יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

תעתועי התודעה - שיעור 3 – מות הסובייקט, תמורות בתפיסת ה"אני" בעידן הפוסט מודרני (המשך)


שיעור 3 – מות הסובייקט, תמורות בתפיסת ה"אני" בעידן הפוסט מודרני (המשך)

הודעות-
תרגיל. התרגיל הראשון יסכם את החטיבה הראשונה בנושא מות הסובייקט, תפיסת האני והגוף.
מועדי הקרנות במודל.

דוגמאות לחציית גבולות בין אדם לסייבורג באומנות -

פרופסור הישיגורו והרובוט, בן דמותו. הוא משתמש בטכנולוגיה שהוא מפתח כדי לשכפל את דמותו וכדי לעשות אומנות.
מה זה עושה לפרופסור?
הוא מתרבה, מתפצל, הופך לחלק מסדרה. הוא מאבד את הייחודיות שלו.

אנו רואים תמונה מתוך מחזה שנכתב עבור שחקנית ורובוט, שהועלה בכנסיה בעיר לינס, במסגרת פסטיבל אומנות.
זה מעלה שאלות בקשר לייחודיות שלנו.אם במשחק, שהוא אחת מפסגות הבעת הרגש האנושי, רובוט יכול להחליף אדם, אז נשאלת השאלה איך אנו מגדירים את עצמנו בתור יצור אנושי, מה מבחין ביננו לבין מכונות (ואכן יש מי שאומר שבעתיד ההגדרות האלה של אנושיות יתמוססו).

הערה - האומנות צועדת כמה צעדים לפני הטכנולוגיה בשאלות שהיא מעלה – אנחנו שואלים, באמנות, לאן הטכנולוגיה עלולה להגיע ואיך זה ישפיע עלינו. אנחנו יכולים ללדמיין מצבים מוקצנים, ולשאול את עצמנו איך אנחנו מתמודדים עם החרדה שהם מעלים. הטכנולוגיה כמו שהיא היום לא באמת מעמידה אותנו בפני השאלות האלה.

האנושות משחר ימיה מנסה לשחק בלהיות אלוהים וליצור יצורים דמויי אנוש – סיפור הגולם, לדוגמא.

מה מגדיר אדם?
רגש, ייחודיות, רצון חופשי, התפתחות, אופי, היבדלות פיזית כגוף חד פעמי שלא היה קיים לפני ולא יהיה קיים אחרי, agency – יכולת לפעול – כל אלה מוטלים בספק אם אפשר לשכפל אותי לרובוט / את התודעה שלי ולהעביר למדיום אחר, השאלה היא – האם זה יהיה אני או שדרוש משהו אחר כדי שאני אהיה אני.
נחזור אחורה, ונראה שחלק מהבניית הסובייקט המודרני הוא הדיכוטומיה בין אני לא גופני, אני חושב (תודעה) לבין אני-פיזי.
רנה דקארט, מאמר על המתודה - “אני חושב, על כן אני קיים".
הטקסט הוא ניסיון לבנות מאפס את כל הנחות היסוד. מעלה את השאלה איך אפשר להבדיל בין מציאות בשעת ערות, לאשלית מציאות בזמן שינה (ואם אי אפשר להבדיל, ייתכן שהכל תעתוע). ההנחה – אין אחיזה בקונקרטי. הדבר היחיד שיש לו אחיזה בו הוא שישנה ישות שמערערת – כלומר, אני חושב וכו'. דקארט נוגע בכך שתפיסתינו את עצמנו מבפנים היא עניין מאד נזיל. אנחנו מכוננים את זהותינו במידה רבה מתוך יחס לסביבה.
מתפשט=חומרי, תופס מקום.
לדקארט יש רעיון ברור של הפרדה, דיכוטומיה בין הגוף לבין התודעה. המהות היא הנפש והיא אוטונומית מהגוף. [הנחות היסוד של דקארט הן דתיות].

אנחנו עוברים פה על האבולוציה בתפיסת האני.

גם נשאלת השאלה האם המחשבה על המח האנושי, על האדם בתור מערכת אינפורמציה היא רדוקטיבית (יש מלחינים וציירים אלגוריתמיים שאפשר להשתכנע שהיצירות שלהם הן מעשה ידי אדם).


זליג", וודי אלן, 1980:
-מומלץ
וודי אלן בתפקיד יהודי אמריקאי שיש לו תכונה ביולוגית מדהימה – הוא מעין זיקית אנושית, ונהיה דומה בסממנים חיצוניים ופנימיים למי שסביבו. אין לו זהות עצמאית. גבולות העצמי שלו דיפוזיים, והחברה מעצבת אותו. הוא מטריד את הסביבה. בחשיבה המערבית אנחנו רוצים להיאחז בזהות אחת ויחידה, ומוטרדים מהשאלה "מי הוא באמת?”. הסרט מערער על הרעיון של זהות יחידה יציבה.
הסגנון – סרט דוקומנטרי. (מוקומנטרי). יש ערבוב של "קטעי ארכיון". יש ערבוב בין בדיה למציאות.
חלק מהאני הוא רצף הזיכרון שלנו, התודעה שאני הוא אותו אני, אותו רצף של זיכרון שיש לו המשכיות, ובסרט הזה הרצף שבור, קטוע.
הפסיכיאטרית מכריזה שמטרתה היא לגרום לו לגבש זהות, להחזיר אותו כאזרח מועיל לחברה. התפיסה היא שלאדם צריכה להיות זהות קוהרנטית.
בהקשר זה, של תפיסת זליג כסטיה שצריך לתקן במוסד פסיכיאטרי, נביא את פוקו.

שנות ה-80, הטלת ספק בדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו כסובייקט. הולך לכיוון של תיאוריות קונספירציה – הבניות חברתיות-תרבויתיות שנועדו לגרום לנו להיות בורג יעיל במערכת (הבניות מגדריות, למשל).


פוקו
כל תפיסת המשוגע והנורמלי היא דרך למשטר את האדם ולהפעיל עליו כח. פוקו שואל מי קובע את הנורמות (ולמה).
מטרתי היתה להתוות היסטוריה של האופנים השונים שבהם, בתרבות שלנו, יצורים אנושיים נעשים לסובייקטים".
כיצד... יכול דבר כמו סוביקטי להופיע בסדר השיח... בקיצור הכוונה היא להסיר מהסובייטק את תפקידו כמקור ראשוני" הוא משנה את תפיסת תפקיד הסובייקט כדבר שנובע מהטבע, לדבר שאינו נתון, אין לו אחדות, הוא נזיל, לא עקבי (סוג של זליג) ומשתנה לפי הנסיבות.
ייתכן שהמטרה היום אינה לגלות אלא לדחות את מה שאנחנו" (כי זאת תהיה חתירה מודרניסטית). פוקו מציע שנתפוס את עצמנו כיישויות יוותר מורכבות ופחות עקביות.

"זליג" מלביש בגוף את הרעיונות של פוקו.

יצירות מופת - שיעור 3 - אפלטון/המשתה


שיעור 3
אפלטון / המשתה

נושאים:
  1. תארוך
  2. מבנה מסודר של היצירה והפרת הסדר הזה
  3. קריצות העין בין החלקים השונים שנראים לכאורה ממודרים אחד מהשני. אבל לאמיתו של דבר קיימים מעברים נסתרים בין המדורים.
  4. בין-טקסטואליות (=הקשר בין טקסטים שונים שלא כתובים בהכרח ע"י המחבר. אינטר-טקסטואליות).
  5. סוגה (קשה להגדיר מבחינה ספרותית, זו יצירה שיוצרת סוגה חדשה).
  6. פולקלור פילוסופי. אנו נמצאים בתחילת דרכה של הפילוסופיה כמדע, אך קיים כבר פולקלור פילוסופי, שהוא לא פחות חשוב מכתבי אותם פילוסופים.
  7. ריבוי התיווכים שאפשרו למשתה להיות מוכר לדורות הבאים.


1 תארוך

אפלטון נולד סביב 428-427 לפני הספירה, ונפטר סביב 347 לפני הספירה. האריך ימים – 81 שנה אז זה ממש שיא. מתושלח יווני.
המאורע של המשתה מתוארך בשנת 416 לפני הספירה, שנה לפני המסע לסיציליה שהמצביא שלו היה אלקיליאדס, המופיע בחלק השלישי של המשתה. אפלטון היה אז בין 13, לא יכול היה להופיע במשתה. השיחה שאפשרה לאפלטון לאסוף מידע על המשתה מתוארכת ל400 (השיחה של אלפודורוס עם האיש שהולך איתו לאתונה, בה הוא מספר על המשתה). חיבור היצירה מתוארך ל386-385 לפני הספירה, וזה בזכות הרמזים ההיסטוריים הכרוכים ביצירה. פריסה די רחבה בזמן – עברו 30 שנה – דור – בין המאורע עצמו לבין השתקפותו הספרותית.
  • סוקרטס הוצא להורג (נאלץ להתאבד) ב399. האפיזודה החשובה של סוקרטס המוקף בתלמידיו שנאלץ לשתות את רעל הראש כדי לקיים את הפקודה של הממשל המרושע שדן אותו למוות.
(השאלות במבחן תהיינה יותר פתוחות מסתם הרצת מספרים כזאת, חשוב שנרגיש את המיקום ההיסטורי של היצירה, בייחוד יחסית ליצירה הקודמת. רומא מתחילה כבר את ההליך השקיעה שלה).


2 המבנה

קצת מטעה, כי יש מצד אחד סדר נוקשה, ומצד שני הפרות של אותו הסדר.
  1. המבוא (מתאר את נסיבות המפגש שאפשר לאפלטון לשמוע על מה שהתרחש בערב ההוא בבית של אגתון, מארח המסובים העליזים, תרתי משמע).
  2. נאומים לא פילוסופיים של חמישה אנשים שטחיים מאד: (אחוזי אשליות, לא עברו את התרפיה של התפכחות פילוסופית).
    1. פיידרוס
    2. פאוסניאס
    3. אריקסימכוס
    4. אריסטופנס (מפורסם. גס. גם יצירותיו, גם השיהוקים שלו)
    5. אגתון (המארח, שניצח בתחרות הטרגדיות והוכתר המנצח שלה פסטיבל הטרגדיות בעונה הספציפית של השנה ההיא, כנראה באביב המוקדם – מרץ, התקיים פסיטיבל של טרגדיות, והמשתה הכפול היה כדי לחגוג את נצחונו. זו השמחה השניה – יותר אינטימית, שאוספת חוג מצומצם של חבריו הקרובים ביותר של אגתון).
  3. הפילוסופיה. התערבותו של סוקרטס פוקחת את עיני הנואמים השטחיים ומראה להם את האמת. סוקרטס משתמש במסכה מתוחכמת – מעמיד עצמו בתפקיד של אדם שמנהל דו שיח עם כח עליון – כוהנת הדת דיוטימה, שמשחקת מול סוקרטס את התפקיד שסוקרטס משחק מול אגתון. אירוניה פילוסופית – סוקרטס שואל שאלות שמכשילות את הנשאל ומעמידות אותו במצב של מבוי סתום הגיוני, כך שהאדם חייב להודות שהלך לאיבוד, נמצא במבוי סתום=אפוריה, ומבקש לדעת את האמת. סוקרטס חוקר את אגתון. יש בתרגום ניסיון משובח למדר את החלקים. שם הפרק: סוקרטס חוקר את אגתון. חקירות ידועות מכל הדיאולוגים של אגתון שמציבים את סוקרטס כחוקר פילוסופי שמוכיח לבני שיחו שאינם יודעים דבר כך שהדרך היחידה היא למצוא את האמת בדרך פילוסופית. [הממשלה האתונאית דנה אותו למוות כי השאלות והחקירות שלו עצבנו את כולם יותר מדי. הוא הוכיח ליותר מדי אנשים שאינם יודעים דבר].
    סוקרטס הופך את היחס של חוקר נחקר ומעמיד את עצמו במצב של הנחקר, מול דיוטימה כוהנת הדת ממקום שכוח אל. אסלנוב מאשים את אפלטון בפברוק הדמות של דיוטימה, וזה בגלל ההיפוך התמוה שמעמיד את סוקרטס השואל המעצבן שתמיד צודק במצב של הנחקר, המוכח, הטועה. זאת הפעם היחידה שיש היפוך כזה בדיאלוגים של אפלטון.
  4. התפרצותו של אלכיביאדס. כל הסדר היפה לפיו כל נואם מדבר אחד אחרי השני ללא קיטוע, סוקרטס מדבר בצורה מסודרת ופתאום אלכיביאדס פורץ לאולם המשתה עם חבורת שיכורים וחלילנית, כאשר נאמר בפירוש בתחילת המשתה לפני בואו שאים צורך בחלילנית ושהיא תלך לשעשע את נשות הבית ותשאיר את הגברים לבדם ע תענוג משובח יותר מצללי החיים – הנאומים היפים שבסופו של דבר סללו את הדרך לנאום היפה ביותר, הפילוסופי, של סוקרטס. פתאום אלכיבידס, פלייבוי יפה ממשפחת אצולה עשירה , פורץ בפתאומיות לאולם המשתה ומפר את הסדר היפה בו התחיל מהשתה. תזכורת: בכל משתה הוכרז מלך שמכריז על מינוני היין ששותים. המלך הוא פיידרוס, שהחליט שמטרת המשתה היא לא להשתכר, כך ששותים במינון סביר. פתאום מגיע אלכיביאדס עם חלילנית ושם קץ להרמוניה הזאת, הוא מכניס את הpassion, כאשר במקום לדבר על פילוסופיה הוא מדבר על פילוסוף – על סוקרטס. הסיפורים על סוקרטס מחליפים את נאומו, כדי להדגים את כח הפילוסופיה לא ע"י דיבור פילוסופיה אלא ע"י הזכרת התנהגותו הנאותה של הפילוסוף. גם כאן מתרחש היפוך, הנוגע בעיקר ליחס בין המאהב והאהוב.
    אהבה הומוסקסואליות ביוון של המאה החמישית לפני הספירה:
    כל האצילים מדרגים אהבה הומוסקסואלית מעל אהבה הטרוסקסואלית. הומוסקסואליות ביוון העתיקה – באזורים המזרחיים (תורכיה בת ימיני, יוניה) לא אהבו את האהבה ההומוסקסואלית. לעומת זאת, ביוון המערבית יותר כן. מה שאפיין את האהבה הזאת הוא פער הגילאים בין המאהב – המחזר, לבין האהוב. אהבה על גבול הפדרסטיה (לא פדופילה, אהבת הילדים, אלא אהבה הנערים).
    היחס בין המאהב (מחזר, מבוגר) לבין האהוב התהפך, כי אלקיביאדס הוא המחזר, לא חסר לא כלום – יפה, צעיר, עשיר, מלא השפעה פוליטית. בן 34, כמעט בשיא חייו, (אנחנו נמצאים ערב השקיעה שלו, אחרי זה הוא סובל תבוסה). הוא רודף אחרי סוקרטס הזקן, מכוער, יחף מלוכלך בכל האמצעים, וזה כי הוא כל כך מבריק שזה מתגבר על הכל. אלקיביאדס הוא המחזר וסוקרטס הוא האהוב, וסוקרטס לא נענה לבקשת הרומן אלא מסתפק במה שאחר כך קוראים לו אהבה אפלטונית – שמתבססת על יחיים אינטלקטואליים, כאשר המחזר הוא זה שעשוי להתעשר מהאהוב.
  5. אפילוג. הכל מסתיים בכך שכולם נרדמים חוץ מסוקרטס, שמחזיק מעמד ונשאר ער – זאת אחת מסגולותיו, נוסף לחכמתו ויכולת הויכוח שלו, הוא יכול לשתות כמה שרוצה ולהישאר פיכח. רק באור היום סוקרטס קם וחוזר הביתה כדי לנוח מהמשתה הזה, בו שתה המון ולא נרדם, בניגוד לכל המסובים האחרים.

תשובות לשאלות בכיתה והערות
  • יש יחס בין ההדגמה לנאום הפילוסופי של סוקרטס - הלכה למעשה. הנרטיבית לבין הדיגלוג המנוסח בין כוהנת הדת לבין סוקרטס הצעיר – יש אילוסטרציה נראטיבית, זו לכאורה הפרה של הסדר, אבל למעשה עומק הרבה יותר גדול מהנאום הפילוסופי, וקו"ח מהנאומים הלא פילוסופיים. זה המרכז של "המשתה", האמירה העמוקה ביותר. אלכיביאדס, אפילו שהוא בגילופים מוכיח את עליונות הפילוסוף – סוקרטס מספר סיפורים למסובים שמוכיחים שסוקרטס מהווה דוגמא אישית בהתנהלות חייו.
  • אסלנוב מציע לא להתייחס לנאומים הלא פילוסופיים ברצינות, מטרתם היא רק להבליט את ההמשך, הם לא שווים דבר בפני עצמם – הנואמים אינם פילוסופים, הם אנשים שטחיים וסוקרטס, ואח”כ אפלטון, לועג עליהם. יש כאן אומנות עדינה של פארודיה – איסוקרטס משמש מודל לאגתון, למשל. חמשת הנואמים מייצגים את הרטוקריה, תורת הנאום, ואילו סוקרטס מייצג מחנה מתנגד – הפילוסופיה. זהו ויכוח מהחשוב יותר – האלגנטיות של הטיעונים עם עומקם. נדיר שזה בא יחד. כאן, בפארודיה, אפלטון לועד לאלו המסתפקים ביפי הדיון.
  • לא ברור מה מידת האחריות של סוקרטס האיש לדברים הכתובים כאן, אפלטון כתב. לא ברור מי פברק את דיוטימה – כנראה שזה אפלטון ולא סוקרטס, שהוא דמות מיתית למחצה.
  • יש כמה היפוכים: מעמדו של סוקרטס מול דיוטימה, החלפת התפקידים בין המאהב לאהוב – המאהב הוא דוקא הצעיר והאהוב הוא הזקן הדוחה סוקרטס. ההיפוך השלישי – "שקר החן והבל היופי" – נאמר בצורה מתוחכמת ביותר ע"י אלקיביאדס, כשהוא משווה את סוקרטס לפסלונים, ואומר שהוא מכיל הרבה אוצרות חכמה, וזה היפוך משמעותי בתולדות יוון העתיקה. החל מהדברים האלה הפלג האפלטוני בתרבות היוונית החל להאמין במקום ביופי חיצוני, מראית עין בכך שהכיעור מכיל אוצרות יופי, משום שיש tradeoff בין יופי וטוב מוסרי. ככל שמתקדמים יותר בעלילה רואים מבנה מהפכני – מלא היפוכים.
  • בין דברי דיוטימה נמצא סיפור מעניין על הגינאולוגיה – אילן היוחסים של האל ארוס, כאשר דיוטימה ממציאה ייחוס לפיו האל ארוס נולד מהתעלסות מזדמנת בין אל האמצעים, התחמנות לבין אלת הרעב. זה יותרמיתולוגיה מפילוסופיה, אם כי אולי יש מסר פילוסופי. לפי דיוטימה ארוס אינו אל קדום ויוקרתי כל כך, הוא נולד מהורים קצת זוטרים.


3 קריצות עין

הקריצות מאפשרות קומוניקציה בין המדורים האטומים לכאורה.
רקורסיביות, היקרות של אותו רעיון מעבר לגבולות המחלקים את היצירה.

ראשית, ההופעה הראשונה של סוקרטס במשתה היא הופעה של מישהו שהתרחץ ונראה נעליים. זה נראה לנו טריוויאלי, אבל צריך להבין שהופעה כזאת של סוקרטס מעוררת תמיהה כי הוא בד"כ מופיע יחף ומלוכלך. במהלך היצירה, אנשים אחרים מצוארים כיחפים ומלוכלכים, בראש ובראשונה אריסטודמוס- אחד המתווכים במעבר הסיפור על המשתה. הוא מתואר כתלמידו הנאמן של סוקרטס, וכמוהו הוא הולך יחף בכל מקום. הוא מתואר כשהוא רץ אחרי סוקרטס יחף לכל מקום, כאילו סוקרטס מייצג דת שאחת מהתכונות שלה היא ללכת יחף (יש כתות עם חוק כזה). יש סמליות של ההופעה החיצונית הדוחה – ללכת יחפים ולא רחוצים, ללכלך את הרגליים. כאילו יש קשר בין סיפור המסגרת והתכנים – כאשר דיוטימה מספרת על הולדתו של ארוס היא אומרת שהוא ירש מהוריו את התכונות העיקריות שלהם – דלות. זה אל דל, ומשום דלותו הוא חוש הרבה. דיוטימה מתארת אותו כאל לא רחוץ ועייף. היקרות נשנית של המוטיב של ההופעה החיצונית הזאת, רקורסיביות: האל-הפילוסוף-התלמיד.
יש פלג בפילוסופיה היוונית שראה בסגפנות הזאת של סוקרטס מודל, וזהו הפלג של הציניקנים, שהמייצג שלו הוא דיוגנס – הפילוסוף הציניקאי שחי בחבית והתנהג כמו כלב. לא בכדי דיוגנס תמיד מוצג עם כלב. הוא היה שותה כמו החיילים של גדעון – כמו כלב. יש סברה שאומרת שפריחת הציניקנים בעידם ההליסניטי היא בעקבות סוקרטס ההיסטורי (שהיה קצת יותר היגייני).

קריצת העין השניה קשורה לאנקדוטות שמסופרות ע"י סוקרטס. לפני כניסתו לאול המשתה נאמר עליו שהוא נכנס לסוג של טראנס מדיטטיבי, נכנס בטעות לחצר של המשתיה ולא נענה לבקשות העבד להיכנס למשתה, משום שהיה עסוק במחשבה כלשהיא ולא היה יכול לצאת מהריכוז האינטלקטואלי בו היה נמצא. כאילו כדי לאמת את זה אליקיביאדס מספר כל מיני דברים מופלאים על סוקרטס, למשל שבקרב דליאון הוא נשאר יממה שלמה עומד על רגליו וחושב על רעיון. כלומר, הדרך בה סוקרטס מוצג בסיפור המסגרת חוזרת בסיפור הממוסגר, בה אליקייבאדב מספר על היכולת של סוקרטס להתנתק מהמציאות כדי לנוע בעולם המחשבות שלו, תוך כדי התעלמות מוחלטת נמנסיבות החיים.

קריצת העין השלישית - עוד משהו שמהווה מעבר בי המדורים השונים של המבנה המסועף הזה – כשפיידורס מדבר על האהבה ההומוסקסואלית, הוא מדבר על משהו שמעודד גבורה בשדה הקרב – מה שמדרבן את הלוחמים להילחם כמו אריות הוא הרמון לא להיראות מוגי לב בעיני האהובים. הוא מעלה את ההשערה שגדוד שהיה מורכב רק ממאהבים ואהובים היה בלתי מנוצח ואכן ההיסטוריה היוונית מלמדת אותנו שסיביב 381 לפני הספירה בעיר טבי הוקם גדוד כזה, והיה לא כח מצחצ מאד מרשים בכל המלחמות שהנגידו את תבי לאתונה או לספרטה לסירוגין. יש קשר בין הסיפור השטחי של פיידרוס לבין מה שאלקיביאדס מספר על התנהגותו של סוקרטס – המודל של הפילוסוף, שנלחם כמו אירה בשדה הקרב. באחד הקרבות – קרב פוטידאה (לא צריך לזכור את השם) אלכיביאדס נוכח לדעת עד כמה איש כזה, שאינו מאד אתלטי יכול לשאת את הסבל של המערכה – ואפילו ללכת יחף (שוב, מוטיב) על הקרקע הקפואה של פוטידאה (מקום שבחורף יכול להיות מושלג או קפוא).

עוד קריצת עין – הנאום של אריסטופנס. אריסטופנס מספר סיפור מוכר על האנדרוגינוס – היצור הכפול המורכב מחצי זכר וחצי נקבה, ומספר על כך שזאוס רצה להעניש שת הזן האנושי שניזה לעלות לשמים ולסלק משם את האלים, ועשה להם את מה שהספרטנים עשו לעיר מרטינאה – מאורע היסטורי שמאפשר לתארך את חיבור המשתה סביב 386. הם פירקו את העיר לשלושה, וכדי להמחיש את הפירוק של האיש הכפול לזכר ונקבה אריסטופנס משתמש באירוע ההיסטורי שכנראה קרה שנה קודם. זאוס ביתר את האיש הכפול לזכר ונקבה. אח"כ הוא ממשיך ומעלה פרטים גרוטסקיים לגבי איברי המין (לא צריך לדעת במבחן). למרבה הפלא, דיוטימה מגיעה ממנטינאה.

כלומר יש כאן כל מיני חיבורים בין פרטים בנאומים השטחיים לבין הנאום הפילוסופי.

  • מעניין שמבחינת הספרות היוונית אריסטופנס נחשב גאון, אבל אריסטו לועג לו, כאדם שנאומו נדחה משום שהוא נאחז בשיהוק.
4 בין טקסטואליות

משווה בין-טקסטואלית ללינקים באינטרנט, שמאפשרים להתחבר לאתרים אחרים. לכן בתרבות שלנו קל להבין מושג זה של מעברים מיצירה ליצירה שמחברים את כל הספרות העולמית ליצירה אחת גדולה.

קודם כל אגתון, הוא כרגע ניצח בתחרות המחזות, והוא מייצג לא רק את הסגנון הרטורי של איסוקרטס, אלא גם את הסוגה של הטרגדיה. הוא משורר דרמטי מחזאי. הוא גם אציל יווני מבורך בנכס אישי, יכול לארח אנשים, יוקרתי, יפה תואר באופן כה עדין שלפעמים חושבים שהאו אישה.

פיידרוס, שפותח את מרוף הנאומים, מלך המשתה שהחליט שהמסובים יסתפקו במינון סביר של יין וסילק את החלילנית, מוכר לנו משאר היצירות של אפלטון, בראש ובראשונה היצירה על שמו "פיידרוס". הוא צעיר אתונאי השואף ללמוד פילוסופיה אבל הוא לא אינטלגנט כמו סוקרטס, ויש לו המון מה ללמוד ממנו. באחד מהדיאלוגים של אפלטון, אולי הסימטרי למשתה, דיאלוג מאד מרגש בשם פיידון – הדיאלוג המתאר את הרגעים האחרונים של סוקרטס, כאשר הוא נידון לשתות את רעל הראש מול תלמידיו המובחרים, הוא משמיע דברי נחמה לתלמידיו הבוכים והמיואשים. הוא אומר להם שהוא לא עוזב אלא פורש מהחיים האשלתיים האלה בהם בחינת מוות כדי להגיע לעולם אחר. אחד התלמידים שנמצא עם סוקרטס ברגעים אלה הוא קוקא פיירדרס. זה מעמיד אולי אחד מול השני את המשתה העליז, שופע החיים ואופטימיות, לעומת פיידון, היצירה הקודרת שמתארת את הנחמה התמוהה של האיש הגוסס שאומר שאינו מפחד מהמוות – משתה מקאברי שבו לא שותים יין אלא רעל הראש (שגורם בסופו של דבר לדום לב).

זו בין טקסטואליות שנוגעת ליצירות של אפלטון עצמו.

בין טקסטואליות שנוגעת ליצירה של סופר אחר – אריסטופנס, אחד הנואמים הוא מחזאי קומי שאילו מיוחסים הרבה קומדיות, ובשתיים מהקומדיות שלו הוא מציג שתי דמויות מהמשתה של אפלטון:
אגתון – מוצג כגבר מחופש לאישה (יכול בגלל יפי התואר שלו) ומתגנב לחג נשים (זה שם היצירה) שהכניסה אליו אסורה לגברים. אריסטופנס ההומופוב מרבה ברמזים על כך שאגתון הוא הומוסקסואל.
העננות" – יצירה מגוחכת בה סוקרטס מוצג כנוכל המספר שטויות וסוגד לאלות מאד מפוקפקות שמזוהות עם העננות. סוקרטס מטיל ספק בקיום האלים וסוגד לאלים מופשטים המכונים "עננות". אריסטופנס לא הבין דבר מתורתו העמוקה של סוקרטס, וכאן ב"משתה" יש בצורה הוולגרית בה הוא מוצג ע"י אפלטון סגירת חשבון איתו.

אלכיביאדס – מופיע בשניים מהדיאלוגים של אפלטון – אלכיביאדס ראשון ואליכיביאדס שני, בהם מודגמת להפליא האומנות של סוקרטס להביס את בן שיחו – במקרה זה אלקיביאדס. הוא מתאר כיצד סוקרטס מביס בדיאלקטיקה האירונית שלו את השחצן אלכיביאדס.

מימד בין טקסטואלי נוסף – אחד המחברים הטיפשים ביותר בתולדות הספרות היוונית, קסנופון, חיבר יצירה שנקראת גם כן "המשתה" שמדברת על אותו המשתה בדרך אחרת לגמרי. אילו היינו מאמינים לגרסתו של קסנופון, היינו יכולים להאשים את אפלטו בהמצאות, בניפוח, אבל אפשר להפוך את היחס ולראות במשתה של קסנופון קריקטורה עלובה של המשתה של אפלטון. הדבר המוזר ביותר ב"משתה" של קסנופון הוא שבמקום הסיום המכובד בו סוקרטס נשאר האדם העירני היחיד, אצל קסנופון המשתה מסתיים בכך שמזמינים בכל זאת חלילניות, ואז חבורה של שחקנים שעוסקים בפנטומימה, שמחקים כל מיני תנועות אירוטיות שגורמות למסובים למהר הביתה משום שהם כבר לא יכולים להתאפק ורצים אישה – אהבה אהרוסקסואלית בדחיפות (בניגוד למסר של אפלטון – הירארכיה – קודם אהבה הומוסקסאלית אפלטונית, ואז אהבה הומוסקסואלית לא אפלטונית, ורק בסוף אהבה הטרוסקסואלית).

משהו שטיפוסי לכל הדיאלוגים של אפלטון – יש הרבה ציטטות במהלך המשתה – של הומרוס, אסיודוס, ואפילו מאת אריסטופנס (בנאום של אלקיביאדס). זו בין טקסטואליות דחוסה שמאפיינת אזור גיאוגרפי ותקופה היסטורית מאד חשובים – אתונה בסוף המאה החמישית, שדחוסה בהוגים חשובים.


5 סוגה

יש סוגה שלפני הסוגה. המשתה פותח את הסוגה בה הוא מייצג. את קדם ההיסטוריה אפשר לראות במנהג הייוני הקדום של המשתה, מנהג אצילים שנעוץ בכך שגברים (נשים לא מוזמנות, ואפילו החלילנית מסולקת) אצילים נוהגים להיות מסובים ולשתות יין. המנהג הוא מנהג של החיים האמפיריים, ולא סוגה. היתה התכנסות, בד"כ לרגל חג דתי, ואחרי שאכלו (לא ערבבו את התענוגות) שתו, ומלך המשתה הוא שהחליט אם הכוונה היא להשתכר או לשתות במידה. מה שאפיין את המנהג הוא שבמהלך השתיה, ללא קשר למינון, היו מעבירים את הספל ממבובה למסובה, ומי שהחזיק בידו את הספל היה צריך לאלתר שיר לירי – פואמה. נשאלת השאלה אם השיר הומצא ע"י מחזיק הספל או שהוא חזר על שיר מוכר מראש – לפי הידוע סביר להניח שהיו מאלתרים, כי זו תרבות בה יש אפשרות לאלתר (יש תרבויות שמצטיינות בכך). המנהג הזה הוא בעצם סוג של קריוקי, רק שכאן יש אלתור יצירתי ולא חזרה על חומר לעוס. מה שמהווה חידוש לעומת המנהג הזה, מה שמהווה בסיס לסוגה החדשה, הוא שהמסגרת האמפירית של המשתה המלווה בתענוגות פואטיים אצל אפלטון הופך להיות מסגרת שבה משבצים נאומים, ולא שירים ליריים. יתירה מזאת, מה שמשמש כמסגרת מובלעת במנהג האמפירי הופך אצל אפלטון לנושא של היצירה. [אם יש לי שיר שהושר במשתה אז לא ידוע דבר על המשתה בו הוא הושר. יש שירים כאלו של משורר שאומר: אני לוקח את הספל ומשמיע את השיר. אנחנו לא יודעים דבר על הנסיבות האמפיריות של האלתור]. אצל אפלטון היחס יותר דיסטנטי – מקבלים לא רק נאומים אלא גם עטיפה, מסגרת נרטיבית שמבליטה את הנאומים. כלומר, אפלטון שייך לעידן יותר רפלקסיבי שמסוגל לא רק להשמיע תכנים אלא לעטוף אותם בתיאור הנסיבות שגרמו להשמעת הדברים. כך המשתה האמפירי, שהוא קרע, הופך להיות חלק מהיצירה עצמה. היצירה שימשה מודל למחברים רבים בהמשך, ומחברים רבים כתבו כל אחד את "המשתה" שלו – קסנופון (ניסיון לא מוצלח), פלוטרקוס, אתנאיוס, במהלך המאות הראשונות של מניין הנוצרים רואים שהמשתה אומץ כמסגרת ראויה להבעת תכנים פילוסופיים או דתיים.

יש השערה הטוענת שסדר פסח שקוראים בכל ליל הסדר הוא חיקוי עברי-יהודי של השטאנץ היווני הזה בו מספרים על אנשים שמתכנסים, מסובים (לא בכדי נראים המשתתפים בסדר פסח מסובים). זה הולם את ההשערה של חוקר גרמני בשם מרטין ___ שטוען שתרבות חז"ל חיקתה הרבה מהאבזרים של התרבות היוונית, למשל: לת"ח קוראים תלמיד חכם, לא חכם, וגם פילוסוף – אוהב חכמה. בית המרש כעברות של האקדמיה היוונית, וכו'. יש אולי הוכחות לכך בסיפור של מעשה ברבי עקיבא... עד שהגיעו תלמידיהם ואמרו להם שהגיעה זמן קריאת שמע של שחרית. מזכיר את ההתעלמות של סוקרטס מהחיים האמפיריים כאשר הוא נכנס לטרנס פילוסופי וכבר לא מבין איפה הוא נמצא. מעניינת חציית הגבלות בין התרבויות היוונית והעברית, שעמדו צמודות. דרך הומאופטית לחקות את התרבות ההגמונית בשפה אחרת שאינה יוונית (עברית). יש גם מילים יווניות שנכנסו לעברית – כמו אנדרוגינוס, שמופיעה בלשון המשנה.