יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

תעתועי התודעה - שיעור 5



נראה שאנחנו עדיין בחטיבה הראשונה, על מות הסובייקט וכו'.
אנחנו מדברים על אומנות חזותית ועוברים באופן חופשי לטקסטים תרבותיים (אינו חייב להיות מילולי, יכול להיות פייסבוק, סרט וכו').

אנחנו מדברים על הטקסט של סטורקן וקרטרייט, שעוסק ב postmodernism and visual culture. 
הערות על הטקסט (מעמוד 311)-
remix – ערבוב של פרמנטים מיצירות שונות, שכל אחד מהמאזינים אמור לזהות.
Remake – כתיבה או יצירה בסגנון קיים, או, בלשון הגששים "אני כותב שירה של ביאליק".

הגדרת הפוסט-מודרניזם – הכותבות מצטטות את ג'יימסון, אחד ההוגים החשובים של הפוסט מודרניזם (נכתב בשנות ה-80). הן מונות את  מקורות (חברתיים, כלכליים ופוליטיים) הפוסט מודרניזם
גלובליזציה-תקשורת ותחבורה (האפשרות להעביר דברים ממקום למקום בקצב מהיר מאד – פרופורציות חדשות למרחק גאוגרפי) וכו
שיטות ייצור שונות שעושות את הייצור מהיר יותר וגמיש יותר - תמורות בארגון המשק והייצור.
הן מעלות גם את התערערות מדינת הלאום
כמו כן, היכולת לעשות שינויים יסודיים במהירות גדולה.  
נקודת השבר היא מלחמת העולם השניה ופצצת האטום
יש גם מורכבות מאד גדולה במדע.

--> כל אלה באים לידי בצורות חשיבה חדשות, ובאומנות (טקסטים תרבותיים) ששונים מהותית ממה שהיה קודם.

המלצה על סרט- be kind, rewind.

קטע מסרט fast film- מגזרת נייר שעשויה משלוש דמויות קולנועיות. זה סרט שלם שעשוי כולו מפוסטרים. יש מימד של שטחיות, כשרעיון הוא שאין שום דבר אמיתי שעומד מאחורי דמויות. זה קשור לדיבור על הsurface, פני השטח והשטחיות בטקסט של סטרוקן וקרטרייט – הן אותרות שבפוסט מודרניזם פני השטח נתפסים כאלמנט מלא משמעות, לא פחות מהתוכן, או האמת שבמרכז. אין התייחסות לפני השטח כעטיפה, או אפילו כמסיכה. בפוסט מודרניזם פני השטח זה כל מה שיש. עטיפות עטיפות, כמו בצל – הרבה מאד שכבות, אפשר לקלף עד אינסוף. אין שום דבר אחר בפנים. אין עומק.

עוד אחד מהאלמנטים באומנות פוסט מודרנית (ובעצם כמו בקורס שלנו) הוא טשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. ההתמוטטות הזאת בין הגבוה והנמוך באה יחד עם הדגש על פרגמנטציה, שטחיות... אין (אולי רק אני חושבת ככה) סמכות שקובעת הירארכיה תרבותית
דקארט – מדבר על יכולת להתייצב על נקודה ארכמדית ולהסכל על המיאות מבחוץ. בפוסט מודרניזם אין דבר כזה, אתה מעורב במציאות, אין אובייקטיביות, אתה בעצמך אוסף של פרגמנטים. (עמוד 314). יש פירוק של הרעיון שאפשר להגיע לתובנה רציונלית אוביקטיבית, אבסולוטית

אחרי מלחמת העולם השניה הרבה מהביטחון בטרנצנדנטיות של יצירת אומנות (שהיה קודם) התערער. למשל, הביקורת שנכתבה על יצירה היתה בעלת משמעות עצומה, והיום זה מוסד שמאד נחלש. נוצר רפרטואר בכל האמנויות שנחשב לרפרטואר של יצירות שיש בהם איזושהיא אמת, וזה רעיון שהתערער. ברור שהיה מנגנון של כח מאחורי יצירת ההירארכיה הזאת. פוסטמודרניסט יאמר – מי קובע שבטהובן חשוב יותר מבריטני ספירס? אני מתרגש יותר מהשיר שלה, ובטהובן משעמם אותי :). מערכות הכח האלה כמובן לא נעלמו, אלא הוחלפו. מה שנוסף הוא התודעה של המערכות האלה. הסובייקט הפוסט מודרני הוא יותר ספקן, יותר מודע, יותר מפוכח.

עמוד 316 – addressing the post modern subject:
טקסטים תרבותיים פוסט מודרניים מדברים אל סובייקט מסוג אחר, שהוא מאד מודע, ויודע לקרוא את הטקסט עם המימד של האירוניה והספקנות שמושתלת בתוך הטקסט. Remix וremake- הסובייקט מזהה את הפרגמנטים, וגם מבין את המסר (למשל, כשנשיקה מתחלפת באחרת, הצופה לא יחפש סיפור על נשיקה אלא על קודים של התרבות). הטסקט אינו מתיימר לדבר על החיים האמיתיים, אלא על טקסטים אחרים

ריבוי, פירוק ומורכבות – האני הוא כבר לא אחד, הוא מתפרק לגורמים, כבר אי אפשר לשכנע את האדם הפוטס מודרני, כי המושגים כבר לא ברורים – לא ברור מהו גבר, מהי אישה, מיהו צרפתי ומיהו בריטי. יומרה לנסח מאפיינים משותפים לסובייקטים שונים היא מופרכת, בעיני הפ"מ. אנחנו מקבלים טקסטים פמיניסטיים – נקודת מבט נשית, ונקודות מבט של הומוסקסואליים, מהגרים, וכו'. 

אובדן agancy – התחושה של הסובייקט שבאמצעות הידע שלו, הטכנולוגיה וכו' הוא יוכל לשלוט בעולם כרצונו. האשליה הזאת מתפוגגת, ונקודת השבר היא מלחמת העולם השניה והפצצה האטומית, אבל לוקח לתובנות זמן להבשיל.

תפיסת הזהות כמשחק תפקידים– (324) (כמו בסרט זליג, למשל) - אני פירושו תפקיד שאני בונה לעצמי בכל הקשר (ומשתנה בין הקשרים). התמורה היא הוויתור על הניסיון להגיע להגדרה של איזשהוא אני אמיתי שמאחד את כל ההיבטים של האני. [מאד פסיכולוגיה חברתית!]. למשל, כשאנחנו בוחרים בגדים לאירוע – אנחנו מנסים לייצג את עצמנו באופן מסויים, ומשתנה בין הקשרים שונים. (מי שלוקח את זה קצת יותר רחוק עלול למצוא את עצמו מתוייג פסיכיאטרית). 
סינדי שרמן, צלמת אמריקאית מאז שנות ה-70, עדיין פעילה. מופיעה בשיא של השיח הפמיניסטי, האומנות הפמיניסטית שמטילה שאלות על הייצוג של האישה ושל גוף האישה באומנות, ומנסה לייצג לעצמה חזרה את הייצוג של האישה ואת המבט הנשי. הטענות העיקריות (מוצגות במאמר “עונג חזותי וקולנוע נרטיבי”) הן שהקולנוע ההוליוודי בא לענות על הצרכים הפסיכולוגיים של גבריים, באה לפצות על חרדה גברית – חרדת הסירוס, על ידי קישוט שלה, הגזמה שלה ויצירת דימוי נוצץ שלה יש פיצוי על הפחד הזה. הדמויות הנשיות באות לשמש כאובייקט פטישיטי לתשוקות / חרדות הגבריות, וזו הפונקציה היחידה שלו.
סינדי שרמן מצלמת את עצמה (היא גם האובייקט וגם העין מאחרוי העדשה) ובסדרה של סטילס מסרטים ללא כותרת, אי אפשר לזהות סרט מסויים, לפי טענתה אין מקור לצילומים (שהם בסגנו סרטים משנות ה-40 וה-50), אלא היא משקפת קודים, תבניות של ז'אנר שאנחנו יכולים לזהות בקלות. תבניות מוכרות מאד לתוכן היא יוצקת את עצמה במה שנקרא פורטרט עצמי. העניין הוא שהיה לא מייצגת את עצמה, אלא דמויות אחרות. היא לא קוראת לתמונות פורטרטים עצמיים, אלא untitled still frames ממוספרים. האמירה – אפשר לנסח אותה כשאלה - איפה סינדי שרמן האמיתית? ואכן, אין שום פורטרט עצמי שאפשר להגדיר כסינדי שרמן האמיתית. היא תמיד מצולמת בתחפושת. [יש כאן שכבות רבות של דימוי – סינדי שרמן מוצגת כבת דמותה של מרלין מונרו, שגם הדמות שלה היא דמות קולנועית, ולא מרלין מונרו עצמה. נוסף לכך – לסרט, כביכול, ממנה לקוחה התמונה, אין מקור – זה הכל פיקטיבי]. לצילום יש קונוטציה (עדין, למרות כל המודעות שלנו למה שאפשר לעשות עם תמונות), של אמת. שרמן משחקת על המתח שבין התפיסה המסורתית של צילום כאמת לבין כך שהכל פיקטיבי – אין שום קשר בין התמונות לאמת <נראה לי שזו התפיסה הפוסט מודרניסטית, מה שאנחנו חושבים שהוא אמת איננו אמת אובייקטיבית>. 

יש התמוטטות של מושג האותנטיות, ערך המקור, חד פעמיות היצירה כשאפר לשכפל הכל. מה גם שליצירות עכשיוויות אין מקור כי הן דיגיטליות.

אנחנו רואים עוד תמונה של ינדי שרמן בדמות פורטרט בשם מאדאם רווייר. היא מתכתבת עם יצירות המופת של האומנות. היא עושה remake – היא מערבבת כמה פורטרטים. היא מרשה לעצמה לחבל בחד פעמיות ובשלמות הקדושה של יצירות המופת. יש כאן אלמנט של מרד, שחיטת פרות קדושות. היא מעמידה את הייחודיות והחד פעמיות של יצירות המופת בסימן שאלה וממוטטת אותן. היא מרשה לעצמה לנכס את הטקסיטים התרבותיים מתוך הקאנון המקודש ביותר, לעשות עליהן ווריאציה ולשאול את עצמה, באותו הקשר, איפה אני בתוך הטקסט התרבותי
בתמונה נוספת של סינדי שרמן כל החזה עשוי פלסטיק, אולי אמירה על הפטישיזציה של הדמות הנשית באמצעות איבר זה. בנוסף, היא משנה את המבט
סינדי שרמן לאורך כל היצירה את עצמה מציגה את עצמה בתור טקסט תרבותי. אין שום זהות אותנטית מאחורי כל השכבות. היא לא נותנת שום קות אחיזה שתאפשר לנו לומר מה האני האמיתי.