04/04/2011
תהליכים חברתיים
שבוע 8
העצמי החברתי
דיברנו על איך סכמת עצמי משפיעה על התנהגות, היום נדבר על מחשבות רגשות – ועל המצב ההפוך – איך ההתנהגות שלנו משפיעה על תפיסת העצמי – תיאוריית תפיסת העצמי של ברן (-כאשר קשה לנו לפרש רמזים פנימיים אנחנו משיגים תובנה עצמית באמצעות התבוננות על ההתנהגות שלנו, כאילו אנחנו מתבוננים מבחוץ).
- אנשים יסיקו לגבי עצמם רק כאשר הסיטואציה לא תספק הסבר להתנהגותם.
סכימת העצמי – השפעה על קוגנציה:
סכמת העצמי היא מרכזית בתפיסת העצמי שלנו ותפיסתינו את העולם. דוגמא: אנשים שמשקל הגוף הוא מרכזי בתפיסת העצמי שלהם (סכמאטיים לגבי משקל) יזכרו דברים לפי משקל – יאמרו: “אז, כשהייתי רזה", “אה, הבחורה השמנה ההיא?”, “כמה רזית!”, “כמה השמנת".
הסכימה העצמית משפיעה מאד על זיכרון – אומרים לאנשים לדמיין דברים שצריכים לזכור כאילו הם מסודרים בחדר שלנו, או בדרך הביתה. אנחנו גם נזכור טוב יותר חומר לימודי שמתאים לסכמות העצמי שלנו. לכן כדאי לחבר דברים אלינו.
סכימת העצמי משפיעה על רגשות:
שכטר וסינגר – תיאוריית שני הגורמים לרגש:
בראשית יש עוררות פיזיולוגית – כאב בטן, פרפרים בבטן, סחרחורת...
אח"כ אנחנו מחפשים הסבר, ומייחסים לרגש (אין רגש ביישנות, שמחה וכו' – יש רק עוררות פיזיולוגית).
הניסוי: "השפעת ויטמין על ראיה”
אמרו לאנשים שמזריקים להם ויטמין, כדי לבדוק השפעה על ראיה, ולמעשה מזכירים להם אפינפרין – שגורם לעוררות פיזיולוגית.
תנאי 1: אפינפרין + הסבר מפורש על השפעת הזריקה
תנאי 2: אפינפרין ללא הסבר.
תנאי 3: פלסבו
בחדר ההמתנה נותנים להם שאלון מעצבן, (שאלות פולשניות ולכאורה לא קשורות לניסוי). איתם בחדר יושב איתם לכאורה עוד נבדק, שהוא למעשה משתף פעולה – מתנהג בצורה אופורית / עצבנית.
בסוף נתנו לאנשים שאלון כדי לבדוק איך הם מרגישים.
ממצאים:
| פלסיבו* | אפינפרין ללא הסבר | אפינפרין + הסבר | |
| נייטרלי | שמחה | נייטרלי | משת"פ שמח |
| נייטרלי | עצבנות | נייטרלי | משת"פ כועס |
* בתנאי הפלסבו ייתכן שהיו תגובות – לשני הכיוונים שאיזנו אחת את השניה.
ֿמסקנה – במצב של חוסר ביטחון לגבי הרגש נפרש את העוררות הפיסיולוגית לפי המצב (במקרה זה, אולי יש עוד אופציות).
דטון וארון 1974:
ניצלו גשר תלוי ומפחיד לניסוי.
אחרי שאנשים סיימו לעבור את הגשר נתנו לגברים לענות על שאלות בקשר להשפעת הטבע על יצירתיות. הנסיינית האטרקטיבית נתנה לאנשים את המספר שלה למטרת בירור פרטים נוספים לגבי הניסוי, בשתי תנאים: בעודם עומדים, או אחרי שהם התיישבו. בדקו כמה אנשים התקשרו אליה – כאשר הם עדיין עמדו – 70%, כאשר נחו – 30%. הטענה: האנשים פירשו את העוררות (שהיא תוצאה של המעבר של הגשר) כנובעת מההתרגשות למראה הנסיינית היפה.
תיאוריית התיוג הקוגנטיבי:
התנסות רגשית הינה תוצר של רצף-
- אירוע בסביבה
- פירוש
- תיוג רגשי
לפי התיאוריה הזאת, לא חייבת להיות תחושה גופנית כדי להרגיש רגש, אלא מספיק אירוע בסביבה, לפיו מפרשים ונותנים שם לרגש. לפי התיאוריה הזאת הרגשות לא נבדלים אחד מהשני, ומה שמבדיל הוא הפירוש.
לפעמים התיוג לרגש קודם למודעות, והעצמי מתכווננן.
למשל – בבוקר של מבחן חשוב תכאב לנו הבטן, כי אנחנו יודעים שהמבחן חשוב לנו, ולכן נשים לב לכאב קל שאולי לא היינו שמים לב אליו.
דוגמא אחרת – ניכנס למסיבה ונרגיש עוררות – ואתה תחושה תתפרש ע"י אנשים שונים כביישנות או כהתרגשות ושמחה.
תיאוריית התיוג הקוגנטיבי ותיאוריית שני הקודמים נבדלות ב:
- תזמון העוררות – לפני (ת"ק) או אחרי (ש"ג) הפירוש.
ממצאים תואמים הם על ילדים שמחפשים את תגובת הסביבה – הורים וכו' כדי לדעת איך להגיב לגירויים לא פיזיולוגיים – למשל: זר הנכנס לחדר.
סיכום – תחושת הרגשות שלנו מושפעת מהעצמי בשני כיוונים:
- מתן פירוש לתחושות הנחוות
- מיקוד תשומת הלב על תחושות מסוימות והתעלמות מתחושות אחרות
--> את זה לומדים ממצבים מעורפלים.
סנטימנטים – רגשות חברתיים. מוגדרים ע"י החברה וע"י התרבות. אהבה, למשל, מוגדרת היום בצורה שונה לחלוטין מאשר לפני 100 שנה.
למשל: היום כשמתחתנים אמורים להיות מאוהבים (לשמוח כשטוב, לקנא באחרים), פעם חתונה היתה עניין עסקי.
דוגמא נוספת: בכי – הורים מגיבים מאד שונה לילד או ילדה שבוכים.
תיאוריית תפיסת העצמי – אם אני מחייכת סימן שאני שמחה.
ניסוי: תעצרו ותחייכו מכל הלב, או: תתעצבנו ותעשו הבעת פנים כזאת.
הטענה: כאשר מחייכים באמת שמחים, כאשר עושים פרצוף כועס חשים כעס.
הסברים:
היפותיזת משוב הפנים -
לרד: הבעות פנים משפיעות על רגשות באמצעות תהליך של תפיסה עצמית (אם אני מחייכת סימן שטוב לי).
זנוק: הבעות פנים יוצרות שינויים פיזילוגיים במח שיוצרים התנסות רגשית (שאנחו מתייגים בהמשך כרגש)
ניסוי:
נתנו לאנשים באמצעות מטלות / הברות בשפות מתאימות ליצור הבעות פנים ללא מודעות, ומדדו את הרגש – למשל: ביקשו מהם לדרג את רמת המצחיקות של קומיקס. מצאו שהבעות הפנים שמקורן לא היה ברגש והיו לא מודעות השפיעו – אנשים שחייכו (כי החזיקו עט בפה / אמרו הברה מתאימה) דירגו קומיקס כמצחיק יותר ביחס לאנשים שעשו הבעות אחרות.
האם יש הבדל בין אם מכריחים אותי לחייך (למלש – בשירות לקוחות) לבין מצב שאני מחייכת מבחירה?
יוטיוב – יוגה צחוק.
הצדקה עצמית – (סכמת העצמי, התנהגות, רגשות, קוגניציות)
הנחה בסיסית – יש שאיפה לעקביות בין ההתנהגות שלנו לתפיסה העצמית ולקוגניציות שלנו.
פעמים רבות אנחנו לא מתנהגים בהתאם לקוגניציות שלנו. זה עושה לנו רע. מה נעשה?
האם נשנה את הסכמה העצמית שלנו?
למה?
למשל, אנחנו בדיאטה ומוצאים את עצמינו מול הטלוויזיה, אוכלים חתיכת עוגת שוקולד ע-נ-ק-י-ת.
אנחנו נמצאים במצב של דיסוננס קוגנטיבי – שתי קוגניציות שנמצאות בקונפליקט, או: כל פעם בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו לבין איך שאנחנו מתנהגים.
לאון פסטיגר, משנות ה-50. תיאוריה מאד פופולרית בפסיכולוגיה חברתית.
- הסתירה היא בעיני הפרט (יש שיאמרו שלאכול עוגה בדיאטה זה לגיטימי).
- הדיסוננס תלוי מידה – ככל שהפער גדול יותר הוא משפיע יותר.
- תלוי ביחס בין האלמנטים בדיסוננס לבין אלה שתואמים.
- תלוי בחשיבות של הדברים בדיסוננס.
הידיעה שביצענו התנהגות מתוך בחירה חופשית, תוך ידיעה מסויימת לגבי ההשלכות היא תנאי לדיסוננס קוגנטיבי.
דרכים להפחתת דיסוננס קוגנטיבי:
- להתאים את העמדה להתנהגות – אני לא באמת צריכה דיאטה
- לשנות אלמנטים קוגנטיביים המרכיבים את העמדה
- שינוי חשיבות....
- .....
- הוספת קוגניציות שמתאימות להתנהגות
- הפחתה מחשיבות הקונפליקט – לא אכפת לי אם שני שמן, החיים קצרים
- הפחתה מתחושת חופש הבחירה – לא היתה לי ברירה, הכינו את העוגה במיוחד בשבילי
מצבים שונים שיכולים לגרום לתחושה של דיסוננס:
1 הצדקת התנהגות שאינה תואמת לעמדה – להתנהג פירושו להאמין
ניסוי מפורסם ביותר- פסטינגר, 1959:
נתנו לאנשים מטלות משעממות ברמה קשה, ואז אמרו להם שהם חלק מקבוצת ביקורת בניסוי על השפעת מוטיבציה על התנהגות, וביקשו מהם לספר לנבדק הבא (כי, כביכול, הנסיין לא נמצא) שהניסוי חשוב ומעניין – תמורת תשלום גבוה או נמוך (בתנאי ביקורת לא אומרים להם כלום). אחר כך שאלו אותם עד כמה הניסוי היה מעניין.
ממצאים:
אלו ששילמו להם מעט אמרו בצורה מובהקת שהניסוי היה מעניין ביותר.
אלה ששילמו להם הרבה – אמרו שהניסוי היה מעט מעניין.
קבוצת הביקורת אמרו שהניסוי היה משעמם.
הסבר:
פונקציה של הדיסוננס הקוגנטיבי.
יש הכי הרבה דיסוננס כאשר אנשים משקרים תמורת תשלום שלא מצדיק את זה, ולכן הם משכנעים את עצמם שהניסוי כן היה מעניין.
כשמשלמים הרבה – אפשר להצדיק את השקר בתשלום ולכן יש פחות דיסוננס.
כשלא משקרים – אין דיסוננס.
שכנוע עצמי – התהליך בו אנשים משנים את עמדותיהם בתגובה להתנהגות שלהם עצמם.
אפקט התמריץ – ככל שנותנים לאדם יותר כסף בתגובה להתנהגות שלא מתאימה להם כך יהיה שינוי גדול יותר בעמדה (למשל – אנשים שמשלמים להם יותר תמורת עבודה שנואה יאהבו אותה יותר).
אפקט הדיסוננס – ככל שהתמריץ יהיה גבוה יותר פוחתת הסבירות לשינוי גדול בעמדה.
הגורם הקובע איזה מבין שני האפקטים ההפוכים יקרה- תפיסת חופש הבחירה. (תחושת חופש –אפקט הדיסוננס, תחושת הכרח – אפקט התמריץ).
מצאו את זה בניסויים בהם הכריחו אנשים לכתוב הרצאות על נושאים שהם לא מסכימים איתם תמורת סכומים שונים.
ענישה -
עונש מתון --> אין הרתעה מספיקה --> יוצר אצל החניך דיסוננס קוגנטיבי --> שכנוע עצמי --> שינוי רב יותר.
ניסוי על ילדים -
ביקשו מהם להצביע על המשחק האהוב, נתנו להם לשחק בכל המשחקים חוץ מהמשחק האסור, ואם ישחקו בו – עונש חמור / קל.
צפו בהם - אף אחד לא שיחק במשחק האסור.
בהמשך, נתנו להם לבחור משחק מכל המשחקים.
הילדים שאיימו עליהם בעונש חמור רצו מיד למשחק האהוב.
הילדים שאיימו עליהם בעונש קל לא התעניינו במשחק האהוב.
בדקו לאחר זמן – האפקט נשאר.
בתנאי העונש החמור – הילדים הלכו למשחק האסור.
בתנאי העונש הקל – הילדים הלכו למשחק אחר.
2 הצדקת המאמץ
פער בין מאמץ ותוצאה.
ככל שאנחנו משקיעים יותר מאמץ כך נחוש מתח רב יותר אם התוצאה תאכזב --> שינוי עמדה.
ניסוי – אהרונס ומילס, 1959:
כדי להתקבל לקבוצה שמשוחחת בפתיחות בנושאי מין וזוגיות, ביקשו מנבדקות לעשות מטלה קלה / לא לעשות כלום / להשפיל את עצמן.
אח"כ אמרו להן שהדיון כבר התחיל, ונתנו להן לשמוע אותו כביכול באוזניות – והשמיעו להן שיחה על דבורים ופרפרים.
אח"כ שאלו אותן כמה זה היה מעניין ומועיל.
ככל שהמאמץ המקדים היה גדול יותר – הדירוג היה גבוה (מעניין, מועיל) יותר.
3 הצדקת החלטות קשות
כאשר אלטרנטיבות הפעולה די זהות במידת הרציות שלהן, ההחלטה קשה. האדם המחלטי נמצא בסיכון כי ברגע שמחליטים האספקטים השליליים של הפריט הנבחר והחיוביים של השני נמצאים בסתירה להחלטה – דיסוננס קוגנטיבי.
מה עושים? מגזימים בחשיבות של הממצאים שתואמים להחלטה.
(הניסוי עם המוצרים).
שלושה שלבים שחייבים להתקיים כדי... (במצגת)
דיסוננס קוגנטיבי נחשב כדחף.
- עוררות פיזיולוגית – תחושה לא נעימה
- ייחוס לגבי עוררות זו שמייחסים להתנהגות
תופעה – אנשים שמתנהגים בניגוד לעמדתם משנים את עמדתם.
הסבר אפשרי – דיסוננס קוגנטיבי.
הסברים חלופיים:
- תיאוריית תפיסת עצמי – לא צריך, לפי גישה זו את המתח. זה עניין קוגנטיבי. כדי להוכיח סיפרו לנבדקים על הניסוי של פסטינגר. (נתנו לאנשים לבצע את אותן מטלות משעממות, וביקשו מהם תמורת תשלום לומר שזה היה מעניין...) שאלו אנשים עד כמה הם יאמרו שזה מעניין – וקיבלו אותן תגובות (ללא כאב הבטן הנלווה). (כשמשלמים 20 דולר ברור לנבדק שברור לכולם שהיה ממש משעמם).
התפיסה היום – תלות בגודל הפער. אם הפער גדול יותר – דיסוננס קוגנטיבי.
- תיאוריית עיצוב רושם – הגורם לשינוי עמדה אינו הצורך לעקביות פנימית אלא הצורך להיראות עקבי. שינוי חיצוני בלבד (לא היה לאנשים נעים כי שילמו להם).
בדקו בניסוי אנונימי כדי לנטרל את העניין של רושם חיצוני, ומצאו שהאפקט נשאר – אמרו לאנשים לכתוב על משקה דוחה שהוא טעים, ואז שאלו אותם אם זה היה טעים, והם נתנו דירוג גבוה יותר.
- תיאוריית אישוש עצמי – אם אנחנו מרגישים טוב יותר לגבי עצמנו נרגיש פחות את הדיסוננס.
הטענה: אנחנו עושים את זה כל הזמן (למשל – הדוגמא של הבחירות. אחרי בחירה בין דברים דומים בערכם אנחנו נוטים לשכנע את עצמנו בבחירותינו.
דיסוננס קוגניטיבי – לרב לא מודע.
אם היינו עושים את זה במודע – זה לא היה עובד.
הטיית ההשפעה – כאשר אנשים חושבים על תגובתם לאירועים בעתיד הם מבצעים הערכת יתר לעוצמה ולמשך של התגובות שלהם. (כי מתרחש דיסוננס – ומפחיתים אותו, ולא מודעים לזה).
--> דיסוננס קוגנטיבי הוא גם במצבים שליליים וגם במצבים חיוביים.
הרצאה של דניאל גילברט, מטד.
--> צריך לדעת למבחן (כמו גם את כל מה שיש בספר, גם אם לא נעבור עליו בשיעור).
