מחשבת החינוך - שיעור 4 - סוציאליזציה

שיעור4 – סוציאליזציה (=חיברות)

האידיאולוגיה החינוכית הראשונה מבין השלוש (ארבע) שדיברנו עליהן שיעור שעבר.

הרעיון: חברה שהיא במרכז. (זה לא מבטל את הערכים האחרים, אלא מעמיד את הסוציאליזציה בראש הפירמידה).

לם עושה הבחנה בין אקסטרינזי (מהחוץ לפנים, כמו כאן) ואינטרינזי (מהפנים החוצה).

הטענה – לא ניתן לראות את הפרט במנותק מההקשר החברתי שלו "החברה מתקיימת ביחידים... היחידים עצמם... רק באמצעות יחסיהם החברתיים... הם מממשים את הפוטנציאל שלהם... ההתפתחות החברתית היא בה בשעה התפתחות של היחידים שמעורבים בה.”

במסגרת הגישה הזאת הפרט מקבל ערך קונקרטי רק מתוך ההקשרים שהוא מקיים עם הסביבה שלו: קודם כל המשפחה (רכישה שפה, רכישת אוריינטציה תרבותית, טעם), ובמעל הבא – המשפחה המורחבת, ובהמשך – כפר, עיר, אוניברסל. הטענה היא שהזהות של הפרט נגזרת מתוך ההקשרים שלו.

נחשוב על החברה הקדמונית, זה קל יותר כי היום אנחנו מאד אינדיבידואליסטיים (“כל אחד והאייפוד שלו", בהמשך נראה שאותם אלמנטיים קיימים גם היום, בצורה פחות בולטת). למה החברה מועילה/ נחוצה לאדם?

בטחון, הגנה, הגנה, חוזק, תזונה, קיום, ריבוי, זוגיות, משפחה, ערכים, נורמות, מלים, לבוש, שפה, מאכלים, שייכות, סמכות, צבירת ידע בין דורית...

נחלק לשני היבטים מרכזיים:

• קטגוריה פיזית
• קטגוריה נפשית- רגשית

למעשה, לכל האלמנטים יש היביטים פיזיים ורגשיים. לפי התפיסה הסוציאליזיטורית , שהיא מטיריאליסטית ביסודה, הערכים הפיזיים והנפשיים הם נגזרת ישירה של הפיזי – תפיסה מטיריאליסטית. (אם אתה יודע להגן ולפרנס את המשפחה שלך, אז תרגיש טוב – יהיה לך ביטחון עצמי, ואם יש לך ביטחון עצמי לא מעוגן במשהו פיזי אז אתה תלוש מהמציאות). זאת השקפה מטיריאליסטית שבה התוכן הפסיכולוגי הוא נגזרת של ההישרדותי, הפיזי, ובמובן הזה הערכים של החברה הן פונקציה של הצרכים שלה במציאות, ולא של אידיאות. (אידיאות יכולות להיווצר אח"כ, בסוג של בלבול, או ניתוק מהמקור).

ההיבט המטיריאלי הוא משמעותי כי יש לו השפעה עצומה על תפיסת החינוך, כי ידע אינסטרומנטלי חיוני להישרדותה של חברה – למשל: מציאת הצפון לחברת נוודים, גאות ושפל לחברת דייגים, הבנה בזמני זריעה לחברה חקלאית וכו'. מכאן חשיבות עצומה לחינוך בתפיסה סוציאליזטורית. בטבע אינדיווידואל לא שורד. ובהמשך לכך, מי שלא מצליח לרכוש את הקודים החברתיים (במובן החינוכי) – זה נחשב לכישלון חינוכי. כלומר – לחינוך יש במקור מטרה הישרדותית מובהקת, ומתוך כך מתברר אופיו הריטואלי, הטקסי של החינוך, וכן המעמד המשכפל של החינוך (כלומר – האמירה שהחינוך עסוק בשכפול הערכים של הדור הקודם, שהוכחו כמוצלחים כי הם הובילו להישרדותו, שכפולו של הדור הקודם) – ובמובן זה החינוך הוא מקובע, מקבע באופן אימננטי. בנו של הטוחן אינו יכול ללכת לחפש את עצמו בגואה! זה עוד לא הוכח כדרך יעילה לשרוד.

לערכים אין קדושה מטאפיזית, הם פונקציה של הצרכים, ולכן יש בהם מידה של רלטיביזם – הם נכונים למקום ולזמן שאותו הם משמשים. המעמד שלהם הוא אינסטרומנטלי, מכשירני – ערכם הוא בגלל הפונקציות החברתיות שהם משרתים (“תהיה רופא"). לפי זה – לומדים לקרוא לא כי זה ראוי, אלא כי צריך, כי החברה המודרנית על צורת הארגון החברתי והתעסוקתי שלה, מחייבת שכולם ידעו קרוא וכתוב. הנימה האידיאליסטית קצת הולכת לאיבוד. לכן, כאשר משתנים התנאים, משתנים גם הערכים, ואיתם גם החינוך שמיועד לשכפולם של הערכים. חברה שלא משתנה – נעלמת.

דוגמא – חברה שמצויה במלחמה, וכתוצאה מכך, על מנת למנוע פיגועים, צריך להציב מחסומים, לפי תפיסה זו יעשו זאת, למרות שזה נוגד כל מיני ערכים בינלאומיים – חופש התנועה וכו', כי זה ערך הישרדותי והוא גובר.

יש דיסוננס בין הצורך לשמר ערכים שחשובים להישרדותה (הם עבדו עד עכשיו, יוצר חרדה מפני שינוי – לכן כל המתקנים הגדולים של האנושות היו איום בראשותם – ישו, גלילאו, תעשיה) לבין הצורך לשנות אותם כדי לשרוד. מתח דיאלקטי של שימור – שינוי. חברה שלא מתמודדת עם יסוד השינוי היא חברה בדעיכה (דיואי – החברה המודרנית עפה קדימה מבחינה טכנולוגית אבל אנשים עדיין בוחנים דברים לפי ערכים של הפיאודליזם).

אידיאולוגיית העל של הסוציאליזציה רואה בחברה את היסוד שאליו יש להתאים את הילד. היא מכשירה את הילד לתקידים roles שהוא ימלא בה ככל שהוא יתפתח. היא גם מכשירה אותה וגם מפקחת על ההתקדמות, באמצעות נימוסים, נורמות, חוקים, פרקטיקות חברתיות – בחלקם מאד עדינות. בסופו של דבר יוצרים פקידים, מהנדסים, מורים, נהגים...

במילותיו של לם - “כל מה שמוטל על החינוך אינו אלא פועל יוצא של הצרכים החברתיים". ומטרתו הסופית של חינוך זה היא (מנקודת מבט רגשית של הפרט) תחושת שייכות. הפרט צריך להשתלב בחברה, כמה שפחות דיסוננס (לא עד הסוף, יש בכך דיון). המהלך החינוכי מצליח כאשר הפרט מפח הזדהות מלאה ככל האפשר עם הערכים, המוסדות של החברה.

זה לא פשיזם – חברה ליברלית תחנך לסוציאליזציה של ערכים ליברליים, ותתמודד, או לפחות תנסה להתמודד, עם המתח שאלו יוצרים.

האסטרטגיה – איך עושים את זה?

לם – יוצרים פרקטיקות חינוכיותשמבטיחות שכפול של ההתנהגויות - דגש על אימון, חיקוי, התניה, ופחות על היבטים רציונליים כמו יצירתיות והבנה (חברה יצירתית תוציא מתוכה ילדים יצירתיים וכו').

• תכנית לימודים אחידה
• פיקוח על המוסדות (משרד החינוך)
• ציונים ותעודות (הם למעשה לא רק מודדים את הרמה של כל ילד, אלא ממיינים אותו לתפקידים מסויימים).
• ייצור תנאים בהם התלמידים מפתחים היענות חיובית לסמלים. הכוונה לפרקטיקות עדינות. למשל – בטקס יום הזיכרון שכבה י"ב עולה על הבמה ומקריאים את הטקסטים לפני כל הבית ספר – יש אלמנטים של החיילים שחוזרים עם המדים ומשקפי השמש, ופאתוס, והבנות מסתכלות על החיילים, והילדים הקטנים מסתכלים בהערצה – כל אלה הם פרקטיקות מחברתות, שיש להן כח עצום.
• הגעה בזמן לשיעור
• קוריקולום סמוי – מה בוחרים ללמד ומה לא (לומדים היסטוריה של אשכנז...)

סיכום -

תפקיד החינוך לפי תפיסה זו הוא לשמור על החברה כפי שהיא, והיא עושה זאת באמצעות הכשרה לתפקידים חברתיים, חינוך להיענות לסמלים, נימוסים... התפתחות הילד בסוצ' היא התהליך בו הוא משתלט בהדגה על מיומניות וערכים שהחברה מעריכה, באמצעות 12 השנה שהוא מבלה בבית ספר. יש למידה אימפליציטית, בנוסף לאקספליציטית – על מה משבחים, ממה מעלימים עין (העתקות). מטרות החינוך הן מטרות החברה. הילד לומד דרך הימצאות במערכת, דרך התנהלות – לקבל מרות, לשתף פעולה עם חברים, מה חשוב יותר ומה פחות (למשל – כולם בפאניה ממתמטיקה).

סוצ' חפה כמעט מאידיאליזם (לעומת הגישות האחרות) [למשל, באינדיווידואציה הרבה פעמים לא מוכנים לשלם את המחיר של האידיאות בשלמותן, ולמעשה עושים סוציאליזציה ואינדיווידואציה – זו מניפולציה! :)].