יום שני, 31 באוקטובר 2011

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 1




פסיכולוגיה ופוליטיקה בהקשרים קהילתיים ועכשויים:

מקצוע הפסיכולוגיה כמוקד להתבוננות, דיון וביקורת. לא נתייחחס לפסיכולוגיה כמדע אלא רק כמקצוע. 1954 – התכנסה וועידת הפסיכולוגים האמריקאים בקולורדו ושם הטביעו מונח שכולל שילוב בין הפסיכולוג המדען והפסיכולוג שעובד בשדה – the scientist practioner model.

מבנה הקורס:

חלק ראשון 5-6 מפגשים – מבוא קונספטואלי. מושגים שישמשו אותנו כדי להתוות רשת מושגית, לאו דווקא סדורה. מונחים אקלקטיים (כמו לקט שכחה ופאה! אני חשבתי שזה כמו collection) מעולם הסוציולוגיה. את זה הוא יתבל בדוגמאות ממקומות שונים ותקופות שונות – הרבה מהתקשורת, שהיא אמצעי ליצירת דימויים.

חלק שני – ניתוח סיטואציות בעלות משמעות פוליטית. יוצגו אירועים בעיקר ממציאות החיים הישראלית אך גם ממקומות אחרים. מדובר באירועים דינאמיים, שנמשכים, ומשולבים בהם פסיכולוגים בצורה כזאת או אחרת. (יש ענף ששמו פסיכולוגיה פוליטית והעוסקים בו משתדלים לשמור על נייטרליות ולא לחשוף את צפונות ליבם- value free=מנוער מכל זיקה ערכית, לעומת ההפך – value laden).
המונח בריאות נפשית mental health הוא מונח שנעסוק בו הרבה, והוא מונח ששגור מאד, על אף המשמעות המעורפלת שלו.
מקצועות העזרה – helping proffessions, מונח משובב לב לפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים, קרימינולוגים קליניים, פסיכיאטרים. נעסוק בפרוץ האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, ההתנתקות, שלאנשי מקצוע היתה מעורבות מאד אינטנסיבית בהם. בהמשך נתעלם מהאבחנות בין המקצועות השונים, אם כי ברור שמי שקרוב לליבנו הם הפסיכולוגים הקליניים.

חלק שלישי – בריאות נפשית קהילתית. תחום לא כל כך מוכר. זה יהווה משל לתיזה המרכזית של הקורס – שפסיכולוגיה ופוליטיקה מוצאות את עצמן באותה מיטה – bed fellows . הרבה מהדברים יוצגו דרך הפריזמה האישית של המרצה, שלאו דווקא מקובלת על עמיתים. כאן ניגע בזרמים בפסיכולוגיה שפיכו בשנות השישים. מבחינת המרצה שנים אלו הם פרשת מים מבחינת תולדות בריאות הנפש. מכה של הפסיכולוגיה היא ארצות הברית, ושם התעוררו כיוונים מעניינים כמו פסיכולוגיה רדיקלית, פסיכולוגיה הומוניסטית ואנטי פסיכיאטריה.

דרישות הקורס
  • חובת נוכחות.
  • עבודת סיכום – 2 אופציות:
  1. עבודה עצמית על אחד מהנושאים שיעלו בקורס
  2. בחינת בית – כמה שאלות שנתבקש לענות על חלקן בבית ולהגיש בסוך הסמסטר. (זה מה שבד"כ עושים). הכתיבה תוכל להישען על כמה מקורות:
    • מקראה – אפשר לקחת מחברים משנה שעברה, או להתפלל שינפיקו עותקים חדשים ביחידה לשירותי משרד.
    • החומר שנאמר בקורס "דברי אלוהים חיים שיישמעו מפי...” ורצוי שיהוו בסיס להתייחסות בכתיבה.
    • לימודינו בחוגים אחרים – פילוסופיה, ספרות אנגלית...
    • ספרים שאנו קוראים
    • עיתונות יומית
    • כלי התקשורת למיניהם

נציג ציר שישמש אותנו בהרצאות, והוא עימות בין שתי פרספקטיבות: (הוא משוחד לאחת מהן, הראשונה):
  1. פרספקטיבה קונטקסטואלית
  2. פרספקטיבה שקרויה על שם המודל הרפואי medical model – לדעתו זה מודל שאמור להסביר אך ורק התנהגות אנושית, התנהגות שניתן לצפות בה (ם מחשבות כשהן באות לידי ביטוי הן התנהגות). הוא מדגיש את זה כי זה מתעמעם לפעמים.

ייחוס דיצפוזיציוני (אישיותי, מזגי) / ייחוס מצבי.

אלמנטים במודל הרפואי הקלאסי, שנבנה על הבילוגיה, (המרכיב המנטלי הוסף מאוחר יותר):
  • דיאגנוזה – האדם נשוא המחלה סובל מסימפטומים, תסמינים.
  • פתולוגיה – המחלה שמחוללת את הסימפטומים.
  • האטיולוגיה – קבוצת הגורמים המחוללים את הפתולוגיה.
  • מהלך המחלה – the course – המחלה "מתנהגת" באופנים מסויימים. פורצת, מתפתחת, מגיעה לשיאה או לסיומה.
  • תרפיה – לאחר האבחון הרופא מכתיב את התרופה שאמורה להתגבר על המחלה.
  • פרוגנוזה – מתוך ידיעת הגורמים הנ"ל צריך המומחה להיות מסוגל לנבא את אשר יקרה לאחר ההתערבות הרפואית.

בצד המודל הרפואי יש מושג סוציולוגי ושמו תפקיד החולה – the sick role או the patient role. תפקיד זה הוא תפקיד נרכש, וזוהי התנהגות חריגה (בעיני הסוציולוגים, לא הפסיכיאטרים). למשל- החולה לא יכול למלא את תפקידו (מקבל גימלים וכו') והוא נכנס לתוך תפקיד חדש והוא תפקיד החולה. אדם אינו חולה כל עוד לא הכריזו עליו ככזה, ואז הוא חייב לקיים מצוות שונות. החברה מקצה לחולה מסגרת מסוימת, יש לה ציפיות מסויימות מחולה. אם אתה לא מוכרז כחולה על ידי הגורם המוסמך אזי למרות שאתה יכול להציג סימפטומים של מחלה אינך חולה. החולה פטור מבדים מסויימים אך יש לו גם חובות – הוא חייב לנהוג עפ"י תכתיבי הרופא וחייב לרצות להירפא.

דבר מעניין לגבי מודל המחלה the disease model (המודל הרפואי) ותפקיד החולה היא תפיסה שמבוססת לשתיהן החל מתחילת המאה העשרים. בשנה בה ביקר פרויד בארה"ב יוסדה התנועה להיגיינה מנטלית the mental hygyne movement. יש קשר בין היגיינה והלכי רוח שנשבו באירופה וארה"ב בתקופה זו. (הייגן היא אלת הבריאות היונית). הסיסמא שתנועה זו טבעה היא מחלת נפש היא מחלה ככל מחלה אחרת וכל אחד יכול לחלות בה. הוא מתכוון להתווכח עם הסיסמא הזאת בהמשך לא מעט.

אנקדוטה שמטרתה להמחיש את הגישה המצבית:
המחלקה לפסיכולוגיה נוסדה ב-1956, והוא בן המחזור השלישי. בימים אלה המחלקה שכנה בגבעת רם והיתה חלק ממדעי הרוח. (צחוק הגורל, אולי היא תחזור לשם עכשיו כחלק ממדעי הטבע). היה איש, מר מזרחי, שהיה אחראי על כל מיני עניינים מנהליים לפני עידן המחשב, והוא היה מתעמר בסטודנטים בנימוס כביכול. למשל הוא היה יכול לומר לסטודנט רועד "אדוני, אתה משוגע ויש לי עדים". כעבור שנים הגיע המרצה לכפר שאול במסגרת הכשרתו כפסיכולוג כדי לגוש חוסים (או פציינטים, או חולי נפש...). הוא המתין לפציינט עליו הוא היה אמור 'לבצע את המעשה הטיפולי' ובעודו המתין הוא פגש את אותו מר מזרחי, והוקל לו. עד מהרה הועמד על טעותו – זו היתה טעות בזיהוי, בתיוג labeling של אותו אדם – הוא היה שם כי בא לאסוף את אשתו שעבדה כאחות שם :).
אבל הקונטקסט צבע את השקפתו בצבע מסויים. העניין הוא שלקונטקסט יש תפקיד בקיבוע זהותו של האדם כאדם לוקה בנפשו. פעם המילה היתה insane – סנוס, כמו סניטציה, ופירוש המילה בריאות. מילה אחרת היא lunatic, ומקורה הירח – הקדמונים האמינו שלירח יש השפעה על בני האדם.
בעבר היתה וועדה שתוך 4-5 דקות של ראיון קבעה אם אדם חולה נפש או לא (מצאו שלקראת שעת הפסקת הצהריים הזמן הלך והתקצר). הרעיון הוא שהצבתו של אדם בתפקיד החולה יכולות לנבוע מגורמים נסיבתיים (למשל – הפסקת הצהריים). יש לזה משמעות משפטית - המסוכנות של אדם היא מושא להתעניינות ולפסיקה של אנשי מקצוע – על מנת להחליט על כליאתו / אשפוזו של אדם במתקן פסיכיאטרי.
אחד המונחים החדשים הוא פגוע נפש, והוא מקהה במעט את הנימה הסטיגמטית (סטיגמה – מקור יווני, הטבעה של סימן על מצחו של עבד באמצעות ברזל מלובן).

הוא עובר לקרוא הצהרות כוונות של מגמות של פסיכולוגיה קלינית בוניברסיטאות השונות, ומדגים שהם די יהירים. גם רואים שנעדר המימד הקונטקסטואלי. זה משקף אוריינטציה מסויימת, קלינית מובהקת שהיא מאד personality centerd. <נראה כאילו כולם עושים את הטיית הייחוס הבסיסית!>

בניגוד לפסיכולוגיה, פוליטיקה אינה מקצוע שיש לו מסלול הסמכה רשמי, אך הוא יחבר בין השדות ויעמוד על מהושף והמפריד בינהם. הוא גם ינופף במושג יסודי לדעתו שהוא מושג המדיקליזציה – מושג מפתח שמגשר בין הפוליטיקה והפסיכולוגיה.

נקנח בשתי מובאות -

האחת, של עגנון מתמול שלשום. יש את יצחק, הגיבור שלו דין ודברים עם הקהילה החרדית וכנקמה / מהתלה הוא כתב על הכלב בדיו שלו ניתנת למחיקה את הביטוי 'הכלב משוגע' ושילח אותו בחוצות מאה שערים, ואנשים במאה שערים נבהלו, ברחו ובהמשך ניסו לרדוף אחריו. וכי כל מה שכתוב מחוייבים אנו להאמין בו?"
ניתוח – משוגע הוא הלייבל שמישהו מטביע על זולתו. האנשים הקוראים את התווית הרשומה עליו אינם יודעים את האמת וחושבים שיש לגרשו מהשכונה. זה המשחק בין נושא הסטיגמה והסביבה.

השניה, מתוך ספר של פורקנר "בשכבי גוועת" (המקור באנגלית). "לפעמים אני לא בטוח למי יש יותר זכות לקבוע מי משוגע ומי לא... זה כאילו לא כל כך קובע מה האיש עושה אלא האופן בו אנשים חושבים עליו כשהוא עושה זאת".

נסיים בסיפור – לפני שנים רבות ישעיהו ליבוביץ נכח בהרצאה שלו, והוא חשש מתגובותיו שנטו להיות מאד חריפות. הוא עסק בפנומן הפסיכופיזי. ליבוביץ סיפר לו סיפור: היו לו כמה דוקטורטים, הוא נזכר במעשיה מימי לימודי הרפואה שלו, אז היו נהוגות הצגות קליניות של חולים, בנוכחות החולה. היה חולה סכיזופרן שישב בעת שהמרצה הציג אותו, ובסוף ההצגה פנה אליו המרצה ושאל אם הוא רוצה לומר משהו, והאדם אמר "האדם הנורמלי היחיד בחדר הזה הוא אני". ענה לו הרופא "ייתכן מאד, אבל אנחנו הרב". זה מלמד אותנו הרבה על תהליכי הגדרה ותיוג, בהם לרב יש משקל אדיר בקביעת דיאגנוזה רפואית. [למשל, ההומוסקסואליות היתה נחשבת למחלה בDSM עד 1973, אז בהשפעת קבוצת פסיכיאטרית הומוסקסואליים הוחלט שההומוסקסואליות איננה מחלה אלא הפרעה קשה].