תודה למעין אמיר על הסיכום :)
יצירות מופת בספרות עולם- שיעור 2: אדיפוס
1.
מבנה- טרגדיה
יוונית דומה לאופרה של העידן החדש (מסוף המאה ה-18). ישנה שזירת קטעים מוזיקליים
וקטעים מדוקלמים (לא מושרים). הקטעים
המושרים מבוצעים ע"י מקהלה שמורכבת מזקני תביי, בעוד שהקטעים המדוקלמים
מתנהלים בין הדמויות הפועלות שבמקרה של אדיפוס המלך מוגבלות לשלוש: אדיפוס,
טירסיאס ויוקסטה. קריאון אינו דמות מספיק חשובה בעלילה. טירסיאס, הנביא העיוור,
חשוב ממנו בהרבה. קריאון הוא דמות משנית, יריב פוטנציאלי של אדיפוס. שני יריבים:
הרועה והשליח מקורי נטוס. חשוב להיות מודעים לחילופים בשזירה בין הקטעים המושרים
לבין הקטעים המדוקלמים.
·
פרולוגוס- המחזה
נפתח בפרולוגוס- מבוא מדוקלם, משורה 1 ועד שורה 150 (בחלק מהדקלומים התרגום מסתמך
על מהדורות אחרות, אך אין חריגה של למעלה מ-3 שורות).
·
פרודוס- לאחר
מכן מגיעה המקהלה, שבא בפרודוס (ביוונית זו מילה הקשורה לשיר). המקהלה אינה
מוסיפה דבר לעלילה, אלא באה לפרש אותה. היא בעלת מעמד מתווך בין הצופים לדמויות
הפועלות.
·
אפיזודות-
לאחר השיר הראשון של המקהלה יש אפיזודה (פרק) בין טרסיאס הנביא לאדיפוס. טרסיאס
מגלה לו את הכל מרוב זעם על אדיפוס, ומכיוון שאדיפוס מושפע מהזעם שלו הוא לא מבין
את הנבואה ולא מאמין לה. זה מצב פרדוקסלי בו אדיפוס אמור לדעת כבר הכל אך לא מפנים
את האמת הנוראה הזו שמבוטאת הנבואה.
·
מקהלה
·
אפיזודיום שני: בין
אדיפוס לקריאון- גיסו של אדיפוס רוצה לעזור לו והמלך חושש מקשירת קשר (שורות 513-633)
·
אפיזודיון שלישי: הדיאלוג
הגורלי עם...
·
רביעי:
הגעתו של השליח מקורי נטוס שמגלה פרטים חשובים לאדפוס ואח"כ אינטרנצו.
·
חמישי
·
שישי- דיווח
על כל התוצאות הטראגיות של האמת: התאבדותה של יוקסטה והעונש שאדיפוס מטיל על עצמו
כאשר הוא גורם לעצמו להתעוור באמצעות נעיצת סיכותיה של יוקוסטה בעיניו כדי לא
לראות את האנושות ממנה הוא כה מתבייש. לאחר מכן אדיפוס מגלה את עצמו למדבר. חשוב
לציין שכל הדמויות כולל הנשיות גולמו ע"י גברים.
השזירה
בין הקטעים המושרים למדוקלמים:
באופן
מסורתי כל האריות הללו שדומות לאריות של האופרה הושרו בדיאלקט הדורי (דורי- עדה
מסוימת ביוון העתיקה). הלהג הזה לא היה
ברור ליוונים של המאה ה-5 לפנס. זו לא הייתה השפה השגרתית לאתונה של התקופה.
לעומת
זאת, הקטעים המדוקלמים היו בלהג אקטי- הלהג של אתונה- הדמויות דיברו כבני אדם.
הפער הזה בין הקטעים המדוקלמים למושרים, עונה לפער אחר. הציבור באתונה הקלאסית לא
האמין בדמויות המיתולוגיה היוונית. הדברים הללו היו פרימיטיביים לעומת המאה ה-5
לפנ"ס. זאת בעוד שהמקהלה שמורכבת מהחכמים, זקני תבי, שמבטאים את השכל הישר,
הם אלה שמדברים ושרים בשפה לא ברורה, כך שהשכל הישר מעוות ולא מובן. לעומת זאת,
הדו שיח האלים והאגרסיבי שצץ מן העבר הרחוק של המיתולוגיה דווקא דוברות בשפת אנוש.
לסיכום, השזירה הזו היא שנותנת את כל הקסם. שני המרכיבים העיקריים של השזירה
עומדים זה מול זה בקונטרסט מאוד מודגש.
נדגיש
שפרט לשלושת הדמויות העיקריות, ישנן דמויות ללא שם.
2.
חטא- מדוע
אדיפוס רצח את אביו ושכב עם אמו? הוא אינו אשם. הדבר נובע מקללה שהוטלה על סביו של
אדיפוס, לפרקוס, שביצע חטא. המחזות הללו הוצגו במהלך טקס דתי (מאה 5 לפנה"ס).
טקסים אלה היו קרואים "תחרויות של מחזות" ונועדו לכבד את אל התיאטרון
דיוניסוס. כל אחד מהמתחרים היה מציע 3 מחזות הקשורים לאותו מחזור מיתולוגי. פרט
לאדיפוס, היה מחזה שקרוי ליוס (אביו של אדיפוס), אחריו המחזה אדיפוס. אחריו- שבעה
נגד תבי. לפרקוס פיתה את הבן של המארח שלו ומשום ששבר את האמון מול המארח הוטלה
קללה על ליוס, אדיפוס, ובניו של אדיפוס. החטאים
משתלשלים עד שכל חטא חמור מקודמו, עד שהטרגדיה מסתיימת בסיפור העצוב של אנטיגונה
שלא מוזכר בטרילוגיה הזו. בגלל הקללה הראשונית שנובעת מחטא קדמון, כל דור מבצע חטא
שגורר חטא מיד לאחר מכן כך שבעצם לא יוצאים ממעגל החטאים, מעגל שרק האלים יכולים
לשבור.
3.
גורליות- החטא
מחולל תגובה מן הגורל. הגורליות הזו היא שדנה למוות את הגיבור הטראגי. כמה פעמים
ביצירה אנו רואים שהגיבור הזה נידון לפורענות מאז שהוא נולד, כך שהמסקנה הברורה
היא שעדיף היה שלא יוולד לעולם. זה נאמר בפירוש בשורה 1354, כאשר אדיפוס עצמו אומר
שאילו גווע היה נמנע הסבל מיקירו ומעצמו. הוא מתחרט על כך שלא הומת ע"י הרועה
שבידיו הוא הופקד כדי למות. למעשה, אדיפוס נולד בטעות. סופוקלוס בניגוד לאיסקילוס
(המשורר הטראגי הראשון) שמציג דמויות פסיביות לחלוטין שאינן יכולות להשתחרר
מהגורליות, הופך את מעמד הגיבור הטראגי מול הגורליות לגמיש יותר. אולם, דווקא משום
שהדמות אצל סופוקלס חופשית יותר היא מנצלת לרעה את החופש הזה, ודווקא ההתעקשות של
אדיפוס היא שמחמירה את גורלו האכזר. ככל שהוא מנסה לברוח מגורלו, כך הוא יותר חשוף
להשתוללות הגורל נגדו. ככל שהוא מנסה להיטיב את מצבו כך הוא נופל יותר לפח
הגורליות. נשאלת השאלה האם הדחפים האלה שמביאים אותו לאסון הגדול מביאים לתוצאה
הטראגית. סופוקלס בכתיבתו מבטא תפיסה מתקדמת ביוון של המאה ה-5 לפנה"ס- הוא
מציג דמויות מורכבות השותפות לאסון ויש להן אחריות מסוימת על גורלן. זה החידוש של
סופוקלס. הדיון על חופש האדם, הברירה החופשית- ניתנת לאדם האפשרות להיוושע
מהגורליות ובטרגדיה אנו רואים כיצד החופש נוצל לרעה ע"י הגיבור שהוא גם הקרבן
(אף שניתנו לו שלל הזדמנויות לשנות את גורלו לטובה). עצם העובדה שהגורליות דוחפת
את האדם לנצל את החופש שלו היא דרך להגיד שהגורליות חזקה יותר מהחופש. חידוש
נוסף הוא הכנסת דמות שלישית חשובה.
ההליכה של אדיפוס עד הסוף, והימנעותו
מלהקשיב לטרסיאס ויוקסטה היא שמביאה אותו למפגש עם הגורליות. אדיפוס, כל זמן שהוא
רואה את אור השמש הוא למעשה עיוור- עיוור לפני שהתעוור. כשהוא מגיע להתפכחות הוא
מתעוור.
4.
תהפוכות הגורל
הטרגדיה כ"מהפך" גורליות-
ירידה מן השיא לשפל. בדת היוונית העתיקה היה מונח למושג של "גורם מטמא"-
מיאסמה- טומאה (MIASMA). אדיפוס הוא הטומאה. עצם
נוכחותו היא שגורמת לקללה- נשים לא יכולות ללדת, גברים חולים. הוא רודן אגריסיבי.
הוא הציל בעבר את העיר מפני הספינקס שאיימה על התושבים ע"י כך שניחש את
חידתה, וכיום לאחר שזכה לגדולה הוא שמביא עליה חורבן. המקהלה מעריצה את אדיפוס
ומביעה את רגשי התודה כלפיו. הירידה הזו מהשיא מוצדקת כאחד הדברים שהמקהלה מביעה-
כמו הקינה על כך שהאושר לא קיים- אין דבר איתן בעולם הזה. האושר אינו אלא מראית
עין. הדבר מובא בפירוש ב-1186-1282.
המהפך מגדולת המלך למעמד המקולל של
טומאה- המלך הוא טומאה בעצמו. ברגע שאתה רואה את האסון מוצג בפניך בצורה סמלית,
החרדה מול האפשרות לתהפוכות כאלה יכולה להיטהר ע"י הרגש העז הנוצר מן המחזה,
ותהליך זה קרוי קתרזיס. הרחמים והפחד הם שני המרכיבים של ההיטהרות הזאת. זה
הפוך מהסיפור ההרודיאני. המלך העצום והכל יכול הופך להיות "אינפקציה"
מבחינת העיר שלו. הקתרזיס משחרר את הקולקטיב.
הפערים בין האצולה לפשוטי העם מתבטאים
בטרגדיה היוונית- רק מי שהיה במקום גבוה יכול ליפול.
5.
אורקלים (נבואות אמביוולנטית של האל
אפולו, אל הנבואה ביוון העתיקה)- תמיד בדרכים
עקיפות ולכן האדם לא מבין את הנבואות שהאל מעביר לו.
הנבואות של אפולו ניתנות בעיר הקדושה
דלפי, שנמצאת לא רחוק מתבי. דלפי מוצגת שלוש פעמים ביצירה- כאשר קריאון חוזר מדלפי
עם הבשורה מפי האל לפיה צריך לטהר את העיר מטומאתה (עדיין לא יודעים שהטומאה היא
אדיפוס). העלילה נפתחת בחזרתו של קריאון מעיר שבה מקבלים את האמת (בדרכים
עקלקלות). אח"כ, כשיוקסטה מספרת את הסיפור המשפחתי של יולס, שהתעקש להביא
ילדים למרות הנבואה שניתנה בדלפי, לפיה הילד יגרום לאסונות (שורה 711). בסוף
העלילה מוצג אדיפוס כמי שהלך לשאול על גורלו את האל אפולו לאחר שעלה לרגל לדלפי,
לאחר שנרמז לו ע"י האיש השיכור שהוא בן מזויף לאביו.
בשורה 787.
לסיכום, 3 פעמים ביצירה ישנו אזכור
למקום הקדוש שבו האל נותן את הנבואה שלו. הפעם הראשונה ברורה אך שתי הפעמים האחרות
פחות ברורות. האל הזה כונה "לוקסיאס"- אלכסוני- האל מדבר באופן עקלקל
ומטעה. נבואותיו של אפולו מטעות את הבריות כך שהן אומרות באופן לא מכוון דברים
הפוכים מהמציאות.
6.
מותחן- הרוצח
עלול לרצוח שנית. זה דומה יותר לרומן בלשי בנוסח אגתה קריסטי. אנו רואים שכמה
גרסאות חלופיות מועלות: בהתחלה נאמר שלאיוס נרצח ע"י שודדים. בשורות 771-813
זה דומה להודאה של הנאשם מול החוקרים בכך שהוא ביצע את המעשה. בשורה 800 יש וידוי
של אדיפוס בפני יוקסטה. "שמעי אישה
את האמת".
בשורה 1882 מדברים על ראייה: נאמר
בפירוש שניתן למצוא עדות לכך שאדיפוס לא הומת כתינוק ורגליו נוקבו ולכן עד היום
רגליו מנופחות. (אדיופוס= נפוח רגליים).
כאן מסתיים הדימיון בין המותחן
לטרגדיה. הצופים יודעים שאדיפוס הרג את אביו ושכב עם אימו ולכן כל המצב של אי-הוודאות
הוא מבחינת אדיפוס עצמו. כמובן שהמקהלה גם לא יודעת, אך מהר מאוד יוקסטה מגלה את
האמת (טרסיאס יודע מראש) וחיש מהר כולם מבינים את גורלו של אדיפוס חוץ ממנו.
7.
ההכרה- מונח אריסטוטלי שמציין את הרגע בו הדמויות
הפועלות מגלות היבט חשוב הקשור בד"כ לזהות הדמות. ע"ש אריסטו (מאה 4
לפנ"ס).
ניתן לחלק את ההכרה ל-4 שלבים:
1.
הוא מודע לכך שהוא אינו ילד של הוריו
אלא ילד אסופי. כאן האיש החשוב מבין שהוא ילד אסופי (בניגוד לבד"כ כאשר מישהו
מוכר כבן של מישהו חשוב ומעמדו "משודרג"). כאן יש לנו הכרה שלילית
המדרדרת את הגורל של האדם. מעניין שאדיפוס מייחס את התגובה של יוקסטה שלא רוצה
לגלות לו ומבקשת שיעצור את החקירה לכך שהיא מתביישת במוצאו הלא-מכובד.
2.
השלב השני- הבנה שהבן האסופי הוא בן
של מלך אחר. הבעיה היא שהמלך נרצח ע"י בנו.
3.
השלב השלישי של ההכרה- ילד של מלך
שהוא הרג במו ידיו.
4.
שלב רביעי של ההכרה- אדיפוס נאלץ/
מכריח את עצמו לגלות את הפן הטראגי שהוא שכב עם אימו והוליד עימה ילדים שהם אחיו.
זוהי לא
הכרה משדרגת אלא הכרה מדרדרת. עדיף היה לו לא לדעת. התעקשותו לדעת הופכת באופן
פרדוקסלי את אדיפוס לגיבור הטרגדיה. דעת הקהל והתפיסה הנורמטיבית הייתה שהידע עדיף
על הבורות (במאה ה=5 לפנה"ס כשהמחזה מוצג). אדיפוס יכול להיחשב ע"י הקהל
כגיבור הידע. יש דברים שלא כדאי לדעת, אך יהיה זה מורך לב לוותר על גילויים.
ברגע שהוא
נעץ את הסיכות בעיניו הוא מתקרב למעמדו של טרסיאס העיוור היודע-כל. לכן אפשר
להחשיב אותו כקרבן של רצונו הרב לגלות את האמת. בפני ציבור נאור של אתונה בסוף
המאה ה-5 השאיפה הזו לגילוי האמת היא דבר חיובי ולא משנה אם האמת הזו מלכלכת את
הגיבור- כי הוא לוקח אחריות ומגלה עצמו מהעיר.
8.
פוליטיקה וסוגיית הטירן- אדיפוס
הוא יותר טירן מאשר מלך- על גבול הרשעות.
