יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

הטקסטים המכוננים בספרות הצרפתית - שיעור 1 - מבוא




טקסטים מכוננים בספרות הצרפתית

מרטין רודן

טקסט קאנוני – כזה שקיבל קונצנזוס, ומהווה השראה. יש טקסטים כאלה בתנ"ך, למשל. יש טקסטים שלא נכנסו לקאנון, למשל בתנ"ך יש ספרים חיצוניים, למשל ספרי המכבים (לברית החדשה הם כן התקבלו, אך לברית הישנה, שבנויה על התנ"ך היהודי – לא). בתחום הדת, יש קאנונים אחרים – למשל, של קדושים שמותר לסגוד להם (יש קדושים אחרים שלא נכנסו לקאנון). יש בטקסט קאנוני משהו שצריך לשמש דוגמא, אידיאל, חוק. למשל – מאדאם בובארי של פלובר נחשב לדוגמא של רומאן ריאליסטי ולכן תמיד לומדים אותו כשלומדים על הרומן הריאליסטי במאה ה-19, כל מי שלומד ספרות צרפתי יש ציפיה שיקרא את זה. יש פרק זמן שצריך לעבור כדי שטקסט "יתבשל" ויהפוך לקנוני. בצרפתית יש מושג שנקרא "גיל קאנוני" וזה הגיל המינימלי שצריך להיות למשרתות כדי לשרת כמרים קתוליים (מדובר גיל 40). אבל המושג קאנון שייך בראש ובראשונה לתורת הספרות.

צרפת מיוחדת בכך שבנוסף למסורת הדתית יש לה גם מסורת חילונית, שדומה לה מבחינת הטרוקטורה. בצרפת היה מאבק של החילוניות להציג את עצמה כעמדה מקובלת מבחינה לא רק פילוסופית אלא גם ממלכתית. זה התחיל במהפכה הצרפתית (1789) שהיתה גם מהפכה אנטי דתית (נוצרית). זוהי מהפכה שמלאה בסמלים. כיבוש הבסטליה היה ב-14 ביולי, וביום זה כל שנה יש מצעד צבאי בשאנז אליזה בפאריס. במהפכה הצרפתית סגרו את הכנסיות למשך קצת פחות מ-10 שנים, והנצרות נאסרה על פי החוק, ובמקום זה ברוח תקופת ההשכלה המדינה דגלה בהפצת פולחן הנאורות, אלו היו כמעט טקים דתיים לסגידה לחילוניות. נוצרו המון סמלים שדומים לסמלים דתיים, למשל ההמנון הצרפתי, שהוא מעבר להמנון אצל העמים האחרים, למשל, דגל המהפכה שהוא דגלה של צרפת עד היום הוא סמל של צרפת הרפובלינקנית לעומת צרפת הקתולית. דוגמא נוספת היא סיסמת המהפכה הצרפתית "ליברטה (משהו)” = חירות שוויון ואחווה יש להם משמעות דומה לדתית, לתפילת קודש. בנוסף הפכו כל מיני אירועים לסמלים של הרפובליקה הצרפתית שהיא היחידה שמגדירה את עצמה עד היום כרפובליקה חילונית. החילוניות היא נושא רגיש אצל הצרפתים, הם רואים בה צורת חיים צרפתית. נפוליאון כשניהל מו"מ עם היהודים על הענקת שוויון זכויות הוא דרש מהם להיות יהודים בביתם אך צרפתים בחיים הציבוריים (חיילים צריכים לאכול אותו מזון כמו כולם, לסגור חנויות ביום ראשון). היום יש בעיות עם המוסלמים על רקע זה. (*משה מנדלסון התבטא באופן דומה לפני, כי זו רוח ההשכלה, שראתה בחילוניות אמצעי לשוויון בין בני האדם). בצרפת עבר חוק לפיו אסור לנשים מוסלמיות ללבוש בורקה מפני שבשטח ציבורי על כל אחד להיות חשוף כך שאפשר לזהות את פניו. יש כאן כפיה חילונית! זה לא קיים במקומות אחרים, זה משהו ייחודי שנובע מההיסטוריה הצרפתית שהתהוותה מהמהפכה הצרפתית. (*גם את פרשת דרייפוס אי אפשר להבין בלי הרקע הזה, בצרפת יש כפיה של ערכים ליברליים).

חזרה לספרות הצרפתית:
במאות ה-19 וה-20 היתה חשיבות גדולה יותר לספרות מאשר לכל מדינה אחרת, כי היתה שם הפרדה מוחלטת מוקדמת בין דת ומדינה, ובחלל שהותירה הדת בסילבוס הלימודים של הילד הצרפתי היה צריך למלא משהו, ושם הכניסו את הטקסטים המכוננים של הספרות הצרפתית. בשנים האחרונות, עם זה שמדעי הרוח נהיו חשובים פחות (למרות שבצרפת באופן יחסי מקדישים להם זמן רב, גם בתקשורת, ועד היום טקס חלוקת פרסים לספרות הוא ממש אירוע ממלכתי, לסופרים שמקבלים את הפרס יש מעמד מקביל לכוכבי קולונע) יש עוד מוסד שכוננו בצרפת וייחודי לשם – האקדמיה הצרפתית, לשם נבחרים אנשי רוח חשובים, אין לו תחום עיסוק ספציפי (כמו האקדמיה העברית, עוסקים בטיפוח שפה אם הם רוצים) ויש להם מעמד של בישופים, של רבנים ראשיים. הכינוי שלהם הוא "בני אלמוות" (טבעי בצרפת, קשה מאד לדמיין בארץ). החיים הציבוריים בצרפת מאד ריכוזיים וזה מתבטא למשל בכך שכולם לומדים לפי אותה תכנית לימודים גם ספרות וגם היסטוריה, ולכ בתקופה הקולוניאנית כשלצרפת היו המון מושבות אז גם הילדים במושבות שלמדו בבתי ספר צרפתיים "אבותינו הגאליים" וכך ברגע שהיו לאזרחים צרפתיים קיבלו את האתוס הלאומי הצרפתי. הצרפתים חיים בסתירה -הגישה החילונית שלהם כל כך מגובשת שהיא לא שונה בהרבה מגישות דתיות במובן שהיא מקובעת, והטקסטים האלה נלמדים בחלקם מהמאה ה-18, אבל בוודאי מהמאה ה-19 20 את אותם הטקסטים בדיוק.
אנחנו נלמד מחזה שילדים לומדים (פדר של ראסין) על אישה שתופסת אותה קנאה חולנית לבנה החורג, שמביאה לצרות. זה לא כל כך מתאים לילדים, אבל זה קאנוני, אז הם לומדים את זה. בכיוון ההפוך, נורא קשה לטקסט חדש לקבל את הקנוניזציה (דומה להלכה!). זה קרה למעט מאד טקסטים במאה ה-20.

בשיעור הזה ננתח כל שבוע טקסט מכונן אחר, בינהם ארבע ספרים שלמים (לא מאד ארוכים). כל שבוע ננהל דיון על הטקסט.
[חוברת 121 ביחידה לשרותי דפוס, תשעה שקלים].
כל שבוע נדבר על טקסט אחר בתוך החוברת. ננסה לראות מה מיוחד את הטקסטים, מה האכויות הספרותיות שהפכו אותם לטקסטים קאנוניים, ומה ההשלכות שלהם על התרבות. (ננתח פשט, דרש, רמז וסוד).
אנחנו מתבקשים לקרוא את שני הקטעים הראשונים לשבוע הבא של
RABELAIS, GARGANTUA.
כדאי לקרוא פעמיים (מה שמאפיין ספרות טובה הוא שככל שקוראים אותה יותר נהנים יותר, וספרות גרועה – להפך :) ).

ספרים שיש לקרוא בשלמות -
  • משהו של מולייר MOLIERE: TARTUFFE עד 1.12
  • רסין, פדר RACINE: PHEDERE עד 8.12
  • וולטר, קנדיט VOLTAIRE: CANDIDE עד 15.12
  • BALRAC: PERE GORIOOT עד 22.12

הבחינה בנויה בשני חלקים: אחד הוא כ-5 שאלות על הטקסט עצמו, והטקסט יהיה בבחינה.
השיעור האחרון יוקדש לדיבור על הבחינה.
החלק השני של הבחינה יהיה על אחת מתוך ארבע היצירות שהוא יבחר, וישאל שאלות יותר כלליות שקשורות בכל הטקסט. זאת לא שאלה שדיברנו עליה ספציפית בכיתה, היא מבוססת על הבנה של הטקסט כולו. השאלה לא תהיה על משהו ממש אזוטרי. זאת בחינה שצריך להכיר את הטקסטים, אבל גם לחשוב בה. “גם מי שלא מבין את באך יכול להנות מהמוסיקה שלו".

השיעור באופן כללי דורש השתתפות, ולכן יש חובת נוכחות.
השתתפות פעילה בשיעורים (פיזית, אך לא רק) מהווה שליש מהציון.


המסורת הספרותית(?) בספרות-
אמנות וספרות הן חלקים של מסורות, יצירות אינן נוצרות בחלל ריק, אלא בהקשר של מסורות. מסורת אמנותית, למשל במוסיקה – לאופרה או סימפוניה יש חוקים לגבי מה מגדיר את הז'אנר. גם מי שרוצה לשבור מסורת חייב להכיר אותה קודם (כמו מי שרוצה להתרחק מהדת). כך גם המהפכנים הגדולים – הדאדאיסטים והסוריאליסטים הכירו קודם את המסורת. לכל תרבות יש מסורת משלה. מבחינת היוונים ספרות (שהיא כולה שירה אצל היוונים) מתחלקת כולה לשלושה תחומים:
  1. שירה אפית
  2. שירה לירית (שירי לכת, שירי אבל...)
  3. שירה דרמטית
אצל היוונים החלוקה היתה קשורה במסורת כך שכל סוגה נכתבה במקצב אחר, והסוגה נקבעה לפי המקצב יותר מאשר לפי התוכן, למשל – האודיסאה והאיליאדה כתובים במקצב בשם הקסמטר, וכל מי ששמע אותה יכול היה לדעת שמדובר בשירה אפית.
רק מאוחר יותר מטבע הדברים התחילו להבחין בין הז'אנרים גם מבחינת תכנים. כך, למשל, שירה אפית בדרך כלל ארוכה, עם תיאורים רבים ועלילה. שירה לירית יותר מאוחר הפכה לשירה שמבטאת את הרגשות של המשורר עצמו. שירה דרמטית השתמרה במושגיה עד היום – טרגדיה (=שירת העץ. מאפיין: מחזה עם סיום רע [בקורס אחר טרגדיה הוגדרה לפי חלון הזדמנויות שאפשר לפספס, ולפי סבל וחוסר אונים אנושי, אך נאמר שב-40% מהטרגדיות שמכוכרות היום הסוף טוב]), קומדיה (מצחיק, קומי) ומחזה סאטירי

נוירופסיכולוגיה - שיעור 1



יסודות הנוירופסיכולוגיה

מרצה: ענת פרי

  • הרב כתוב במצגת, אני רושמת תוספות על המצגת -

נתחיל ב-2 דוגמאות:
1 אדם שמדבר ומתפקד באופן תקין ואינו מסוגל לזהות תמונות (בעיה מורכבת)
2 אדם שיכול לדבר אך מתקשה להבין שאלות ולענות תשובות

תסמונת / תסמין-
תסמונת = סינדרום, אוסף של סימפטומים (=תסמינים) שונים שבאים יחד.

הערה על הכללה – הרבה פעמים נכון יותר ללמוד מדוגמא של חולה על המצב הבריא, מאשר להשליך מבעיה של חולה אחד לחולה אחר. (למשל – מHM הבינו שיש דיסאסוציאציה בין זיכרון (לטווח קצר ולטווח ארוך) אימפליציטי ואקספליציטי, אבל קשה ללמוד ממנו על פגועי זיכרון שונים).

פרנולוגיה (פרנסיס גאל)-
חלק מהדברים שהוא אמר הסתברו כדי נכונים – יש באמת מרכזים שונים לתפקודים שונים (אמנם לא 35), וכשמישהו מומחה למשהו (רקדן, פסנתרן, נהג מונית בלונדון) הוא גדל.
לעומת זאת, חלק ממה שהוא אמר מופרך (הסיפור עם גודל הגולגולת – התפרסמו גם בכתבי עת מדעיים וגם פופולריים מפות של אזורי גולגולת והתפקודים עליהם הם אחראיים, ואנשים ניסו ליישם את זה, למשל כדי לאבחן את מטופליהם וחבריהם או כדי לזווג זיווגים). היום פרנולוגיה נחשבת סוג של בדיחה על התחום.
מול הגישה של גאל היתה גישה מנוגדת של פילארט, שטען שכל המח מתפקד כיחידה אחת ויש להתייחס אליו ככזה.

ג'קסון גילה את המיקום של אזורים שונים על קליפת המח וגם שגודל האזור בקליפה פרופורמיונלי למידת השימוש בו.

גישות ממקמות:

ברוקה גילה ממחקר על מטופל שיכולת הדיבור שלו נפגעה (הוא יכל לומר רק “טונו טונו”), אך מדי פעם פלט קללות, והיה מסוגל לספור. כשהמטופל נפח את נשמתו ברוקה לקח את גולגלתו ובדק איזה אזור נפגע – הוא מצא אזור מסויים מאד שנפגע מהשבץ, וכיוון שגם הפגיעה הקוגנטיבית היתה מאד ספציפית הוא סימן את האזור כאזור שאחראי על הפקת שפה – אזור ברוקה.

ורניקה גילה את אזור ורניקה. אנשים שיש להם אפזיית ורניקה מסוגלים לדבר אך לא להבין שפה והם מדברים הרה שטויות. אזור ברוקה קרוב לקורטקס המוטורי, ואזור ורניקה צמוד קורטקס המוטורי הראשוני.

לשלי גרם לזיות ספציפיות במקומות שונים במוחות של עכברים ורצה לבדוק איפה האזור שאחראי על זיכרון – כלומר שפגיעה בו תפגע ביכולת של עכבר לזכור מבוך. כך הוא ניסח שני חוקים. יש ביקורת על הניסוי – הפגיעות של לשלי היו די גסות, וכן: אפשר לעבור מבוך תוך שימוש בכל מיני סוגים של זיכרון, אבל זה נכון שיש דרכים שונות לעשות את אותה הפעולה בתפקודים חשובים – קריאה, דיבור וכו'. בנוסף, מסתבר שהמח פלסטיסי, ואחרי פגיעה – למשל שבץ – אזורים אחרים לוקחים על עצמם תפקודים חדשים.

היום יש מחקרי הדמיה – למשל MRI ואפשר לראות שאזורים מסויומים קשורים לתפקודים מסויימים – למשל FFA שקשור לזיהוי פנים. זו הגישה הממקמת (חזרה לפרנולוגיה!). מצד שני, רואים שאזור מסויים אחראי על תפקודים שונים, ויש גישה מנוגדת, שמסתכלת על תפקודי המח כרשת.

לנוירופסיכולוגיה יש כמה הנחות יסוד, שמצד אחד חייבים להניח ומצד שני חייבים לקחת בעירבון מוגבל.
(למשל – אצל החולה "טונו טונו" הפחתה- אפשר לפגוע באזור השפה ורק השפה תיפדע, ושקיפות – אם יש פגיעה בשפה אפשר להניח שרק אזור השפה נפגע ולא אזורים אחרים).

מודולריות – לפי המודל של פודור:
קלט תחושתי צריך לעבור למערכת המוחית, ושם הוא מתחלק למודולות – פונקציות בסיסיות: ראיה, שמיעה, ריח... וגם תת חלוקה: תפיסת פנים, תפיסת חפצים... מש המידע עובר הלאה לעיבוד מתקדם יותר.
פודור מודע לכך שמאפייני המודולות שהוא תיאר לא מדוייקים במאה אחוז.
אנלוגיה למודולות - ברקוד בסופר.

חוצמזה יש פונקציות מאוזנות – קשב, זיכרון, קבלת החלטות, חולשים על המודולות ומקבלים מידע מכולם, וההתהגות שלהן שונה משל המודולות (למשל – אפשר להחליט לא להפנות קשב, אבל אי אפשר להחליט להסתכל על אותיות בלי לקרוא אותן).

אפשר להקשות על כל ההנחות, למשל:
הכללה – אזורי שפה נמצאים בהמיספרה שמאל עבור כל הימניים וחלק מהשמאליים, אבל אצל חלק מהשמאליים זה בהמיספרה שמאל.
אפשר לערער על כל ההנחות, אבל חייבים להניח אותן כדי לעסוק בנוירופסיכולוגיה.

כיצד מגדירים את התפקוד המנטאלי אותו רוצים למקם?
  • יש בעיה להגדיר, למשל, ההגדרה המדויקת ביותר לאינטלגנציה היא "מה שבודקים מבחני אינטלגנציה", או – מסתבר שיש כמה סוגים של אמפטיה – אנשים שונים מתכוונים לדברים שונים. יש תת חלוקות – אמפטיה רגשית, אמפטיה קוגנטיבית. תינוקות בוכים מגיל מאד צעיר כשהם שומעים תינוקות אחרים בוכים. האם אלו גילויים ראשונים של אמפטיה, או שזו תחרות על משאבים? (כמו שגוזלים מתחילים לצייץ ברגע שאחד מצייץ).
  • מרכיבים משותפים לתפקודים שונים – למשל, אם יש אזור שפעיל גם בקריאה וגם בחשבון, ייתכן שזה אותו תפקוד, וייתכן שמדובר בתפקודים שונים, וזה אזור שקשרו לריכוז, למשל (יש עוד אזורים ספציפיים לכל תפקוד שלא גילינו).

דרכי הגדרה והבחנה בין תפקודים מנטאליים -
אנחנו מחפשים רמה שהיא מספיק מפורטית כדי להיות אינפורמטיבית ומספיק כללית כדי להיות מעניינת.
אסוציאציה (פגיעה באזור מסויים שפוגעת בכמה תפקודים יחד) עוזרת לנו להסיק שיש משהו משותף בתפקוד, אבל תמיד יש הסברים אלטרנטיביים, למשל – נפגע אזור תפקוד מסויים ונפגע הקשר לאזורים אחרים, או: קרבה פיזית בין האזורים של התפקודים השונים, או: קלט משותף (למשל – כולם קשורים למערכת הראיה), או: טוריות – תפקוד אחד מסתמך על השני (כדי להבדיל בין האצבעות הכרחי שתהיה אבחנה בין ימין ושמאל).

בדיסוציאציה פשוטה יש את בעיית הקושי היחסי, ובדיסוציאציה כפולה פותרים אותה, כי יש משימה באותה רמת קושי שמבצע מנגנון אחר.
CK לא יכלה לזהות חפצים אבל זיהתה פרצופים (אפילו אובר זיהתה – היא ראתה רק פרצופים גם במקומות בהם אנשים ראו גם פרצופים וגם ירקות, וגם במקרים בהם הם ראו אך ורק ירקות).
ענת מספרת על חולה עם פרוסופוגנוזיה שראה צלחת פירות בציורי קו של פנים בהם הפה הוחלף בבננה בהם אנשים ללא פרוסו' ראו פנים בלבד.