חירות, רצון והכרח
17/05/2011
שבוע 12
שיעור 11
וולף טוענת שלשארית בעמדת פרנקפורט יש יתרון אינקומפטיביליסטי.
יש אי נחת מעמדת פרנקפורט. האי נחת מזכירה את האי נחת שמאפיינת אינקומפ'.
וולף היא קומפטיביליסטית ונותנת פתרון קומפטיביליסטי, ובכך פותחת דרך רחבה יותר לעמדה הקומפ'. זה פותר את אי הנחת של האינקומפ'.
השאלות עליהן המאמר עונה:
1. מה מעורר אי נחת בעמדת פרנקפורט?
2. איך ממשיגים אותה, ועונים עליה?
מה מעורר אי נחת בעמדת פרנקפורט?
נראה שתנאי לאחריות היא יכולת של העצמי ליצור את עצמו. את זה פרנקפורט לא מספק.[מתוה המאמר – הדרישה שהפועל צריך ליצור את עצמו תהפוך לדרישה שהפועל שפוי. אי הנחת מקבלת מענה בשפיות].
לאדם יש יכולת לעשות רפלקציה על עצמו, להחליט מה הוא מעוניין לשנות ולשנות את זה ß תמצית הפתרון של פרנקפורט ובעיית האחריות והחופש.
אינקומפטיביליסטים – בעיה – תחושה שהפתרון של פרנקפורט כופה תקרת זכוכית על המחשבה. אנחנו מוזמנים לראות אדם שמעצב את עצמו, אבל אסור לנו לשאול מה קובע את הרצון היותר עמוק. התחושה היא שכל סדרי הרצון היא תוצאה של היסטוריה – חינוך, סדרה וכו'. העברת הזרקור מהפעולות לרצון אינה מגיעה לסוף השרשרת הסיבתית, אלא רק שלב אחד אחורה.
הפרדוקס – לא רק דטרמינזם, אלא גם אינדטרמינזם יאיים כאן על האחריות. אינקומפטיבילזם עמוק יותר.
ג'וג'ו בנו של ג'ו העריץ קיבל חינוך להתנהגות עריצה, ואכן אימץ לעצמו את מערכת הערכים של אביו – גם ברצונו מסדר ראשון וגם מסדר שני. הוא שלם עם עצמו ומרוצה עם עצמו, את ניצוצות החרטה שלו, אם יש, הוא רואה בכל חולשה. הוא מרגיש חופשי בדיוק כמונו – השיפוט שאנחנו עושים על התנהגותו הוא שיפוט שאפשר לעשות רק מבחוץ.
וולף: אנחנו מסתכלים על ג'וג'ו כאדם שלא לגמרי אחראי למעשיו – משהו באופן בו הוא התעצב מקעקע את היכולת שלנו לראות בו אדם חופשי ואחראי. לפי הדרישות של פרנקפורט הוא אחראי למעשיו – אבל לנו זה נראה שזה לא לגמרי כך. אבל אם דורשים מז'וז'ו להיות אחראי לעצמו במובן שהוא יוצר את עצמו אז אנחנו סוחפים לתוך המפולת של הסרת אחריות את האנושות כולה – כי הרי גם אנחנו לא יכולים לעצב את עצמנו – [אלא רק עד מידה מסויימת – וגם העצמי שמעצב את עצמו מעוצב ע"י שרשרת סיבתית].
אנחנו מחפשים סוג נוסף של שליטה שיבטיח לנו אחריות – שהשליטה בידינו.
-עד כאן דיאגנוזה אינקומפטיביליסטית של וולף-
המפנה: לא כל הדברים הנחוצים לאחריות ולחירות חייבים להיות סוגים של כח ושליטה. ייתכן שאנחנו פשוט צריכים להיות עשויים באופן מסויים.
מה חסר כדי לפרוץ את הבועה בה חי ג'וג'ו?
אינקומפטיביליסט – נקודת אחיזה מחוץ לבועה – שולט בבועה מבחוץ.
קומפ' – להיות עשוי באופן מסויים. – שהוא לא יהיה בבועה – כלומר שהוא יהיה חשוף להשפעת המציאות. מה שחסר זה לא שליטה נוספת שלו בעצמו, אלא היענות למציאות החיצונית - אנחנו מגדירים כלא שפוי את מי שאטום לעולם – חי בבועה ואינו בקשר עם המציאות, המציאות לא משפיעה עליו.
זה פותר את הבעיה – כי האבחנה הזאת מבדילה בין ג'ג'ו ובינינו – אנחנו שפויים והוא לא.
אנחנו מחפשים משהו שנהוא יותר מהיכולת לשנות את עצמנו (פרנקפורט) אבל פחות מהיכולת לברוא את עצמנו – והוא היכולת לתקן ולשפר את עצמנו. זהו מגע עם החוץ שאפשר להיעזור בו כדי להשתנות 0 אדם שפוי יכול להשתנות מתוך מפגש עם המציאות. יש נקודה ארכימדית חיצונית, אך זו לא היכולת לברוא את עצמי.
האם אנחנו שפויים או לא – אין זה בידינו, אבל למרות זאת, א נתמזל מזלינו ואנחנו כן שפויים יש לנו את היכולת לשנות את עצמנו. ברגע שיש יכולת קוגנטיבית להעריך את העולם כמו שהוא יש לו נקודת אחיזה חיצונית שמאפשרת שינוי. (זו לא שליטה נוספת שלנו בנו – אלא למעשה שליטה של הסביבה בנו).
כמו ג'וג'ו, אנחנו לא יוצרים את עצמנו, אלא תוצר של חינוכינו, סביבתינו וכו', אך בניגוד להם – אנחנו שפויים, ולכן, באופן בלתי נמנע (-היא דטרמיניסטית) העצמיים העמוקים שלנו הם שפויים, ומכילים את היכות להבחין בין טוב ורע ולכן יש לנו את היכולת לשנות את עצמנו – וזה באופן בלתי נמנע.
וולף , סטרוסון, פרנקפורט:
כדאי לראות את פרנקפורט ווולף בהקשר של סטרוסון – שהוא מוקדם יותר (שנות ה-60).
סטרוסון: המושב בחיים של השיח המוסרי הוא הייחסים הבינאישיים. יש פרספקטיבה מדעית על העולם אך לא זה ההקשר של השיח המוסרי – על אחריות וחופש. השיח האובייקטיבי אינו משתמש במושגים האלה (חופש ואחריות) בכלל, כי הם ארוגים מעיקרם מיחסים בינאישיים – עמדות תגובה, שמבוססות על ראיית האדם מולי כיצור בעל רצון, ומציפיות כלפיו הפגנת רצון טוב. [תחום מוסרי – השלכה של זה על ציפיות כלפי אדם אחר].
גם פרנקפורט, שמתמקד ברצון – מדבר מתוך השדה בה מתקיים המושג הזה, רצון – והוא השדה הבינאישי.
וולף: יש אבחנה נוספת שעושים כלפי בני אדם, שאין אצל פרנקפורט – והיא ההתייחסות לאדם לא רק כאל יצור בעל רצון – שמפגין רצון טוב או רע, אלא גם כיצור שפוי או לא שפוי. אם הוא לא שפוי, זו עוד סיבה להתרחק ממעורבות אישית. אדם לא שפוי שחי בבועה הוא אדם איתו נרד מדרגת מעורבות – הוא לא בן שיח (כמו הנכפה והכפוי).
ומכאן נמשיך הלאה:
הפתרון הקומפטיבליסטי – יום: עונשים וגמולים הם סיבות, ולמרות זאת הן לא מפריעים לשיח המוסרי - אלא קשורים אליו בקשר הדוק.
סטרוסון: יש משהו לא מספק במחשבה שענישה וגמול הם רק דרך לכוון התנהגות. יש בזה משהו אינסטרומנטלי – לא עונה על מורכבות של השיח המוסרי. אנחנו רוצים להעניש כי מגיע לו – כי הוא אשם ואחראי - ולפי יום זה לא קיים.
נחזור לשיח הבינאישי – אני מוכיח אדם שעשה רע – האם זה לא ניסיון להשפיע עליו? אם תופסים ענישה וגמול כהרחבה ש שיח בינאישי אז הם לא נראים כל כך תלושים – האפקט הסיבתי של ענישה וגמול הוא חלק מהיחסים הבינאישיים. כלומר: אם נזכרים שוב בשיח הבינאישי הרבה מהדברים שנראים חסרים בשיח הקומפטיביליסטי באים על תיקונם. לשיח הבינאישי פנים לעתיד ולעבר שקשורים אחד לשני.ראיית האדם כאחראי היא לא רק כלפי העבר – אלא מהווה גם בסיס להמשך.
