוזת מלחמה, ומאחר והם הביאו איתם לקרב את הבעיות שלהם לא פלא שהם התמוטטו בנסיבות האלה.

המלחמה הקרה – ממש מעט אחרי מלחמת העולם השניה. עידן בו ריחפה אימת המלחמה הגרעינית (מאזן האימה). פסיכולוגית אמריקאית בשם הרן הרמן כתבה על תפקידם של פסיכולוגים בעידן ההוא. עידן המלחמה הקרה היה עידן של ירח דבש בין פסיכולוגיים לבין הממסד הפוליטי – צבאי. המנהיגות של הפסיכולוגיה האמיריקאית התגייסה ועמדה בראשות פרוייקטים שנוהלו ע"י הצבא האמריקאי – מתיחויות בין גזעיות ועוד.

פאט ברקר regeneration “התחדשות". בספר מתואר סופר ומשורר יהודי בריטי בשם ששון, שהתגייס לצבא הבריטי, לחם בחפירות של צרפת, ביצע מעשי גבורה שזיכו אותו במדליות ובפרסום. ב-1917 יצא ששון בהצהרה שפורסמה בטיימס הלונדוני בה הוא טוען שהמלחמה בה שפכו את דמם החלה כמלחמה הגנה והפכה למלחמת כיבוש, שהמלחמה מיותרת והיה אפשר להשיג את המטרות באמצעות מו"מ. הוא סרב להמשיך להילחם ולפקד, וזרק את המדליות שלו לנהר. הצבא אישפז אותו בבית חולים צבאי שבו היתה מחלקה לנפגעי נפש. הוא הוכרז בפני וועדה צבאית כאדם שסובל מגלגוליה המוקדמים של הלם קרב – עייפות כתוצאה מלחימה, נוירוזת מלחמה, shell shock. הוא אושפז והוחזק שם. הדמות שטיפלה בו, כמו גם ששון, הן דמויות אמיתיות שעובדו לנובלה. לרופא קוראים rivers, והרבה מהדיאלוגים בינהם פונים לאפיקים שמדברים אל ליבו של עמרם. ריברס יצא בזעם מגד כך ששלטונות הצבא פירסמו את העובדה ששון הוא הומוסקסואל – זה לא ממין העניין, ונועד כדי לעשות לו דיסקרטיטציה. מכל מקום – האיש ערק מן השורות והיה צריך להעמיד אותו למשפט צבאי, אבל הצבא העדיף לאשפז אותו לשלושה חודשים בבית חולים צבית, להעביר אותו כל מיני טיפולים וכך להשתיק אותו. אחת הדמויות בספר היא של משורר צעיר שכתב שירים מצמררים כנגד המלחמה ההיא ונגד מלחמות בלבד, והיה הקורבן הבריטי האחרון במלחמת העולם הראשונה, הוא מת בגיל 25.