מחשבת החינוך - שיעור 5 - אקולטורציה

שיעור 5 – אידיאולוגיה שניה: אקולטורציה

גישה שקשה ללמד בעידן הפוסט מודרני, בו הכל יחסי. לכן מערכת אידיאולוגית שמציבה ביסוד שלה ערכים אובייקיביים (לכאורה או לא, תלוי את מי שואלים) יכולה להראות לא רלוונטית או לא תקפה. למרות זאת ההכרות עם האידיאולוגיה הזאת מאד חשובה.

לפי גישה זו מה שעומד בבסיס ההירארכיה הערכית הוא היע בצורתו כדעת.

זאת מערכת אקסטרינזית – מהחוץ פנימה (כמו הסוציאליזציה).

התורה על רגל אחת – you are what you eat.

תחילה נדון במושג התרבות.

מושג התרבות:

תרבות היא יצירה אנושית, במובן שבני אדם יוצרים אותה.

תרבות היא דבר נרכש, בניגוד להורשה ביולוגית – למשל אינסטינקטים "כל הפעולות והתוצרים הלא פיזיולגיים של האדם שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים".

כשנדבר על קולטורה, או תרבות, במובן של לם, דבר על גישה מטא-חברתית – של החברה האוניברסלית, כל בני האדם (בניגוד לסוציאליזציה). כלומר מדובר בערכים אוניברסליים המגדירים את המהות האנושית במיטבה (כן כן, זאת נקודת מבט קצת לא עדכנית אולי, אבל מעכשיו נפסיק להעיר על זה וניכנס לתיאור האקולטורציה מתוך נקודת מבטה שלה).

מדובר בערך שקודם לאינטרסים המטיריאליים – הערכים קודמים למציאות ובתפיבה אידיאליסטית גם מכוננים אותה. בשפת בני אדם, זה שחברה זקוקה בשלב כלשהוא בהוויתה לאי שוויון, העובדה שאי שוויון הוא ערך שנתפס כלא תרבותי, זה לא לגיטימי במערכת אקולטוריסטי.

מכאן ממשיכים וטוענים שהמעמד של ערכים לא טמון באינטרס חברתי או אינטרסים אישיים, אלא הם מקבלים את התוקף שלהם מתוקף קיום רב דורי שהוכיח את הישרדותו במרחב הזמן והמקום, כלומר באופן היסטורי. במובן זה, הספרטנים היו תופעה מעניינת, אך ברברית. כנ"ל לגבי מילת נשים – זו ברבריות. יש קריטריונים להערכתו של העולם והזולת והתרבות השניה שהם אבסולוטיים. דברים ששרדו בהיסטוריה שרדו משום שיש בהם כח פנימי עצום, על זמני ועל מקומי. בגלל זה התוקף שלהם אינו תלוי הקשר – זמן ומקום. יש הירארכיה ברורה שמבחינה בין גבוה לנמוך, בין יפה ולא יפה, בין נעלה לנקלה.

יש כמה הגדרות לתרבות -

פיטרס - "תרבות היא מכלול הפעילות האנושית שאנשים פיתחו במהלך ההיסטוריה מתוך שאיפתם לשלמות המידות". בעברית – תרבות = מה שמרבה האדם על הטבע. התעלות אל מעל הטבעי.

מבחינה היסטורית, העידן התרבותי מתחיל כאשר החלקלאות מתחילה (המילה culture פירושה חקלאות). יש כאן עניין של יישוב קבע מול נדודים, אבל העניין החשוב ביותר הוא בתלות של האדם בטבע. זה הרגע בו האדם מתחיל לפתח את הפרקטיקות באמצעותן הוא משתלט על הטבע. המעבר של האדם ממצב בו הוא מפחד מהאש לבין הרגע שהוא מצא אותה, הוא מעבר מהותי, בעוד המעבר מגילוי האש לנחיתה על הירח הוא מעבר כמותי, כל זה מבחינה תודעתית. העניין המהותי הוא פריצת האדם את המעגל הביולוגי. הוא איננו עוד כאחת החיות. הטענה היא שהאדם היה יצור ביולוגי, טבעי בהתחלה ובאיזשהוא שלב הוא הצליח לפרוץ את המהלך הביולוגי, הטבעי. זוהי לא טענה היסטורית, אלא סיפור מיתי, שמופיע בכל הדתות – בסיפור היהודי, למשל, זה מופיע בסיפור של אדם וחווה עם עץ הדעת, אצל היוונים זה המיתוס של האש – פרומותיאוס, בן האלים שהחליט לגנוב את האש מין האלים ולתת אותה מתנה לבני האדם, ונענש בעונש נורא. העניין הוא שמרגע שהאדם התחיל לשלוט בטבע הוא התחיל לקבוע את גורלו באמצעות התבונה ולא רק הטבע – ברגע זה האדם הפסיק להיות ילד טבע. החריגה הזאת ממלכת הטבע לממלכת ההיסטוריה היא הרגע בו האדם התחיל להיות אדון לגורלו. במובן הזה ההגדרה של תרבות היא כל מה שהוא אנושי, כלומר- כל מה שהוא אנושי מקורו בתרבות. החינוך הקולטוריסטי מכיר בכך שהאדם הוא גם חיה, אלא שהאנושיות ניכרת ביכולת שלנו לחרוג מהחייתיות הזאת. יתירה מזאת, התרבותיות נעשית טבע שני לאדם "היא מנגנת על הפסנתר כאילו זה טבע שני שלה". הטבע הראשון הוא הצרכים הספונטיים – נשימה, מזון, מין. אלו משותפים לחיות, שאינן זקוקות לחינוך. בגלל שהתרבות לא מולדת, אלא נרכשת, מתבררת המשמעות העצמוה של החינוך.

כאן חינוך הוא מצב של התגברות על הטבע (התלמידים נרדמים על השולחן כי זה טבעם העצל, וצריך לרומם אותם משם). טבע האדם אינו טוב אלא משהו שצריך ליילד אותו מתוך הטבע החייתי, וזו מלאכת החינוך. תפיסה אקולטוריסטית לא רואה חברות פרימיטביות, שלא מצליחות להתגבר על טבען היצרי, באור רומנטי (רומנטיקה מחזירה את האדם לטבע).

פה מתחיל להתברר תפקיד החינוך, כי האדם הוא אדם בהיותו שואף אל הדעת, אל ההתעלות, ביכולתו להבחין בין טוב ורע, בין מכוער ויפה. אדם לא ניכר בתפקידיו, ביכולותו לספק את צרכיו הפרטיקולריים, אלא רק בתרבות. לכן, התפתחות של אדם היא התהליך בו הוא מפנים את התרבות (הכוונה להפנמה הזדהותית, ולא בחיקוי, כמו בסוציאליזציה). המטרה של החינוך כאן היא לפתח את האינטלקט, את הרגש המוסרי, את הרגש האסטתי, כי בזה ניכר האדם. “בן תרבות". אדם תרבותי פועל על פי ערכים שמקורם בתרבות. (למשל, שמירה על ערכים מוסריים בצבא). קולטורה היא היכולת להתגבר על מאוויים, גחמות, ערכים לוקאליים, ולייצר קריטריון אובייקטיבי להערכת תרבות. יש עניין לחדשנות – אחרי שרוכשים את הכישורים שנחשבים בקנה מידה תרבותית – פיקאסו או ג'ימי הנדריקס ידעו לצייר ולנגן נהדר, ורק אחר כך יכלו לחדש על זה.

בני אדם בכל תרבות מעריכים איכות.

איך מחנכים לתרבות?

מחנכים אקולטוריסטים מבינים שחינוך הוא תהליך של התגברות והתעלות, שכרוך בעימות עם התאוו והעצלות – עצלות הגוף ועצלות המחשבה, וזהו עימות קשה ומייגע. חינוך כרוך ביכולתשל המחנך להתעמת עם הנטיה של תלמידיו לוותר אל מול קושי, עם חוסר היכולת שלהם להתמודד עם תסכול פסיכולוגי, עם אי ידיעה. את זה עושים על ידי כך שחושפים את הילדים לאוצרות הגדולים של תרבות. זוהי חשיפה שמטרתה לעודד הזדהות והפנמה של התרבות על ידי הילד. הילד אמור לרכוש את הקאנון התרבותי – שהוא העידית של התרבות. עושים את זה על ידי ביקור במוזיאון (שם שומרים אוצרות תרבות), משמעים מוזיקה, מביאים טקסטים קאנוניים, נותנים כבוד לדעת – יצירת הוד. מחנך אקולטורסטי יודע שלשים פוסטר של בר רפאלי בכיתה זה לא תרבותי, כי זה מוריד את הילדים. התפיסה היא להעלות. כמובן שמורה שאיננו בן תרבות לא יוכל לעשות על זה, כי זה קודם כל מדבק (פרום). הנחה בסיסית – לילדים יש חוש לאיכות, ורצון לאיכות.

התרבות הפופולרית – יש מאחוריה היגיון מאד פשוט – זוהי תרבות שמעודדת צריכה והיא מכוונת נמוך, כי נמוך בוחר, ובמובן הזה בית הספר, בתפיסתו האידיאית, הוא מצודה אחרונה. מקום בו ההגיון העסקי לא אמור לפעול ומורים שוחרי טוב יכולים לעשות צעדים אקולטוריסטיים.

האמירה שאין אובייקטיביות והכל יחסי מובילה לעיתים קרובות לחינוך גרוע בכיתה.