יצירות מופת: שיעור 4 – וירגיליוס, אינאס, שיר רביעי

נושאי השיעור

1. מיקום הספר הרביעי בתוך 12 הספרים המהווים את האינאיס. וירגיליוס שייך לעידן שאינו ספונטני, האפוס מחולק ל-12 ספרים (לא שירים). (בניגוד לעידן של הומרוס, בו השירה בע"פ, אצל וירגיליוס, מאה 1 לפני ספירה, שירה הרבה יותר מלומדת, מחושבת, מחולקת באופן מסודר. הומרוס לא חילק, אלא הדורות שאחריו).
2. נסיבות חיבור האפוס (השיר?)
3. הפיתוי המנייריסטי – לפדות את ורגיליוס מאשמת המנייריזם ולהתייחס ל-
4. תעופה הנרטיבית, לעוצמה. היצירה היתה יכולה להיגמר בקיטש בספר הרביעי אבל ורגיליוס הריץ את היצירה קדימה.
5. הנרטיב האטיולגי
6. הדרמה האנושית
7. אפוס / רומן? שאלה סוגתית. אפשר לסווג אולי כפרוטו-רומן (?)
8. הגישה הפנורמית – משהו גרנדיוסי, פרספקטיבה רחבה – גם מבחינת הצגת המרחב וגם מבחינת הפרספיקטיבה שחולשת על מאות שנים בהיסטוריה.

1 מיקום הספר הרביעי ביצירה

היצירה מורכבת מ12 ספרים. השאיפה של ורגיליוס היא לכתוב באפוס אחד את האודיסאה ואת האיליאדה. ששת השירים הראשונים שואפים לחקות את האודיסיאה. ורגיליוס חוזר על הרפתקאות אודיסס תוך שינוי הדמויות. מאפיינים זהים -

חלק 1: הסערה (גם אודיסס נתקל בכזאת במהלך החזרה לאיתקה),

חלק 2-3: ההגעה לקרטגו – מזכירה את הגעתו של אודיסס לסכריה אי הפיאקים שם הוא מספר את כ מה שעבר עליו – מבנה הפלאשבק, הגיבור הופך למספר המספר על הרפתקאותיו הוא,

חלק 4: סיפור האהבה הסוער בין איניאס ודידו וסופו המר,

חלק 5-6: תחרות שמטרתה להרגיע את אביו של (?), היה מנהג לארגן משחקים כדי להרגיע את רוח המת (שעלולה להפריע לחיים). מדובר בתחרות אוניות. איניאס יורד חי לשאול ושם הוא פוגש בין היתר את נשמת אביו אנכיסס כדי לקבל הדרכה כדי לבנות את טרויה. איניאס הוא טרויאני במקור, ברח אחרי שטרויה נכבשה על ידי היוונים ונודד באגן הים התיכון זמן רב עד להגעתו לקרתגו, כאשר היעד הסופי הוא איטליהף שם איניאס צפוי לבנות טרויה חדשה שתהפוך בעתיד לרומי.

גם באודיסאה – נדודים בים התיכון.

ספרים 7-12 – מבנה המחקה את האיליאדה. מתאר את מלחמת החורמה בין הטרויאנים לבין תושבי המקום המקומיים (-אבוריגניים).

-אנחנו עוסקים בסיפור אהבה שבסופו של דבר יוביל למלחמות.

התרגום של שלמה דיקמן נפלא אך רחוק למדי מהספר המקורי (שמתרגם מתעטף בגלימתו של ורגיליוס ומתיימר לחבר את האינאס מחדש) הוא שומר על השמות הנרדפים המיוחסים לעמים – העם הטרויאני והעם הקרתגני. הטרויאנים מכונים בשמות אחרים – למשל טרפקים, פריגים, דרדנים או דני דרדן. לעומת זאת הקרתגנים לא נקראים קרתגנים ביצירה אלא צידונים, בני צידון, בני צור (בלבול בינהן) הרומזים על מוצאם הפיניקי (לבנון בת ימינו). קרתגו היא בעצם צור החדשה, מאחורי השם קרתגו מסתתר השם "קרת חדש", כלומר עיר חדשה (שמקימים המהגרים מצור).

השיר הרביעי מתרכז במפגש המאהבים בין איניאס הפליט לבין דידו שהספיקה להקים קריה חדשה [באפריקה – תוניס של ימינו] (וגם היא פליטה) העשויה להמשיך את תפארתה של צור. (זו מטרתו של איניאס – להקים קריה חדשה, אך הוא עדיין לא הגשים אותה, יש כאן חוסר סימטריה – האישה כבר הגשימה והוא לא. א הוא יישאר בזרועותיה של דידו המפתה הוא גם לא יצליח). אנחנו נמצאים במקום מאד בעייתי ביצירה - היא היתה יכולה להסתיים כאן בסימביוזה בין העם הטרויאני והקרתגני, ואז הרעיון להקים את רומי לא היה מתגשם.

2 נסיבות חיבור האפוס

קצת הקשר – היצירה שהפעה לימים לאפוס הלאומי של האומה הרומית, ואלי לאפוס החשוב ביותר במערב (תלוי אם מגדירים את יוון מערב). היצירה חוברה בתקופה חשובה בתולדות האימפריה הרומית. 27 לפני הספירה – השליט השולט ברומא הוא אוגוסטוס, שתאריו הם: אימפרטור, קאיוס (או גאויס), יוליוס קיסר אוגוסטוס (לא להתבלבל עם יוליוס קיסר, הוא כבר מת, אחיינו, שמתכוון להמשיך את המורשת, מאמץ את שמו כתואר). יוליוס זה שם חשוב כי זה שמו של בנו של איניאס. ברומא, כל מי שהיה ממשפחת יוליוס נחשב לצאצא של ונוס, אלת האהבה. זהו המסר באיניאס – הוא ממשיך את השושלת שונוס ייסדה כאשר היא אפשרה לבנה איניאס לברוח מטויה הכבושה על ידי היוונים ולהקים מחדש את טרויה באיטליה. זהו סיפור משפחתי. הקיסר הרומי טוען שהוא צאצא של ונוס. אפשר לראות את האיניאיס אפוס שייעודו להסגיר את מוצאו האלוהי של הקיסר – ולכן את העובדה שהוא אל עלי אדמות. זהו מסר פוליטי ששואף להשוות את הקיסר אוגוסטוס עם איניאס, בנה של ונוס. אנכיזס, אביו של איניאס ניהל סיפור אהבה עם ונוס (מעורר קנאה!). צאצאיו הם אלה שיושבים על כס האימפריה ברומא. ורגיליוס מחניף, על ידי הסיפור הזה, לקיסר. קל לראות שמאחרוי דמות איניאס מסתתרת דמותו של אוגוסטוס, למשל בכינוי "תמים", שפירושו ירא שמיים, חסוד, אדוק. האדיקות הזאת היא אחת התכונות המיוחסות לאוגוסטוס שאחרי מאה שנות מלחמת אזרחים ברומא רצה להחזיר עטרה ליושנה ולקדם דת מסורתית, שכוללת את שחזור האגדות העתיקות. זהו אפוס תעמולתי מחניף. למרבה הפליאה האפוס המחניף בעל התוכן התעמולתי המובהק לא ראה אור בעוד ורגיליוס בחיים. בספר הרביעי רואים שהוא אפילו לא הספיק לסיים – שורה 515 קטועה – היא חצי שורה כי ורגיליוס מת לפני שהספיק לעגל פינות. אילו היה רואה את הצלחת יצירתו היה מבין שלמרות המניע התעמולתי האפוס השיג מטרה הרבה יותר חשובה - היא הופכת להיות יצירה קלאסית, הילדים בבתי הספר היו לומדים את היצירה בעל פה כשם שהם למדו את הומרוס.

מסר פוליטי נוסף – אוגוסטוס חידש את רומא אחרי מאה שנה של מלחמת אזרחים (נקרא "פטרון", אבי המולדת) ושחזור האומה מקביל לייסוד האומה על ידי איניאס, שייסד את רומא אחרי חורבן טרויה.

ורגיליוס מזדהה לחלוטין עם המדיניות של אוגוסטוס – הקמת רומא מחדש בצורה אולטרא שמרנית ונתון לה ביטוי ספרותי.

3 הפיתוי המנייריסטי

מנייריזם - מושג שקשור לחיקוי, שבמקרה הגרוע ביותר יכול להדרדר לקיטש (קיטש למשל – פסלון של מגדל אייפל – חיקוי של חיקוי של חיקוי...) התרבות הרומית היא מנייריסטית בהגדרה. אינאיס מחקה את האודיסיאה והאליאדה (שׁהם מופיעים בזירה ההיסטורית כתוצר ראשוני, לפחות ככל הידוע לנו). כל התרבות הרומית היא חיקוי של התרבות היוונית. כל מהותו של העם הרומי הוא חיקוי ההצלחות של העמים שקדמו להם / שנמצאים התחום השפעתם הפוליטית. כל פסל רומי במוזיאון הוא חיקוי של פסל אחר. אלכסנדיה – עיר שנוסדה במאה הרביעית לפני הספירה ומוקד התרבות היוונית, כובד המשקל של התרבות היוונית זז מאתונה לאלכסנדריה, ובמאות 3-1 לפני הספירה ובמידה מסויימת עד המאה ה-4 לספירה היא היתה המרכז של התרבות היוונית. הוקמה שם הספריה הראשונה המוכרת לנו בהיסטוריה, והספרות שם היתה קיטש – חיקויים חינניים של המודלים הקלאסיים הגרנדיוזיים. אנחנו לומדים 3 יצירות מהתקופה הקדומה והקלאסית, ולא האלכסנדריונית, מתוך כבוד לנו. מתרבות לטינית אי אפשר להתחמק כי התרבות הרומית נידונה למנייריזם משום שאין לה עולם דימויים תרבותי משל עצמה. ריבוי הדימויים ... (הוא אלכסדריוני?) למשל, כשדידו מתאהבת היא משולה לאיילה שפגע בה חץ של צייד יש שם דימוי מפורט שהוא מנייריזם אלכסנדריוני (שהוא מנייריסם יווני). איניאס משול לאל אפולו, גם זה מנייריזם- הדימויים שהשוו את נבסיקאיה עם אלה (ארטמיס?). כשזה אצל הומרוס זה מקורי, במקומות אחרים זה נשמע מאד לעוס – וברומא זה חיקוי של חיקוי. הפיכת הדימוי לסוג של תמונה קטנה ומלוטשת, ולא תמיד קשורה לעלילה היא מנייריזם. (אם כי זה יכול להתפתח למרכיב פונקציונאלי בעלילה – למשל עם דידו והאיילה המשל הופך לנמשל כאשר דידו נועצת לתוך החזה היפה שלה את החרב של אהוב ליבה איניאס. שלומר – החץ המטאפורי של הצייד והאיילה הופך למציאות. ולי זה מציל את ורגיליוס מסתפ מנייריזם, כשהמטאפורה מקבלת משמעות מילולית- המשל הופך לנמשל. זה לא קיים אצל האלכסנדיורנים.) אחר כך רואים עוד דימויים מנייריסטים, כמו הדימוי של הדיבה, שהופכת להיות אלה נוראית, מאחורי האלגוריה הזאת יש גוזמה מסויימת. ורגיליוס לא מתאר את הפצת השמועה כסתם הפצה אלא חייב להשתמש בדיבה כדמות של אלה נוראית, אלת הדיבה שהיא בת של אלת האדמה (...). זה טיפוסי למנייריזם. לא מספרים סתם – הנה השמועה הופצה, אלא מייחסים לאלה ואז זה הרבה יותר עצום. האלה דיבה אינה אלה של ממש אלא המצאת המשורר שמטפח פה את הצד המנייריסטי שלפעמים גובל בנימה מתקתקת. המכשול הגדול של המנייריזם היא הדרדרות לנימה מתקתקת. כשדידו מתלוננת על כך שאיניאס רוצה להגשים את רעיונו הפוליטית, היא אומרת משהו (שמי שאוהב סרטי הוליווד עלול לחשוב שהוא טבעי, אבל סיריל רואה את זה כפגיעה בטעם הטוב-) “אינאס קטן לו היה לי" – סחיטה פסיכולוגית שעושה בחורה שעוזבים אותה, שלמה דיקמן הבין את הנימה והדגיש אותה (אני חושבת שיש כאן קריצה לשיר של רחל, או להפך). זו שחולשה של רומים, שלא יכולים שלא להסתמך של מודלים קיימים מראש, מה שנופל לפתטיות. בהמשך אולי נראה שדידו היא לא סתם קוטרית ויכולה להפוך למכשפה מקללת.

עוד דוגמאות לקיטש שנעוץ בריבוי הדימויים -

• אחרי שדידו מבינה שאיניאס רוצה לעזוב אותה היא מתנהגת כמו טיאס – אישה שאחוזה על ידי האל בכחוס, הוא דיוניסוס.
• תיאור מסעו השמימי של מרקוריוס כאשר הוא עוזב, בפקודת יופיטר, לצפון אפריקה. בוא מגיע בדרך להר אטלס, מרוקו, יש שם דו משמעות – הטיטן אטלס (שנענש ונאלץ לסבול את כל השמיים על כתפיו) או אטלס, סתם הר, יש כאן רוח דקדנטית של התופה ההליניסטית – קונפליקט בין משל ונמשל, טשטוש – לא ברור אם זו גישה מיתולוגית או רציונלית. יווני קלאסי היה ישר מאמין במובן האלילי. עיקום המסלול של מרקוריוס מיוון לטוניס הוא אך ורק לשם הדימוי של ההר שהוא גם טיטן (או להפך).

כל אלה הם גורמים שמעכבים את העלילה והופכים אותה לרצף של דימויים ששווים כמו תמונות אלכסנדריוניות יפות (כלומר, לא הרבה). אבל הסכנה הגדולה ביותר היא שאפשר לשכוח מהעלילה עצמה ולהתמקד בפרטים המיותרים האלה.

--> תקיפת הדימוייים היא מהלך פדגוגי – הוא נכנס לתפקיד פרקליטו של השטן כדי להפריך את הטענה אח"כ, לא לגמרי, יש בטענה השאת משהו, אבל.

4 התעופה הנראטיבית

באלכסנדיה, למשל ביצירות של כלימכוס, היינו יכולים לקבל יצירה שמתארת את האידיליה, הרומן בין איניאס ודידו. הוא היה מתאר באלף שורות את ההתעלסויות בינהם. ורגיליוס ממריא ומשם, ומריץ את העלילה הלאה. הוא מתפתה לרגע לתיאורים האירוטיים המנייריסטיים, אבל הוא ממשיך הלאה כשהוא מחליף את דמותו של הגיבור המאוהב בדמות של הכובש את יצרו (תרתי משמע) והולך לכבוש את רומי, וזה באמצעות האל מרקוריוס שמזכיר לו את שליחותו הפוליטית.

זהו סיפור מאד סימלי – הגיבור אינאס עוצר בקרתגו וכמעט אינו יוצר ממנה – זה מזכיר את אודיסס שנעצר באי של קליפסו. מנייריזם – מאחרוי דידו מזהים אולי את קליפסו – הנימפה שכמעט מנעה מאודיסס לחזור הביתה. המשימה של איניאס היא הרבה יותר גרנדיוזית משל אודיסס, שרוצה רק לחזור הביתה. (קרתגו קשורה ללוב משום שבאותה תקופה לוב היה שם כולל לכל היבשת האפריקאית. לוב אינה הלוב של קדאפי, אלא לוב כאפריקה). עצרית הגיבור בקרתגו היה יכול לעצור את היצירה כולה. ורגיליוס היה יכול להסתפק בכך, ולהספק באידיליה נוסח כלימכו ולא אפוס נוסח הומרוס. ברגע שהוא מוציא את הגיבור מבין זרועותיה של דידו הוא יכול להמריא לרמה של אפוס, וזה נחשב יותר מסיפור ארוטי לפי טעם התקופה. רק כך אפשר להמשיך את הסיפור, ולהקים את רומי המחודשת. זהו מפנה נרטיבי שמאפשר למימד האפי לבוא לידי ביטוי. כך איניאס הופך לגיבור רומי, לא רק גיבור רומנטי.

איניאס מקבל את הצו בלית ברירה, לא בשמחה, ואחרי שהוא קיבל אותו הוא נחוש בדעתו לקיימו. כאן מצטייר משהו שקשור לאתוס הרומי: הסטויקנים – פילוסופים יווניים של העידן ההלינסטי שהפילוסופיה שלהם אומצה על ידי היוונים ואחד הדברים המאפיינים ואתה הוא פאטליזם סטויקני – לקבל את צו הגורל בסבלנות. איניאס מקבל את הפקודה כמו חייל קטן. היעדרות המרד מול הבולדוזר של הגורל היא מאד רומית. הגורל הוא האל הרומי. הרומים ראו בצו הגורל את ביטוי הרצון של האל יופיטר כאל הגורל. איניאס מתנהג כמו קיסר רומי, ומושפע מהאידיאולוגיה הסטויקנית. הדבקות הזאת בפילוסופיה שמקורה ביוון הוא גם מנייריזם, אבל הפיתוח שעשו בו רומי הפך אותו לנשק של תעמולה פוליטית – אם רומא כבשה את חצי העולם זה רק משום שהגורל רצה בכך. איניאס אינו בחור רדוד שמפתה אישה ואז בורח. יש משהו הרבה יותר רציני במעשה שלו – הוא חייב לקיים את הצו, להגשים את החזון האלוהי, ולכן יאנו יכול להישאר עוד רגע בזרועותיה של דידו.

הרומים לא כל כך האמינו בעטיפה של הדת אבל כן בתכנים שלה – בפילוסופיה יותר, פחות אמונה תמימה באלים עצמם.

5 הנרטיב האטיולוגי

יש מילה ביוונית עתיקה aitia , שמציינת את הסיבה, העילה. סיפור אטיולוגי הוא תואר שנגזר ממילה זו, כדי לציין סיפור שנותן הסבר היסטורי / מיתולוגי למצב קיים. למשל, כשאריסטופנס המציא מיתוס גרוטסקי של יצורים כפולים המורכבים מזכר ונקבה, ובכך הוא המציא סיפור אטיולוגי לכך שהאדם מרגיש רבות שהוא חצי של אדם אחר. הוא ממציא מיתוס כדי להסביר את הכמיהה הארוטית, את הגעגעים לאישה או לגבר האהובים.

ברמה הזאת מה שעשה את ורגיליוס ליוצר (ולא רק מנייריסט) הוא קישור האומה הרומית בהתהוותה עם המלחמה בין רומא וקרתגו, וייחוס לסיפור האהבה המקוטע בין איניאס ודידו. היוונים לא יכולו לעשות את זה, ההתרחשויות בין קרתגו ורומא לא עניינו אותם. המריבה הזאת, על שלוש המלחמות, בין רומא וקרתגו (עד שלבסוף קרתגו חדלה להתקיימ כעיר-מדינה). למלחמות קוראית המלחמות הפוניות (קרתגניות). באותה מידה רומא, ולא קרתגו, יכלה לחדול להתקיים "זה או אני או את". יש בסיפור האהבה בין איניאס ודידו דרך להסביר את העוינות בין שתי המעצמות, תוך כדי הקטנת היריבות הפוליטית לאי הבנה ארוטית, אישית, כאשר מאחורי אי ההבנה הזאת עומדים האלים. מוזכרת יונו, אלת האהבה, שהיא אלה שעמדתה היא נגד האומה הטרויאנית. השנאה כל כך חזקה שהיא תתאכזר אפילו לקומץ פליטים טרויאניים. סיבה חיובית לתפקיד יונו בסיפור האהבה הכושל הזה – יונו היתה האלה של קרתגו, אלא שקראו לה בשם אחר – תנית. היא היתה האלה המשגיחה על העיר קרתגו. הרומאים הקרתגניים היו מאד רחבי אופקים בתפיסה האלילית – הם פשוט איחדו אלים – יונו היא תלית וארה וכד'. כאן רואים סיבה חיובית להתערבות של יונו בגורלות של דידו ואיניאס. יונו רוצה לטרפד את תכניתו של איניאס, שהוא קרתגני, היא לא רוצה להרוג אותו – היא נחמדה, היא רק רוצה להרדים אותו בזרועותיה של דידו. יופיטר, שהוא בן זוגה של יונו, אך מסוכסך איתה כמעט תמיד, מכשיל את תכניתה של יונו, ומריץ את איניאס קדימה כדי שיבנה את האומה הרומית. ביריבות בין הזוג האלילי יופיטר ויונו-תנית, טמון המשבר, אי ההבנה הגורלית בין דידו ואינאס.

אולי יש משהו יותר עמוק בחיפוש האטוילוגי, עילת העילות, אחר מלחמת רומא וקרתגו. יש אולי רמז לכך שעהמים דומים אחד לשני – שניהם צאצאי פליטים: רומא – טרויה, קרתגנים – פיניקים. הגורל שלהם דומה אפילו שהם שונים תרבותית. הסימטריה הזאת מתבטאת בין היתר בכך שהם מושגחים ע"י בני זוג – יופיטר ויונו (יופיטר הוא אל האלים, שכמובן נחשב יותר מבת זוגו ואכן התערבותו מצליחה ואיניאס נחלץ מידיה של דידו). יש פוטנציאל לאיחוד האומות – ע"י איניאס הקטן. קרתגו הפסיקה להתקיים במה השניה לפני הספירה – זוהי יישות פוליטית שלא קיימת יותר כשורגיליוס כותב, אפילו לא כמרחב פיזי. זהו דבר שמאפשר להריץ, בדמיון, את ההיסטוריה לכיוון אחר. לא עימות בין מעצמות אלא מיזוג האומות בתור ישות משותפת לצאצאי שניהם – היא קרתגו (זה מה שהיה קורה אם איניאס היה נשאר בזרועותיה של דידו).

יש ביצירה כמה ביטויים של התודעה בתרבות השמית הכנענית במקור של הפיניקים, למשל – השם של דידו. זהו שם שנגזר מהשורש של דוד – השורש של דואד שמשמעו אהבה (דוד בשיר השירים). לורגיליוס היתה בחירה בין שתי שמות – אלישע ודידו, וורגיליוס בוחר בדידו אולטימטיבית, ושמה מציין את כח האהבה. שלמה קיקמן נתן ביטוי קצת מופרז לאטימיולוגיה של דידו "דידו היפיפיה קשרתו בקדם דודיה". משחק המילים הזה לא מופיע במקור, זוהי התערבות קצת אגרסיבית של המתרגם, שנותנת ביטוי לכך שוורגיליוס כנראה היה מודע לפירוש – אבל האהבה התחלפה לבסוף במלחמה.

תעתועי התודעה - שיעור 4

שיעור 4

נדבר על סרוגייטס, אמילי, והסיבייקט הקבוצתי.

נסיים חמש דקות מוקדם כמחאה סימלית.

סרוגייטס-

יש מיתוס שטבוע עמוק בתרבות המערבית של אידיאל גופני מסויים – פרופורציות מסויימות, צבע עור לבן וכו'. בקפיטליזם מאוחר חלק ניכר מההבניה היא הבניה וויזואלית שנמכרת לנו בלי שנשים לב – בפרסומות וכו'. מוכרים לנו את הרעיון שכדי להצליח צריך להראות בצורה מסויימת, להריח בצורה מסויימת (סבונים, בשמים...), יש ניסיון להביא את החוויה שלנו לעונג מתמיד.

מאפייני הסובייקט בתפיסה המודרנית -

הסרט מדגים אותם.

נקודה חשובה –agency שליטה במעשים ובגורל. הסלף המודרני מאמין ביכולת שלו לקבוע את גוררלו. לאורך רב ההיסטוריה אנשים נולדו לגורל מסויים והסיכוי שלהם לעבור למקום אחר, למעמד אחר, היה כמעט אפסי. המציאות שלנו היא כזאת שהאג'נסי יכול להתבטא, אדם יכול, תוך חיים קצרים, לשנות את כל העלום (סטיב ג'ובס – אפילו לקיסרי רומי לא היתה השפעה כזאת). האג'נסי, היכולת לשנות את העולם היא אחד היסודות של החשיבה המודרנית.

הסרט אמילי, 2001 עוסק בנושאים האלה. טרנספר עוסק גם בצד האתי. נדבר גם על ההיבטים של הוויזואליות – למשל, הסצנה על החיילים שדומה למשחקי מחשב.

אמילי – אחרי שפירקנו את הסובייקט המודרני הוא מרכיב אותו חזרה ברמות הכי קטנות ואינטימיות של החיים.

Rotten tomatoes – אתר של סרטים, כדאי לראות. אומרים שהסרט מוחק לחלוטין את הרב תרבותיות של פריז של ימינו. אבל הסרט הוא פנטזיה ואינו מתיימר לשקף את המציאות.

הבנייה של הדמויות – כאן הסובייקט ניבנה מניואנסים קטנים וחסרי חשיבות לכאורה. האני נבנה דרך העדיפויות הקטנות שלהם, דרך חוויות של החושים, חושניות. כל הסרט מתנהל בשכונה קטנות, בין בית קפה למוכר ירקות – דמויות חסרות יומרה, שחיות את הגוף שלהן בצורה של השלמה. אף אחת לא שואף להיות מישהו אחר. אנשים מאד אנטי – טרנסצנדנטליים. והאפשרות של תיקון עולם.

ויזואלית הסרט מאד יפה, צילום טוב, מלא אור, מלא תקווה.

לסרט יש פסקול יוצא מן הכלל שיונק מהמסורות הצרפתיות. הרבה מוסיקה לאקורדיון ופסנתר, כמה ציטוטים של שירים אמריקאיים מאותה תקופה.

לסיום נדבר על סרט מ1982, הוא איננו בסילבוס, שייך לקולנוע אתי. שמו Koyaanisqatsi. זהו סרט ללא עלילה, מוסיקה של פיליפ גלאס Philip Glass. פרוש שם הסרט – חיים לא מאוזנים או חיים בשחיתות מוסרית. הסרט הוא אחד הראושנים שמתמש באופן נרח בטכניקת צילום בשם time lapse – המצלחמה מוצבת במקום מסויים ומצלמת כל דקה תמונה, ובסופו של דבר רואים 24 שעות. הטכניקה משמשת בהמון חפצים, דוממים וגם בני אדם. לא כל הסרט בטכניקה הזאת, יש גם צילום רגיל וצילום הילוך איטי. אין טקסט, אין דיאלוג, אלא פסיפס של תמונוץ. הסרט מתחקה אחרי מה הטכנולוגיה עושה לאדם. עוסק בסובייקט קולקטיביף כאשר האג'נסי הוא הטבע וכו'. מומלץ, לא חובה. זה קולנוע כי רואים את זה בקולנוע, אך את הסרט הזה היה אפשר להקרין במוזיאון כמיצג.

הסרט הוא חלק מטרילוגיה, האחרים פחות מוצלחים. הסרט נעשה בתקציה מאד נמוך על פני זמן ארוך.

המוסיקה: סטאטית, (-אחד הסגונונות המרכזים של המוסיקה פוסט מודנית – או מודרנית מאוחרת-)מינימליסטית, מבוססת על יחידות מאד קטנות שחוזרות על עצמן תוך כדי שינוי או התפתחות מאד מאד הדרגתית, כך שהשינוי ניכר רק לאחר זמן רב. זוהי שיטה שמותחת את ההתפתחות על ציר הזמן. יש לזה אפקט מהפנט – אפקט קוגניטיבי שמשנה את החוויה של הזמן. אם הסובייקט הוא גם זרם של תודעה על ציר הזמן, שנקבע על פי כל מיני התרחשויות שבאות אלינו מבחוץ – חלוקה שרירותית של שעון או חלוקה טבעית – כמו מחזוריות החיים או עונות השנה. המוסיקה מציבה לפנינו חוויה אחרת, מנותקת של תודעת זמן. Musis is about time. יש אוסף של תמונות שמציגות בתחילה את הטבע במצבו הבראשיתי ולאט מכניס אותנו לכל צורות ההתערבות שלנו – עד הפצצה האטומית. התמונה האחרונה היא של אחד השאטלים שהתפוצץ באוויר והופך אותו לתמונה אסטתית. גלאס התאים את התמונות לזרם תודעה מוזיקלית, לפעמים תוך קיטועים חדים. בחוויה יש זרם וויזואלי, מהמם של תמונות ומוסיקה (...).