יום שלישי, 15 בפברואר 2011

חירות, רצון והכרח - שיעור 1 - פתיחה


חירות רצון והכרח / אליעזר מלכיאל
15/02/2011 יום שלישי

שיעור 1 – פתיחה:
החירות האנשוית וסדר הטבע: הנפש ודטרמינזם

ברובד אחד, שאלה עובדתית, מדעית: האם האדם כפוף לסדר הטבע? אך בעיקרה זוהי שאלה מוסרית, מטאפיזית, שעוסקת במותר האדם, ברוחניותו, חירותו, צלם האלוהים שלו.

שתי עמדות סותרות בקשר לשאלה זו:
הרמב"ם – האדם יכול לקבוע בעצמו את מעשיו: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו”.
שפינוזה - יש סדר כללי של הטבע, האדם הוא חלק ממנו, נגרר אחריו בהכרח. מי שחושב אחרת חושב שהאדם הוא ממלכה בתוך ממלכה (-ממלכת הטבע) "בהכרח כפוף האדם תמיד להתפעלויות נגרר אחרי הסדר הכללי של הטבע, ונשמע לו”.

נתמקד בשני מושגים: חירות ואחריות.

ויינרב "בעיות בפילוסופיה של המוסר": אין לשום מעשה משמעות מוסרית אא"כ מניחים בחירה חופשית. לבני אדם יש תחושה של בחירה חופשית. לא ברור שתחושה זו אכן משקפת את המציאות.
הטענה: אם אין חופש, אין אחריות. (יש תיאוריות שמציגות קשרים אחרים).

מה מאיים על החופש?
כיתה: הכרח, כפיה, מציאות מטאפיזית שקובעת מה נעשה.
ויינרב: "כוחות נפשיים, פיזיקליים או אל-טבעיים". במה מדובר?
  • כוחות פיזיקליים –
    • כוחות הטבע, למשל: כח המשיכה, רעב.
    • חוקיות נוירונלית במח – הבנה זו חודרת יותר לעומק, כי מדובר בתהליכים דמויי (?) בחירה.
  • כוחות נפשיים -
    • חוקיות פסיכולוגית, למשל: ילד מכה שיהפוך להורה מכה.
  • כוחות אל-טבעיים -
    • ישויות שמנהלות אותנו, למשל: רצון האל, שטן. (כוחות נפשיים? הגבולות בין הקטגוריות אינם ברורים) + זה חורג מהטענה של שפינוזה, שאינו מתייחס לכוחות אל-טבעיים.
  • גורל, מקריות שאינה בשליטתינו. זהו מימד שמצד אחד אינו כפוף לחוקיות, אך גם אינו בשליטתינו. אם אנו סוברים שהם משפיעים על החלטינו ומעשינו, אז גם הם מאיימים על חירותינו (גם נקודה זו חורגת מטענת שפינוזה).
  • סדר התבונה, הרציונליות – סוקרטס: אין האדם עושה רע אלא מתוך בורות. מחשבה זו נושאת בחובה איום על החירות, כי היא מציגה רציונליות ככזו שאינה משאירה מרחב בחירה לאדם. (זה מאיים על החירות, לא בהכרח על האחריות). יש הוגים שסברו כך, ופיתחו תפיסה של חירות שהיא (בהכרח) לא רציונלית.

לכאורה, נראה שכדי להגן על חירותו של האדם יש להוציא אותו מסדר הטבע.
שאלת הידיעה והבחירה: איך מתיישבת החירות האנושית עם העובדרה שאלוהים כל יכול, וכל יודע?

המשימה הפילוסופית היא כפולה: מצד אחד, יש שאלה אובייקטיבית, מדעית – האם האדם הוא ממלכה בתוך ממלכה, או שהוא חלק מסדר הטבע, וכפוף לחוקיות שלה? מצד שני, ברור שלשאלה יש מימד רוחני, מוסרי, והדיון עלול להיות מוטה כתוצאה מרצון להגן על החירות. הדיון לא יכול להיות אובייקטיבי לגמרי.

דטרמינזם (לא הגדרה מדויקת): כל דבר שקורה נקבע ע"י סיבות שקדמו לו.
כך כל סדר האירועים משתלשל אחורה עד למפץ הגדול, בו היו תנאים מסוימים. מאז, הכול השתלשלות הכרחית. מקובל לדבר על דטרמינזם סביב התזה של לפלס מי שיודע את חוקי הטבע במלואם + המצב ברגע נתון של המציאות, יכול לחזות את כל מה שיקרה אחר כך.

שלוש הערות על אחריות:
  • הטלת אחריות היא דו כיוונית – לחיוב ולשלילה (פרס ועונש).
  • המושג אחריות אינו רק בהקשר המשפטי, אלא גם בהקשר של יחסים חברתיים (הערכה וגינוי מוסריים).
  • יש קשר בין המושג של אחריות למושג של אישיות, עצמיות (האם יש אני ואתה, או רק פיסות של התרחשות בטבע? It / she, he?).

חלק קטן בדיון יתמקד סביב השאלה המדעית האם דטרמינזם הוא אמיתי או לא. רב הדיון יתמקד בהבהרת המושגים: חופש, אחריות, תבונה, עצמיות וכו', היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין דטרמינזם.
השאלה המרכזית: מה היחס בין חופש לבין דטרמינזם? האם זו בהכרח סתירה? (כמו שאליעזר הציג בפתיחה – באמירה שהיחס בין עמדות הרמב"ם ושפינוזה הוא סתירה. זה לא בהכרח כך!).
שני זרמים: קומפטיבליזם ואינקומפטיבליזם.
Compatible – מתיישב זה עם זה.
קומפטיבליסטים – חופש ואחריות מתיישבים זה עם זה.
אינקומפטביליסטים – הם לא!

בירור מושגי של השאלה – השאלה העובדתית נשענת על הבנה מושגית של העובדה. רק אחרי שהמושג מובהר, ניתן להמשיך ולברר אותה.
יש הפרדה בין השאלות:
  • השאלה המדעית, האם יש דטרמינזם או לא (אחרי שהגדרנו דטרמינזם) – שייכת למדעי הטבע.
  • השאלה המושגית – מה פירוש המושגים חופש, אוטונומיה?
כאן הוויכוח בין קומפטיבליסטים ואינקומפטיבליסטים.
האם העולם מאפשר אחריות? לפי הקומפטיבליסטים, אין תלות של חופש באחריות (ולהפך) ולכן אין קשר בין השאלות. גם אם יש דטרמינזם, עדיין יש לשאול אם יש אחריות. לפי האינקפומפטיבליסטים, השאלה העובדתית האם יש דטרמיניזם או לא קריטית כדי לדבר על אם יש אחריות.

הוויכוח המרכזי בין הקומפטביליסטים והאינקומפטבליסטים התרחש במאה ה-17. אחרי המהפכה המדעית במאה הזו עלתה למרכז הבמה תפיסה דטרמינסטית, דבר שהציב אתגר רציני בפני אינקומפטביליסטים שרצו להמשיך ולהאמין בחופש. היום המצב אחר, ומקובל לחשוב שיש ברמת המיקרו אינדטרמינזם, ושהפיזיקה העכשווית לא מאמינה בסיבתיות. יש אפשרות להעריך אירועים גדולים בשיטות הסתברותיות. דטרמינזם קצת יצא מהאופנה. לכאורה, נראה שהוויכוח יהיה פחות רלוונטי, אך זה לא כך, מכמה סיבות:
  • התשובה העמוקה ביותר היא שגם אינדטרמינזם מאיים על חופש ואחריות.
  • גם ההשקפה האינדטרמינסטית של תיאוריית אי ההיקבעות היא ברמת המיקרו, של חלקיקי אטומי, אך עדיין יש הסכמה על חוקיות פיזיקלית דטרמיניסטית ברמה של הגופים הגדולים, וזה מה שיותר מעניין אותנו מבחינה מוסרית, משפטית ועצמיותית. (גם ברמת המקרו, זה לא מוכח, אך כאן אנו אוחזים מבחינה תיאורטית).
  • מדעי האדם – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, עסוקים בגילוי חוקים ברמת המקרו, של התנהגות בני האדם, ויש להם הישגים גם ברמת הניבוי וגם ברמת ההסבר. זה מאיים על החופש, במיוחד למי שמודע לענף מחקר זה. אי אפשר להכחיש את החוקיות שמתגלה.

אריסטו, אתיקה:
"כיוון ששבח וגנאי נחלק לאותם הרגשות והמעשים שבאו לעולם מרצון בעליהם, ושנעשו שלא מרצונם זוכים לסליחה ועיתים גם לחמלה, אולי מן הצורך הוא שמי שחוקר את הסגולה הטובה יעמוד על ההבחנה בין מה שנעשה מרצון ושלא ברצון".
האם האמירה שאדם עשה מעשה מתוך חופש, שקולה לאמירה שהמעשה נעשה מתוך רצון?
  • גם בע"ח פועלים מתוך רצון. לא נראה שהם פועלים מתוך חופש, או ומועמדים לאחריות מוסרית. יש תחושה שחופש קשור באחריות יותר מרצון.
ויינרב רומז שיש אבחנה בין להחליט על מעשה מתוך חופש (רצון חופשי) לבין ביצועו מתוך חופש (רצון). בע"ח פועלים מתוך רצון במקרה השני, אך לא ברור שגם במקרה הראשון.