יום שלישי, 15 במרץ 2011

חירות רצון והכרח - שיעור 5


יום שלישי
15.3.2011
חירות רצון והכרח
שיעור 5

סיכום המהלך עד כה (מאד מבולבל):
חופש פעולה - המושג חופש בפירוש הקומ. של הובס הוא מוגבל. קשה לומר שאדם שעושה מעשה תחת איומי אקדח הוא חופשי.
אינ.קומ. מוטרדים מהשאלה – האם היה יכול להות אחרת? פתרון פשוט – לא, אם הרצון הוא קומ. אז הרצון הוא חלק מסדר הסיבות...
באו קומפ. ופירשו תביעה מותנית – אם היה רוצה אחרת היה עושה אחרת.
מהלך של מור.
אוסטין – לא ממצה את הדרישה ל"יכול היה אחרת".
משאירים את זה פתוח בינתיים.

ליברטנים -
קיין מצידג משהו בדוגמא של מולי, תוך כדי צידוד במור בשאלה האם יכול אחרת מותנה. זו גירסה של האתגר הליברטני. למה הכוונה שמולי היתה יכולה לבחור אחרת. האם בהתקיים בדיוק אותם תנאים, אותו שיקול דעת, האם היתה יכולה לבחור אחרת? - שאלה רטורית, נראה ברור שלא.לכן, אומר קיין, מסתבר שפירושו כאן ליכול אחרת הוא כמו של מור – אם תנאי היה אחרת היה יכול להיות אחרת. אבל זו קביעה היפוטתית – לא עוסקת באם היא היתה יכולה להתממש. צ"ע – עד שלא נתעמק בשורשי יכול אחרת אנחנו מתנהלים בערפל – ברור שלמשל, במדע, יכול אחרת מתיישב עם דטרמיניזם, ובמקרים אחרת אולי לא, ועדיין איננו יכולים להערים נכון לטובת מה ההפשטות.
האתגר הליברטני מאיר באופן מוזר את הדרישה שיכול אחרת פירושו שקורות העולם מתפצלות בנקודה כלשהיא לשני עתידים (נייר לקמוס של דטרמינזם, לפין אין התפצלות כזאת).


סארטר
הנציג המרכזי של ליברטנים שנעסוק בו. טקסט עוצמתי – עוצמות של חירות וחופש, נותן פתחון פה רציני לליברטנים.
כאשר סארטר מגן על חופש אין כוונתו לאזיקים ובתי סוהר.
אבן הנגף העיקרית שסארטר מסקל מדרכה של החירות אינה מעקשים (?) חיצוניים. מה כן? (ציטוטים בשקופית) – אמונה שיש מערכת ערכים.
אדם מאמין שאלוהים ציווה עליו לשמור שבת. באיזה אופן זה מפריע לחירותו? משום שאדם הפועל מתוך אמונה במערכת ערכים מסוימת, אותה מערכת צובעת את תמונת עולמו – יש בה עמודי אש שמסמנים את הדרך, וזה מגביל את חירותו. אברהם שנמצא בסיטואציה שאלוהים אומר לו לעקוד את בנו, יהיה לו קשה מאד לסרב לאלוהים.
סארטר הוא מאד רדיקלי, וכשהוא רוצה לומר שהאדם הוא חופשי, הוא עושה זאת באופן רדיקלי. העובדה שעמודי האש לוחצים לכיוון מסוים מהווה בשבילו מגבלה על החירות, ולכן חשוב לו שנבין שאין כזאת מערכת.
[בקטע הזה יש צד פסימי – אין לאדם הצדקה ותירוץ, ומצד שני, יש קורולציה בין העדר זה לבין חירות.]

כל אדם שמאמין בערכים מסוימים למעשה אינו פתוח אל החירות שלו. לפי סארטר, אדם הוא בן חורין פירושו שהוא משוחרר מאמונות כאלה (באלוהים, בעמודי אש...)– אין לו הצדקות ותירוצים, וגם לא על מה לסמוך.

האם קיים אדם כזה? הרי לכאורה, כל אדם מאמין במשהו?
(עוד שקופית במצגת)
משנת האדם של סארטר מנסחת בצורה מפורשת את השתמעות העמדה שלו שרק נרמזה בדברים הקודמים.
מהי אבן הנגף שסארטר בא לסקל?
דטרמינזם – לא מדויק, כל ליברטן עושה את זה.
התשובה – אבן הנגף היא המהות של האדם. העובדה שאדם ממוקם באופן מסוים בתוך מערכת הערכים שלו היא שמעניקה לו את מהותו. מי אני ומה אני? = מה עמדותי, השקפותי, רגשותי – איפה אני ממוקם בעולם: פיזית, גיאוגרפית, משפחתית, פוליטית, ולפי ערכיו (וזה הכי חשוב לענייינו). אדם שיש לו עמודי אש – ערכים, יש לו על מה לסמוך כשהוא מחליט את החלטותיו, וגם בדיעבד הוא מצדיק את עצמו לאורם, והדבר הזה, לפי סארטר, מעיב על החירות. כדי להיות חופשי צריך להבין שהמערכות האלה לא קיימות.
סארטר אומר שהמחשבה שיש ערכים כאלה היא לא נכונה כיוון שהקיום קודם למהות.

הקיום קודם למהות -
  • האדם מלכתחילה קיים, אך אין לו שום צבע, שום עמדה.
  • המונח קיום מתפקד כי לציין גם 1)הימצאות וגם 2)הכרעות. ההכרעות קודמות למהות. מלכתחילה אני דף חלק, ועמודי האש לא מדברים אלי – לא כהכוונה ולא כתירוץ. הם נעשים כאלה רק כשאני לובש זהות, כשיש לי אוריינטציה במרחב הזה. ואת הזהות הזאת אני נותן לעצמי.
  • הדגש העיקרי: אין שום דבר באדם שיכול להסביר את מה שהוא בוחר, כי כל הדברים האלה הם תוצאה של בחירה חופשית – שקובעת את העצמי, ולא נקבעת ע"י העצמי.
כלומר, העצמי הוא אבן הנגף העיקרית על דרכה של החירות (דיאגרמה בשקופית).
--> אנשים בורחים מהחופש ומסתתרים מאחורי מערכות ערכים.

החלטה מודעת / החלטה חופשית
(עוד ציטוט בשקופית- “אין שום דבר שיהיה קודם להשלך זה")
  • החלטה מודעת בקטע הזה היא לא הביטוי של החופש (בהמשך הוא מציע פירוש אחר). למה? כי לעיתים קרובות החלטנו החלטה מודעת לאחר שכבר הפכנו להיות מה שהננו. החלטה מתוך מהות אינה נחשבת בחירה חופשית. כי היא לא חופשית מעצמי – היא החלטה של העצמי. (העצמי כאבן נגף).
  • "אין שום דבר שיהיה קודם להשלך עצמי זה" – סארטר מנסה לשרטט את הדמות של החלטה חופשית. החלטה חופשית היא כזאת שלא מסתמכת על כלום – אין שום דבר שיכול להסביר אותה.
  • סארטר – מאחורי החלטה מודעת יש משהו אחר. במבט שטחי, אין מאחוריה חופש. סארטר מצביע על משהו עמוק יותר מאחוריה – איזושהיא החלטה קודמת וספונטנית יותר שיצרה את הרקע.
  • דימוי: נוסעים על פסי רכבת – אלו השיקולים של האדם המתלבט. “אמור לי מה השיקולים שנראים לך הגיוניים ואומר לך מי אתה" (דוגמא מהתלמוד – שיקולי פוסקים שונים משרטטים אופי). לכאורה, כשאדם שוקל בדעתו באופן מודע הוא נוסע על פסים מסוימים – מבטא אוריינטציה מקובעת בעולם לוגי / ערכי, ולכן זה נראה לא חופשי. כאן מגיע הטענה שהאדם למעשה מניח את פסי הרכבת תוך כדי נסיעה. ההחלטות לא מבטאות את האישיות אלא יוצרות אותה. ההחלטה מנביעה את הפסים, וההחלטה הזאת, שמאחורי ההחלטות המודעות, היא החלטה עמוקה יותר, שיוצרת את המהות, האני, הלך המחשבה, העולם המוסרי.

האם אפשר לראות איפה הדרישות האלה נמצאות במציאות? איפה ההחלטה הספונטנית נמצאת?

הצעה: היא קודמת בזמן להחלטה המודעת. עכשיו האדם פועל לפי מסלול קבוע, ופעם הוא קיבל החלטות שעיצבו את מי שהוא עכשיו. --> לא נכון!
למה?
כי אז המסקנה לא יכולה להיות שבני אדם חופשיים (כפי שסארטר טוען) אלא, לכל היותר, שיש שלב או שלבים מסוימים של חופש בחיים.

האמירה – למראית עין, מה שמתרחש כאן ועכשיו זאת בחירה מודעת, אך בעומק העניין כאן ועכשיו יש החלטה ספונטאנית, שמתווה את הדרך. קודמת = ברובד קדום יותר.

(שקופית - “האקסיסטנציאלסט חושב...” + שקופית - הקטע על אברהם)

צריך לחפש מאחורי ההחלטה המודעת משהו יותר נוקב שקורה עכשיו. התשובה עולה בצורה יותר ברורה מהדוגמאות. במאמר יש כמה דוגמאות להחלטה חופשית, ובכולן יש כפל של החלטה מודעת מצד אחד, ורובד יותר עמוק של חופש שסארטר מציע, מצד שני.

דוגמא אחת – עקידת יצחק:
ברובד אחד, של ההחלטה המודעת, קשה מאד לאברהם לבחור לסרב לפקודת אלוהים (המלאך), זו בחירה מודעת שהיא תוצאה של אישיותו ואמונותיו, אך ברובד עמוק יותר אברהם הוא זה שבוחר להבין את הקול כקולו של אלוהים, אין כאן עובדות אובייקטיביות אלא מציאות פתוחה שניתנת לפירוש אמביוולנטי, ובבחירה לפרש באופן מסוים יש "הנחת פסים", חופש.

דוגמא שניה – היישועי:
ברובד אחד, תולדות חייו של היישועי מכתיבות לו באופן ברור להצטרף למנזר. ברמה הזאת, המודעת, ההחלטה נובעת מאישיותו (כולל עולמה – אמונותיה ותפיסת העולם שלה). ברובד עמוק יותר, מתחת לההחלטה המודעת מסתתרת הפרשנות החופשית למציאות.


קישור למשנת האדם של סארטר:
שאלה מקדימה: יש כאן תיאורים של אברה ושל היישועי. איזה תיאור הוא התיאור הנכון – התיאור של אברהם (אלוהים פנה אלי, ציווה וצייתתי למרות הקושי) או של סארטר (אברהם החליט, שיש אלוהים, שהוא פונה אליו וכו')?
תשובה: יש כאן הבדל בין פרספקטיבה מעורבת – פרספקטיבה של השלך – חיים מתוך פתיחות למה שקורה בחוץ ובפנים (כפי שפועל אברהם?) לבין רפלקציה על זה (כפי שמציע סארטר).
הסתייגות: האבחנה בין השלך לרפלקציה היא תלוית הקשר – אפשר לעשות רפלקציה על רפלקציה. רפלקציה והשלך הן אבחנות קונסקסטואליות (כמו צורה וחומר) ולא כאלה שמחלקות את העולם לשתיים. סארטר מזמין את אברהם לרפלקציה רדיקלית יותר.
סארטר במשנתו על האדם ועל החירות מזמין אותנו כל הזמן לעשות רפלקציה – להתנכר למה שנראה לנו כמציאות אובייקטיבית.



המהלך של סארטר מובן טוב יותר כששואלים מה הוא מחולל אצל הקורא (לטקסט יש כח משחרר – הוא פונה אל האדם, קורא לו להתעורר ולהשתחרר).