תעתועי התודעה - שיעור 7

שיעור 7 – חרדת הסייבורג

נדון בגוף, וטכנולוגיה בשני כיוונים: מצד אחד, בהבטחה שהטכנולוגיה מביאה איתה לשיפור והעצמה שלו, ומצד שני – חרדת הסייבורג, החרדות שעולות עם האפשרויות למניפולציה על הגוף – שאלות שקשורות לזהות, לתפקיד ולמשקל של הגוף בקונספט האנושי: עד כמה הגוף הוא רק פלטפורמה שנושאת את הנפש, או שיש לו משקל רב יותר בהגדרת האני – ואז עם השינויים בגוף האנושי יש גם שינויים בזהות האנושית, ומכאן החרדה – אנחנו הופכים להיות אולי "אני" אחר, ואולי "אני" שלילי – מפלצות, ובחרדות האלו האומנות עוסקת.

ראינו את היצירה hippy dialects, מן היבריד של דמוי פנים אנושיות וטכנולוגיה לואו-טקית, ודיברנו על התחושה המטרידה שזה מעלה.

נקודה נוספת בהקשר זה הוא הפנים המשוכפלות, הזהות של שתי הדמויות, והשיער שמקשר בינהן. אולי שתי הרפליקות של אותו הדבר מקשים עלינו לומר מי האמיתי ומי השכפול, או אולי שתיהם רפליקות.

(אני חושבת שהשכפול הזה מעצים את האמירה שדיברנו עליה שיעור שעבר – של האמירה ביחס לייחודיות ולספציפיות של האדם לאור הטכנולוגיה).

וירגיל וידריך widrrich, אומן ניו מדיה אוסטרי "פוטושופ". סרט בשחור לבן, ובו מתואר אדם שמפעיל חנות שירותי צילום. באיזשהוא שלב הוא מכניס את ידו למכונת הצילום והיד משתכפלת, ובאיזשהוא שלב הוא מתחיל להשתכפל ונוספים עוד ועוד ממנו, אי אפשר לדעת מי המקור. כל הסרט הוא באיכות של זירוקס, ונעשה כך בכוונה. כלומר, משלב הצילום של האנשים החיים עצמם עד הסרט עברו 4 שלבים של עיבוד – תוצר רחוק מאד מהחיים.

יש אמירה על הריחוק של כמה וכמה שכבות מהמקור וחוסר יכולת לגעת במקור האנושי – אין מקור ברמת החיקוי וברמת הדמות. כאן יש אחדות רעיונית בתוכן ובצורה. הסרט מדגיש את האיכות הניירית של הדימוי – איך זה מעצים את התחושה של הריחוק מהמקור או הממשי? בד"כ כשאנחנו רואים סרט אנחנו נוטים לשכוח שמדובר בדימוי דו ממדי – איכות הצילום משכיחה את זה ממנו, וכאן הסרט עושה ההפך ומדגיש את הרעיון של הדימוי – כל הקונספט של זירוקס הוא שכפול, ושכפול גרוע בפרט שחושף את הרעיון של הדימוי. יש התרחקות גם מהמדיום הקולנועי בקטע שמכונת ההקרנה מתקלקלת והסרט נפסק. יש חזרה אולי לשורשים של קולנוע מוקדם יותר – לאיכות של קולנוע מפעם, לא רק באיכות הצילום אלא בסצנות שקורצות לקולנוע שתחילת המאה הקודמת – זה כיוון הפוך של חזרה למקור.

Surrogates, בהקשר של הטקסט של וינט boddies of tomorrow:

נראה את הקטע בו ויליס (טום) יוצא לרחוב ולא מצליח להתמודד, ולכן הוא מודד סרוגייט לא מוצלח. רואים כאן את הדיסוננס בין ה"אני" והגוף. טום למעשה מתפצל לתודעה (טום על המיטה) ולגוף (הרובוט). המוכר מדבר אל הרובוט, וזה מקצין את הפער – לא ברור מי האני האמיתי. (בסרוגייט הקודם היה פחות דיסוננס כי היא היתה יותר דומה לו). לא ברור מי מחליט לקום וללכת – וזה מה שהסצנה הזאת באה לחדד – האני יכול להיות בכמה אתרים. מעלה את השאלה מה מגדיר אותנו כיצור אנושי. יש הקצנה גם ברמה של המסחריות של הגוף – זו חנות לא חוקית וכך היא נראית. רמז למערכות הכוח שמייצרות ומבנות את הזהות (מערות השיח של פוקו). עולה השאלה של הדואליות הקרטזית – האם האבחנה הברורה בין גוף לבין תודעה עדיין משתמרת, או שמא יש מקום לשקול את העניין בפרספקטיבה אחרת ולשנות את תפיסת סובייקט בהתאם.

הטקסט של וינט:

היא שואלת למה אנחנו נשארים צמודים להנחה שהאני הוא מהות קבועה ובלתי משתנה. אנחנו מדמים זאת למעין קול בתוך הראש שלנו (מילר בעבודתו פותח את הראש וחופר בתוכו ומראה שאין שם את מה שאנחנו מייחסים לו), לנשמה (בהקשר דתי, קונספט שנשמר תחת שם אחר בהקשר לא דתי). זו תפיסה של אני שמקשרת את האני עם מימד מופשט, אין שום קשר לגוף. בנוסף, זו מהות עקבית שנשארת למרות שינויים. (לאחרונה אנחנו נתקלים בכתיבה סובייקטיבית שיוצאת מנקודת מבט של גוף, למשל וויויאן ___, מכניסה את העובדה שאין לה רגל לכתיבה הביקרותית שלה). זו אמירה שיש מקום לספציפיות של הגוף, ואני מוגדר גם על ידי פרטים קטנים וספציפיים (כמו אפיון הדמויות באמילי).

סרוגייטס – סצנה של אינטראקציה בין אדם וסרוגייט – מגע אנושי, הסרוגייט נרתע. מדובר באדם היחיד בסרט שאין לו סרוגייט, והוא מייצג את הצדדים הפחות סטריליים ואידיאליים – הוא שמן, למשל. הוא עומד על זכותו לשמר את האג'נסי שלו. גוף ללא מניפולציות הוא בד"כ לא אידיאלי – וכן, יש (גם היום) מערכות חזקות של לחצים לעשות מניפוציות על הגוף – מכוני כושר, מתיחות פנים, קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים. (בסרט, אגב, יש עיבוד דיגיטלי על הדמויות. הדמות הזאת באה כאנטיתזה).

וינט: לסובייקטיביות יש גם היבטים גופנים. היא מעוצבת על ידי מערכות השיח – הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו – גם את נפשנו וגם את גופנו. המהות הפנימית מעוצבת על ידי כוחות תרבותיים. התרבות המערבית נשארת תקועה עם הדימוי של האני כדבר שהוא מחוץ לגוף. הניצול של הטכנולוגיות האלה חייב להיות מודרך על ידי תפיסות חברתיות ואתיות.

השאלה – האם הסובייקט הוא הגוף, הmind? מה עושה את האני?

סרוגייטס – סצנה בה אשתו של ברוס ויליס עושה מתיחת פנים, מילולית, לסרוגייטס (למעשה מחליפה לגמרי את מסיכת הפנים, לפי האופנה העונתית).

שאלת הפנים – הפנים הם מרכיב גופני מאד משמעותי, יש להם תפקיד חשוב בהגדרת האני, כי הם נחשבים ייחודיים וספציפיים, הם גם נחשבים ראי לנפש, לאישיות, ולכן למניפולציות עליהן יש אמירה חזקה עלינו כסובייקט. עור (למשל – פנים וטביעת אצבע)- הממשק בין החוץ לפנים ברגע שמורידים את העור נשאר משהו חסר צורה. כל הדבר הזה אמור להיות יציב, סגור וחד פעמי, כדי לאפשר את שימור הסובייקט כיחידה סגורה וקבועה.

אורלן ORLAN (באות רישיות! - לא שמה המקורי). אישה צרפתיה בשנות השישים שלה. יוצרת פרובוקטיבית, נועזת, מוצגת בכל העולם. בשנות ה-70, כשהיא בשנות העשרים שלה היא מאמצת לעצמה את השם אורלן, שלוקח להרבה קונוטציות היסטוריות ותרבותיות – ז'אן משהו, אומנית משנות ה-70, עם קונוטציות פמיניסטיות, נשיות, אוונגרדיות. קונוציה אחרת היא לסיב סינטטי כלשהוא. עוד צעד שהיא עושה עם השם היא הוספת הפריפיקס saint (הקדושה). לא נראה בשיעור דברים מוקדמים שלה, מומלץ לחפש ברשת.

אורלן מצלמת את עצמה בדמות הבתולה הקדושה ובאירוניה חושפת שד אחד, ובכך רומזת לציירים שעשו פטישיזציה של הגוץ הנשי לאורך השנים, תחת התירוץ של ציור של אישה מניקה. מתחת למיצג יש סרט שלה בו היא משחקת ביארוניה על הדמות.

היא בוחרת במודלים שהם התבנית של היופי המערבי – המונה ליזה, ונוס, עוד משהו.

ב-1991 היא פותחת בסדרה של תשעה ניתוחים פלסטיים the reincarnation of saint orlan בהם היא רוצה לעצב את פניה וחלקים מגופה על פי פרגמנטים של מודליים איקוניים של יופי מהאומנות הגבוהה. היא עושה פסטיש – היא לא הופכת להיות יפה.

Operating theater- לוקחת את זה במשמעות המילולית, והופכת את חדר הניתוח לתיאטרון, משתלטת על הסצנה הניתוחית בו האדם רדום – היא לא רדומה במהלך הניתוחים. היא מעלה שאלות אתיות על הגבולות של רפואה. היא יוצרת תפאורה בחדר הניתוחים, מעצבים לה תלבושות, ובעיקר היא מתעקשת להישאר ערה (יש הרדמה מקומית). במהלך הניתוח היא מקריאה טקסטים פילוסופיים ופסיכואנליטיים עכשווים. כל האירוע משודר בלייב למרכזי אומנות בעולם והקהל מוזמן לשאול אותה שאלות. היא לוקחת שליטה רבת עוצמה על כל התהליך ובודקת אותו לכל שלביו.