פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 4

עמרם תומך בגישה לא קונוונציונלית, יש שיאמרו חתרנית – הגישה הקונטקסטואלית. גישה זו מערערת על כך שהפרעות נפשיות הן דבר אמיתי ושטיפול הוא הדרך להשתחרר מהן. זה ערעור רציני על מוסכמות בתחום. הוא לא מתווכח עם כך שבני אדם חווים כאב, ושאנשי מקצוע עם לב יכולים לעזור לאנשים במצוקה. הוא מציג צורת חשיבה אלטרנטיבית, אך לא פרקטיקה אלטרנטיבית. זה מזכיר אמירה בקונטקסט אחר – כאשר סטאלין התבקש על ידי האפיפיור להקל את הלחץ על הקתולים ברוסיה הסובייטית, הוא הסיח, כביכול, לפי תומו, ושאל כמה דייוזיות יש לאפיפיור. ובכן, לגישה שלו, שמייצג תומס צאז, אין דיוויזיות. הוא רוכב בודד, כמעט ואין לו תומכים (היו פעם בארה"ב והם נתמעטו עם השנים). הוא ניסה להחזיר את הגלגל אחורנית על ידי ביטול האשפוז הכפוי והמוסדות הסגורים, והוא נתקל בקיר ברזל (=הממסד הפסיכיאטרי). הוא ניסה לייסד מוסד לביטול האשפוז הכפוי. הארגון התפרק / פשט את הרגל (מכנה אותו - “ארגון קיקיוני", שלא האריך ימים). מה שמעניין הוא הטרמינולוגיה בשם הארגון abolition – מילה שמשמעותה ביטול ושימשה בקונטקסט של ביטול העבדות, ואכן ההמשגה של אשפוז פסיכיאטרי כעבדות אפיינה את התורה של צאז.

דוד המלך מלמד אותנו, בתקדים עם אכיש מלך גת, שאפשר להתחזות לחולה נפש – לעומת מחלה גופנית שאותה קשה לזייף, ואף על פי כן היא נחשבת למחלה רגילה. מייקל רוזלהן (או משהו כזה) גייס תלמידים והקנה להם מספר תכונות של חולי נפש – שמיעת קולות וכו', והם אשפזו את עצמם בבתי חולים פיסכיאטרים – איש לא עלה על התבנית. [שמיעת קולות נחשבת לסימפטום מאד חמור, אלא אם כן אתה קדוש או נביא :) - בהקשר הזה אני נזכרת באמירה שנבואה, לאחר בית שני, ניתנה רק לקטנים ולשוטים.]. אנשים אלה שוחררו לבסוף. הם נקראו בספרות pseudo-patients, חולים מדומים. הם עסקו בתצפית (משתתפת) וביומני האחיות נכתב שהם עוסקים בכתיבה קומפולסיבית. הם שוחררו, כמובן, לא ללא אבחנה, כלוקים בסכיזופרניה בנסיגה (כי הם חדלו להתלונן על הסימפטומים, אך לא יוותרו על האבחנה. אצל הרוסים קיימת סכיזופרניה זוחלת, ואף “סכיזופרניה ציונית”).

סיפור! סיפורה של נסיכה בשם דימפנה, בת מלך אירלנד. המאה השישית. אירלנד עדיין פגאנית אבל יש בה תחילת תהליך של ניצור. המלך היה פגאני אבל אישתו כבר התנצרה. היא מסרה את ביתה לגידולו של נזיר, שיגדל אותה על ערכי הנצרוץ. המלכה מתה והמלך, שהתגעגע אליה שלח שליחים שיחפשו אישה שדומה לדימפנה, ומצאו את בתו, שבינתיים גדלה ויפתה. היא התחלחלה מפני איום גילוי העריות, והנזיר הבריח אותה אל מעבר לתעלה, למה שהיום הוא בלגיה. המלך שלח למצוא אותה שם ומשסרבה לבוא הוציאו אותה להורג במקום שנקרא geel, בעריפת ראש. במקום שהתבצעה ההוצאה להורג ונקברה דימפנה נבנתה כנסיה והיא הוכרזה כקדושה. דימפנה, בגלל סיפור של 3 אנשים חולי נפש שצפו בהוצאה להורג, ונרפאו (טיפול בשוק), הוכרזה כפטרונם של חולי הנפש. החלה עליה לרגל של פגועי נפש (שטופלו על ידי נזירים באיזה דרך), וכדי לשכן אותם פתחו אנשי העיירה את ביתם לפגועי הנפש שהשתלבו במשפחה ובחיי הקהילה. המקום הפך למודל של שיקופ בקהילה – אין לזה אח ורע בתולדות הפסיכיאטריה. זהו תקדים לטיפול מסוג זה.

הוגו ון דר גוס goes, צייר חשוב מאד שעבודתו היתה היחידה שחצתה את אלפים ושוכנה במוזיאון חשוב בפירנצה. הוגו היה הדיקן של גילדת הציירים והסיידים בעיר מסויימת. בשלב מסויים הוגו החליט לפרוש מהווית העולם הזה ונכנס למנזר והשתלב בהווי שלו. הוא המשיך לצייר במנזר ועלו אליו לרגל על מנת לראות את הפלא. במנזר הוקצו למבקרים חדרים בהם הם יכלו לנוח, לאכול ולשתות יין (הצייר הצטרף לארוחות השחיתות של האצילים שעלו אליו לרגל, הנזירים ראו זאת בעין רעה). באיזה משלחת שיצאה מהמנזר הוגו חווה תחושה של הסרת ברכת האל ממנו, וניסה לפגוע בעצמו. הוא הוחזר למנזר שם ניסו לטפל בו. סברו (כמו אצל דוד) שנכנסה בו רוח רעה וניסו לטפל בו על ידי מנגנים. לאחר כשנתיים הוא נפטר. מה שמעניין בסיפור הזה הוא הפרשנות של אנשי שמקום, ובפרט אחד – שתיעד את הסיפור (תפקידו היה איש הרפואה וכותב דברי ימי המקום). הוא העלה כמה פרשנויות אפשריות – אחת-כתוצאה משתיית יין (חטא באותה מסגרת מחמירה) נוצר קריש דם במוחו, פרשנות שניה – אדם שמנסה לפגוע בעצמו נכנס בו השד (תפיסה דמונולוגית) אבל התנהגותו של הצייר לא הלמה את הסימטומולגיה הדמונולוגית (הוא לא היה תוקפן). ההסבר השלישי, שהתקבל על דעת אנשי המקום באותה תקופה, הוא הסבר דתי – האל שלח את זעמו באומן משום גבהות ליבו, והעניזו במלנכוליה (שלימים הפכה להיות דפרסיה).

אנשי בריאות הנפש בין זמננו עטו על הוגו ון דר גוס והעניקו לו אבחנות עדכניות.

תרזה הקדושה ייסדה מסדר שקיים עד היום (המוחרקה שבכרמל ועוד משהו). היא הקימה מנזרים, היתה תיאולוגית חשובה, הימים ימי האינקוויזיציה. באותם ימים פורסם הספר לזיהוי מכשפות (ה- DSM הראשון...). תרזה לקחה על עצמה להציל נשים מציפורני האינקוויזיציה וכתבה חיבורים בהן טענה שהנשים שנחשדו בכישוף הן נשים חולים, וברב חוכמתה קבעה שהן 'כעין חולות' as if sick. היא ראתה בהן נשים שחלו במחלה לא אורגנית – מאוחר יותר השתמשו במונח מלנכוליה. עובדתית, היא הצליחה להיוציא מידי האינקוויזיטורם נשים שהוכרז ליהם כמכשפות. היא יצרה תקדים לassylom – מקום מחסה ומפלט מרדיפות (חדרים בצידי המנזרים שלה בהן הן שוכנו). היה זה תקדים למה שמאוחר יותר התפתח לאשפוזו של חריג, עבריין שבית המשפט ראה במעשיו תוצאה של מחלת נפש, ובמקום להיאסר הוא מאושפז. --> תחילת היווצרות הפרדיגמה האירופאית של מחלת נפש.

שנות השישים של המאה העשרים – סיפורו של לי הארווי אוסוואלד– רוצחו של קנדי. הוא הוצא להורג ביריה מול הטלוויזיה. הוקמה וועדה על מנת לחקור את סיפורו של לי אוסוואלד, ובראשה עמד סנאטור וישבו בה אנשי מקצוע. מצאו שבילדותו לי סבל מהפרעות התנהגותיות שונות. כמו כן, נמצא שהיועצים המליצו להפנות אותו לטיפול ואימו התנגדה לכך. הוועדה ליקטה נתונים ומצאה שבין 8-10 מילדי ארה"ב סובלים מהפרעות נפשיות בדרגה כזו או אחרת, וששירותי הטיפול לא מספיקים, ובנוסף – הורים רבים מתנגדים להפנות את ילדיהם, לא רוצים להבדיל את הילד משאר הילדים. לאור הנתונים הגיעה הוועדה למסקנה שמן הראוי לחוקק חוק שעל פיו יוקמו בפרק זמן מסויים מאות תחנות לאיתור ילדים בסיכון. בשנות השישים לא היו כל כך מודעים לעניינים כמו נבואה המגשימה את עצמה. הגישה היתה שניתן לזהות ילדים מועדים לפורענות, ושאילו היה מאתרים ומטפלים בלי אוסוואלד הנשיא היה עוד חי. הגישה היתה שכל הפושעים היו פעם ילדים, ושאם נאצר אותם בעודם ילדים, את הילדים בסיכון, מבעוד מועד, נוכל לטהר את החברה מכל האלמנטים השליליים. כדי להפעיל מערכת עצומה כזאת יש לחוקק חוקים שלפיהם יידרשו הורים שגורימים בסביבה מאתרים את ילדיהם כילדים בסיכון להביא את ילדיהם לטיפול. יש כאן פסיכולוגיזציה מסיבית של כל חוליינו – הפוליטיים, החברתיים.

Dineen – פסיכולוגית קלינית ש"חזרה ב(ל)שאלה" כתבה טקסט בשם manufacturing victims – what the psychology industry is doing to people שוב, מדובר באדם חף מפשע שאיש בריאות הנפש מלביש עליו תיק. זה רחוק ממציאות החיים ולא תמיד אנשים שנלכדים בידי אנשי מקצוע עיוורים למתרחש – הרבה פעמים אנשים מוכנים לעטות על צמם את מעיל המשוגעים כי זה משרת מטרות מסויימות. המילה "ייצור" בכותרת רומזת על קונספירציה בקרב אנשי המקצוע – לוכדי נפשות.

(רולניק, פסיכולוג והיסטוריון, “עושי הנפשות" – לעשות נפשות זו לשון רכה יוצר מ"ייצור". ) דינין מובילה לקונספציה "המדינה הטיפולית" – מדינה מערבית שמנהיגה שירותי בריאות נפש נרחבים (אין אדם שלא נתקל שאיש בריאות נפש, ברצונו או שלא, במהלך חייו). המחברת טוענת שהמושג קורבן, שנפוץ מאד בקרב אנשי המקצוע (ויקטימולוגיה – ענף שחוקר קרבון והתקרבנות), שהיה בעבר שמור למצבים שאינם מעשי ידי אדם – מגיפה, אסון טבע... התמתח מאד והוא מוחל על כל סיטואציה שיש בה מרכיבים של סטרס, של טראומה, פוסט טראומה... מצבים עברו תהליך מואץ של פסיכולוגיזציה / מדיקליזציה, שהתעשייה המשומנת היטב של פסיכולוגיה קלינית עוסקת ללא לאות בפעולוץ חינוך/הסברה/תעמולה/שטיפת מח, על מנת לשכנע את הציבור, או אנשים מסויימים, שהם 1. סובלים מבעיה נפשית ו-2. זקוקים לטיפול. הטענה של דינין היא שהחברה הופכת לעם של קרבנות. מגמה של התקרבנות (היא מדברת על החברה האמריקאית).

לקט של וויניוטות שמדגים את טיבה של המגמה הזאת:

• שליחתם של צוותי בריאות נפש mental health teams לאזורים מוכי אסונות טבע (או מלחמות, נישאר בתחום מעשי ידי הטבע). צוותים שאנורים להכשיר מקומיים בטיפול בנפגעים על פי דגמים שפותחו לאורך שנים – כמו המתודה הקרויה התערבות במשבר. צוותים יוצאים כדי להכשיר צוותים אחרים – כדי להעלות מודעות לבעיות בריאות נפש של אנשים שהיו חשופים לסטרס. מורכב משני חלקים: 1. מישהו אמור להושיט יד לאנשים במצוקה. 2. יש כאן הבניה של ראיית התנהגות מסויימת כנובעת מהפרעה נפשית. יש כן משהו מסיונרי – הפצת רעיון מסויים באזורים נחשלים שרעיון בריאות הנפש לא הוטמע בהם (הרעיון – הבעיה היא נפשית והפתרון הוא מקצועי). זוהי מדיקליזציה הזויה אך קיימת.
• דוגמא – בתי המשפט, הרשויות הכריזו על אנשים שנלחמו במלחמת העולם 2, כסובלים מהלם קרב מאוחר. מה שהופיע בעיתונות (לעיתונות יש תפקיד מרכזי מאד בהשתלת הרעיון) הוא שאנשים יכולים לשאת איתם את הפצצה המתקתקת הזאת לאורך שנים בלי שאף אחד ידע, ורק בשלב מאוחר – גיל הפרישה, למשל, השד יוצא מהבקבוק והעניין מתגלה. למשל, בשנות התשעים אדם פנה לממשלה בדרישה לקבל התנצלות ופיצויים על כך שאביו, שנלחם במלחה"ע 2, התנהג למשפחתו באופנים קשים מאד שפגעו בהם, בגלל שסבל מהלם קרב. (האב, שכבר מת, היה מקרבן וקורבן). בלי קשר לתגובה, פרסום הידיעה מקבע בקרב באזרחים שהכל יכול להיתרגם לשפה דיאנוסטית ולפרוצדורות טיפוליות..
• טורנטו – אישה שחטפה שתי נערות, התעללה בהם מינית ורצחה אותן. על דוכן העדים הופיע פסיכולוג, ומסביר את ההתנהגות שלה כסימפטום של "תסמונת האישה המוכה" (מתוך "פטיש המכשפות המודרני") – האישה היא קובן של התעללויות שהיא עברה ונהגה כפי שנהגה כתוצאה מכך.
• אנשי בריאות הנפש בקליפורניה מנבאים שאנשי הגיל השלישי שסובלים מדיכאון מהווים 13% מהאזרחים האמריקאים. אנשים בגיל השלישי (מעיד עמרם) נתקפים לעיתים עגמומיות. נשאלה השאלה איך מאתרים כמות כה עצומה של אנשים, ומה עושים איתה. אבל האיתור עצמו – לאבחן אדם בן 80 שאין לו חימום כסובל מדיכאון – זה לא בהכרח חייב להתפרש כדיכאון של זיקנה. כמובן שאנשים בגיל זה שקוראים את הידיעה הזאת נתקפים חיל ורעדה. באותו שבוע יצאו חברות שונות – אנוש, חברות של תרופות לבריאות הנפש... יורם יובל (שהוא נכד של ישעיהו ליבוביץ!) הכריז על דפרסיה כמגיפה עולמית שמתפשטת ומגיעה אל חופינו, ושכדאי לשירותי בריאות הנפש להיערך לקראתה.
• 1994 – חבר השופטים מנקה אישה מרצח בעלה לאחר שאובחנה כסובלת מPMS – תסמונת קדם-וסתית (מופיעה בDSM).
• שחקן בייסבול בארה"ב הובא לבית המשפט ושם טען להגנתו שהוא מכור להימורים. זהו קצה קרחון של התמכרויות – כל עניין יכול להיות מוגדר כהתמכרות – הימורים, מין, אינטרנט... זאת קטגוריה דיאגנוסטית – ככל שמרחיבים אותה יותר אנשים נכללים בה. יתירה מזאת, היא בגדר תירוץ למעשה.
• ספורטאי מפורסם בארה"ב פרף לבתים, שדד, שרף והשופט טען שאינו אחראי למעשיו כי לקח סטרואידים, אבל טען שהוא סובל מהפרעת אישיות אורגנית (גם, מופיע בספר).
• פסיכיאטר קבע שנשיא אוניברסיטה אמריקאית פוטר ממשרתו כי היה נוהג להרים טלפון לכל מיני אנשים ולנבל את פיו. הוא זוכה במשפט כי נמצא סעיף בDSM שבו יש אבחנה לדחף בלתי ניתן לכיבוש לניבול פה – פרפיליה.
• אדם רצח את הורי אשתו וזוכה מאשמה לאחר שאובחן כסובל מסינדרום של ההולך בשנתו. האדם הזה נסע 15 קילומטרים על מנת ליסוע אליהם ולכלות בהם את זעמו, מתוך שינה.

--> אנחנו חיים בעידן המדינה הטיפולית, וכוחם של אנשי בריאות הנפש שנחלצים לעזרתם של אנשים, בתום לב, רב. לממשל שמרבה להשתמש באבחונים טיפוליים אפשר לקרוא פסיכוקרטיה.

בשיעורים הבאים:

• מודלים לניפוח תפקידם של פסיכולוגים (/אנשי בריאות נפש).

Roy scheffer- פסיכולוג אמריקאי ותיק שבדק את רוצח קנדי (או אולי מישהו אחר), מציג קווים לדמותו של פסיכואנליטיקאי מצוי: זהו אדם בעל נטיה אוטוקרטית (-על פיו יישק דבר) – נוקט עמדה סמכותנית, אדם בעל נטיות מציצניות – voyeur, אלמנטים אורקולאריים (האורקל מדלפי היתה ממלמלת דברים חסרי פשר, וכיוון שכך היה אפשר לפרש אותה איך שרוצים), saintly – אלמנטים צדקניים (העברה שלילית – המטופל משליך על המטפל את כל הרוע שבעולם – זוהי השלכה מאובייקטים של הילדות, והוא מקבל את החרפות באהבה – זוהי הושטת הלחי השניה. בתשלום :)).