יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

יצירות מופת - שיעור 7 - שירת רולן


שיעור 7 – שירת רולן

נושאים:
  1. היחס בין היסטוריה למיתוס / היסטוריה ואפוס (כשמדובר במיתוס האפוס לא רחוק – האפוס מושתת על חומר נרטיבי מיתי, ולכן המילה מיתוס רלוונטית גם כאן. יש כאן רובד מיתי סמוי, אפילו שהיצירה לא עתיקה כל כך).
  2. דקונסטרוקציה, פירוק העימות בין שני העולמות – העולם המוסלמי – הערבי והעולם הנוצרי – הצרפתי. המטרה היא להראות שאע"פם שהעימות בין שני העולמות מאק רקרקטורלי, יש נקודות מעבר בין העולמות.
  3. הסודות הכלולים ביצירה – בעיקר בנוגע ליחס בין הרובד הגלוי והרבדים הסמויים. יש ביצירה דברים שאינם כל כך מובנים, נבין אותם בעזרת קריאה בין טקסטואלית – הסיפור של רולן מופיע בטקסטים אחרים בשפות אחרות, בד"כ מאוחרים יותר, ועשויים לשפוך אור על נקודות בעייתיות ביצריה (היצירה נכתבה סביב 1100).
  4. הטכניקה הנרטיבית – די זרה לטעם שלנו.
  5. התמימות – המימד התמים (לא מילת גנאי, יש יופי מיוחד בתמימות).
  6. היחס בין הטקסט לעולם החוץ טקסטואלי – שאלה שקשורה לשאלת השפעת הטקסט על המציאות מחד והשתקפות המציאות בטקסט מאידך.


1 היסטוריה ומיתוס
אפילו לפני שגילו את כתב היד ב-1832 ידעו טוב על סיפורו של רולן דרך השכתובים השונים שנעשו במהלך הדורות על האפוס שאנחנו לומדים היום, שמבוסס על גרסה שמתועדת בכתב יד מאד אמין ועתיק.
על גילוי כתב היד – גובל ממש במיתולוגיה של המחקר. ב1832 שלחו חוקר צעיר (בן 21) לאוקספורד והוא חיטט שם בספריה המרכזית ושם מצא כתב יד שאף אחד לא שם לב אליו ובו אח הגרסאות העתיקות ביותר לסיפור מותו המר של הגיבור רולן. הוא העתיק את הטקסט בכתב ידו, הידר אותו והעניק לצרפת מתנה ענקית – צרפת היתה אז בשיא התקופה הרומטית- ובתקופה זו מאד אהבו את ימי הביניים, וזה נתן אפשרות להכיר טקסט ספרותי מימי הביניים כמעט ללא תיווך. בימי הביניים אנגליה היתה חלק מהמרחב התרבותי הצרפתי, כך שלא מפתיע שכתב היד של היצירה הצרפתית כל כך נמצא דוקא באנגליה. כתב היד הועתק ב1170 (קל יחסית לתארך כתבי יד כי המעתיק בד"כ מתארך). זאת מציאה מאד משמעותית. היצירה שכתובה עתיקה בכ-70 שנה מתאריך ההעתקה שלה – כלומר – היצירה חוברה כנראה מסביב ל-1100. כמובן שהסיפור ואפילו הטקסט שמתועד על ידי כתב היד כנראה מסתמכים על גרסאות עתיקות יותר שאולי לא נמצא לעולם, אבל אפשר להסתמך על היצירה כגירסה אמינה יחסית.
היסטוריה:
הקרב שקורה בחלק האחרון של הטקסט שקראנו הוא קרב שהתרחש במעבר ההרים בין ספרד לצרפת – רכס הפירנאים, 778 לספירה. קרב שהיה במציאות זניח ביותר – שמו קרב ronsevals. מדובר היה במארב שהבסקים תקפו את כח המאסף של שארלמן – קרל הגדול. בקרב הזניח הזה כנראה נהרג רולאן – אחד הלוחמים המשמעותיים באימפריה של קארל. מבחינה היסטורית הוא לא דמות חשובה (הוא לא אחיין של המלך או הקיסר) הוא כנראה לוחם בכיר מהשורה. אם כן, איך הוא הפך להיות אחד הגיבורים המשמעותיים ביותר של שירת הגיבורים הצרפתית? אפוס מנפח היסטוריה והופך אותה למעניינת הרבה יותר ממה שהיא היתה במציאות. היצירה כנראה חוברה בעילום שם, אם כי בשורה האחרונה של היצירה (לא בקטע שלנו) מופיע השם של טורולד. נאמר שיצירתו של טורולד מסתיימת כאן. קשה להבין מיהו טורולד, הוא לא מוכר חוץ מכאן. הוא כנראה לא המחבר – הוא אולי המעתיק, אולי המבצע, אולי אחד המחברים הקודמים ששכתבו את היצירה. לא ברור מיהו טורולד ומה תפקידו ביחס ליצירה. כנראה שכדאי להתייחס ליצירה כיצירה שכתובה בעילום שם – זה טבעי, בימי הביניים לא כל כך התייחסו לזכויות יוצרים – האגוצנטריים של התקופה שלנו מאד רחוק מהתחושה הקולקטיבית של ימי הביניים – אז הטקסט שייך לכל מי שמעוניין בכל – כל מי שרוצה משתתף ביצירת הטקסט – הן משום שהוא מבצע, משמיע בכל רם, הן משום שהוא משכתב, הן משום שהוא מעתיק מכתב יד אחר. הקנאות של המודרנה רחוקה מאד מהנדיבות של ימי הביניים אז הטקסט שייך לתרבות כולה.

2 דקונסטרוקציה של העימות בין שני העולמות
הבסקים, שאחראים על ההתקפה הזדונית בכח המאסף של קארל הגדול, אבל בזיכרון האפי נמחק שמם של הבאסקים והם הוחלפו בעם יותר מעניין (הבסקים לא שייכים לבמת הספרות – בימי הביניים האויב הספרותי האולטימטיבי של הקתולים הוא המוסלמים). כשקוראים את היצירה יש תחושה שיצירה קריקטוראלית, סטריאוטיפית ומעמידה זה מול זה שני עולמות בצורה לא משכנעת- המוסלמים מוצגים כרעים באופן די שיטתי, הצרפתים מוצגים בצורה מוזרה – לפעמים הם מכונים פרנקים (לא ממש צרפתים), לפעמים נוצרים. לא ברו מי נגד מי. אולי מדובר בהקדמת המאוחר – השלכת המציאות של 1100 על 778 (ב-778 צרפת לא היתה קיימת, היא היתה חלק מהאימפריה הפרנקית). זה מייצר בקורא תחושת חשד, קשה להאמין ל"סיפורי הסבתא" האלה. י עיוותים היסטוריים – המוסלמים לא באמת שלטו על כל ספרד, בניגוד לכתוב וכו'. יש תחושה שמחבר עושה צחוק מאיתנו הקוראים המעוניינים באמת היסטורית. התרגום לעברית (בתיווך אנגלי) לא מוסיף לתחושת החוסר אמינות (אפילו אם המינוח אנכרוניסטי זו לא אשמת המתרגם – אריה סתיו – כי האנכרוניזם הוא במקור, למשל – פגאנים הוא מתרגם לעכו"ם, מין או כופר, אסל זה בדיוק מה שקורה ביצירה – כאשר המוסלמים מוצגים כפגאנים זה צורם כמו המילה עכו"ם או מין, כי הם לא פגאנים. אבל באספקלריא האפית האחרות של העולם המוסלמי מתפרשת כסימטרית לעולם הנוצרי. במראה המעקמת של השירה האפית המונותיאיזם המוסלמי הופך להיות תמונת מראה שטנית של הפוליתיאיזם הנוצרי המוקדם (הנוצרים סוגדים לשלושה רשויות). המוסלמים סוגדים למוחמד ויחד עם זה לדמות בשם אפולין – אפלין הוא לא אפולון אלא איבליס – השטן בארמית – מייחסים למוסלמים פולחן שטני. הקריקטוראליות של התרגום מאד אמנה לאופי הקריקט וראלי של המקור – המתרגם מעביר את הנימה של הטקסט הצרפתי מצויין.
אם ננסה להתגבר על התחושה הראשונית של הקריקטורה אפשר להציל את אמינות הטקסט. ראשית, המוסלמים, למרות הצגתם כישות אחת אינם כל כך מאוחדים. נאמר שהם קשורים בראש ובראשונה לסרגוסה – העיר של המלך מרסילון (-מרסיל). נאמר שבמקביל למאמצי מרסיל להתגונן בפני המתקפה הפרנקית-צרפתית הוא מנסה לשאת ולתת עם הפרנקים בשעה שעיר מוסלמית חשובה אחרת – קורדובה נכבשה על ידי שארל ונהרסה כליל. עיר אחת נהרסה כליל ועיר אחרת מנסה לשרוד  העולם המוסלמי אינו אחיד. חוסר האחידות בעולם המוסלמי הספרדי הוא עניין שדוקא משקף מציאות היסטורית. העולם המוסלמי בספרד לא תמיד היה מאוחד (שמואל הנגיד, למשל, היה שר של ממלכה קטנטנה בספרד המוסלמית, שהיתה מרוססת להמון ישויות, שרבות היו מנוגדות זו לזו – מלחמות פנים מוסלמיות, לפעמים תוך שיתוף הנוצרים במלחמה של מוסלמים במוסלמים – זה דומה למו"מ שמרסיל מנהל עם שארל בתחילת הקטע). דבר מעניין נוסף – האשליה הספרותית לפיה הצרפתים הם פרנקים מציאותית אם לוקחים בחשבון שהכותב היה צרפתי, והגיוני שהוא ינסה "לצרפת" את הישות הפרנקית ולהפוך אותם לצרפתים, למרות שזה לא היה כך. אין שום פגם בניסיון האתנוצנמטרים של הצרפתים להסתכל על הפרנקים כאבות אבותיהם, אם כי הם יכולים להיחשב גם באבות הגרמנית. הבוגד gwen – גוון (=גנלון, בצרפתית עתיקה יש יחסות ולכן השם תלוי בשימוש במשפט הספציפי). [אריה סתיו השתמש במה שהתאים לצורך השקילות – הברה אחת או שתיים].
הדמות של גוון מתועדת בהיסטוריה הקרולינגית, מדובר בבוגד גרמני שבגד בקיסר שלו – רואים כיצד מסורות אפלות שקשורת להיסטוריה הגרמנית משתקף בזיכרון ההיסטורי הצרפתי – וזה קשור למוצא הפרנקי המשותף של שני העמים. כאשר המחבר האלמוני מדבר על צרפת (הנאווה) אפשר להבין את זה כצרפת או אולי כארץ הפרנקים. מעניין לראות שבהוספת התואר dulce- מתוק באה לידי ביטוי אהבת המחבר למולדתו המיידית – פרנס, ולא פרנקיה, אע"פ שהוא מדבר על הפרנקים שיושבים בפרנקיה (שצרפת בימינו איננה אלא חלק ממנה).
לסיכום – אע"פ שלכאורה מדובר בעימות קריקטוראלי בין בני האור הצרפתים לבני החושך המוסלמים הספרדים אפשר לראות ששני העולמות המנוגדים זה לזה די דומים, ולו רק בשל העובדה שהמוסלמים באפוס סוגדים לשילוש שטני – במקום האב, הבן ורוח הקודש יש את מוחמד, איבליס וארווגאן (דמות לא ברורה). [לייחס שילוש לדמויות מוסלמיות גובל בגרוטסקה, אבל אפשר לסלוח למחבר שרצה להציג עולם אגדי יותר מאשר להציג היסטוריה. שירת גיבורים אינה משרתת את אותן מטרות מהיסטוריה].
בנוסף – לרב המוסלמים אינם נושאים שמות מוסלמים – למשל – בלנקנדרין – דמות חשוב משום שהיא סימטרית לגוון (הם נפגשים וזוממים יחד את הקשר – והסיבה שהם מסתדרים היא שהם דומים זה לזה – שניהם מונעים מהאינטרסים שאישיים שלהם. הם מוצאים שפה משותפת) – זה שם יותר צרפתי ממוסלמי. בדומה, מרסיל הוא שם מאד לא מוסלמי, וכן השם של הנסיכה ברמימונדה – שנשמע יותר גרמני, או סקסוני משם של אישה ערביה. השימוש בשמות אלה שובר את ההנגדה, או העימות בין שני העולמות – בני האור ובני החושך דומים זה לזה להפליא – אפשר לייחס למחבר כוונה חתרנית שסופה ניפוץ העימות הקריקטוראלי בין שני העולמות.
יש קסם מיוחד בקריקטורה ואין שום סיבה לחפש קשר היסטורי מלבד העולם שהעולם המוסלמי מרוסק. בנוסף, מעבר למסך הצרפתי אפשר למצוא יסודות גרמאניים – כי הפרנקים הם יותר גרמנים מצרפתים (למשל – שארל הוא למעשה קארל – הרבה יותר גרמני).

3 הסודות הכלולים ביצירה
הסוד הראשון הוא בעצם הסיפור שלא סופר. יש, אפילו בקטע הזה, סיפור שהוא בחינת עובר שהופל – סיפור שלא מסופר כאן. למשל, הסיפור על בזל ובזיל – השליחים הראשונים ששולחו לארץ המוסלמים ולא חזרו כי התיזו את ראשיהם. אנחנו לא מכירים את הסיפור הזה. זה צריך להדליק נורות אזהרה – אולי בגירסא הקודמת עליה הסיפור שלנו מושתת היה לשתי הדמויות האלה ייצוג יותר נכבד. בזל ובזיל אלו שמות מאד דומים (כמו אלדד ומידד). זה נשמע כמו סיפור שהמציאו. בכל מקרה, אין לנו שום דרך להכיר את הגירסא הקודמת – ולכן הסיפור שלהם הוא סוד עבורינו. מי הם היו? למה הרגו אותם למרות החוק הקדוש לחסוך בחיי השליחים?
הסוד השני. מדוע גנלון ורולאן שונאים כל כך אחד את השני (רואים ישר מההתחלה – מהאסיפה בבוסתן המלך שהסתיימה במנוי גנלון כשגריר שאמור לנסוע לארץ המוסלמים. שליחות למוסלמים נחשבת קטלנית [כמו במקרה של השליחים הקודמים – בזיל ובזאל], ורולאן גרם לכך שגנלון נשלח לשם שזאת בעצם דרך אלגנטית להיפטר ממנו). אפילו האמירה שגנלון הוא אביו החורג של רולאן לא מסבירה את העניין (כי באיזשהוא שלב רולאן זוקף את העובדה לזכותו – כלומר היות אב חורג אינה בהכרח מניע לאיבה).
התשובה נמצאת בעיבוד מאוחר יותר שכתוב בנורווגית עתיקה. הנורווגים הושפעו מתרבות צרפת שהיתה אז תרבות חשובה. ביצירה ששמה קרלוס-מגנה-סאגה – שהיא תרגום חופשי על שירת רולאן. לפי היצירה, רולאן הוא הבן של קארל הגדול ואחותו – ז'ילה. ז'ילה ילדה את רולאן שהוא לא אחיין של הקיסר אלא בנו. כדי לכסות איכשהוא את הסוד הנוראי הזה מינו את גנלון כאביו החורג של רולאן. מכאן הבעיה של גנלון – הוא לא אוהב את רולאן כי הוא פרי של גילוי עריות בין אשתו ואח של אשתו – הקיסר. יש כאן גם עניין של בגידה וגם של קללה שטמונה בפי של גילוי עריות. היצירה הנורווגית כנראה שמרה על יסודות שהצרפתים בחרו להעלים (לא נעים שמי שהוא כמעט גיבור צרפתי יהיה בן של אח ואחות). כלומר, שמקרה זה הקריאה העשירה שלוקחת בחשבון מקורות נופשים מוסיפה לנו מידע.
ייתכן גם שהסיבה למותו של רולאן בקרב הוא שהוא נידון למוות, כדי לטהר את הטומאה של נסיבות הולדתו.
סוד שלישי – ההתנהגות של גנלון אינה הגיונית. מצד אחד הוא מתנהג כמו שליח נאמן לקיסר ששלח אותו – באיזשהוא שלב הוא מתריס נגד מרסיל וכמעט נלחם נגד המוסלמים בשטח המוסלמים (קרב אבוד, כידי לשמור על כבוד המלך – התנהגות של אביר, של גיבור), ומצד שני הוא מסוגל לקשור את הקשר נגד רולאן. מה הקשר בין האינטרסים הקטנוניים וההתנהגות האבירית הקלאסית?
שני הסברים:
  1. ייתכן שבגרסה מוקדמת גנלון היה יותר חדגוני – ייתכן שבגרסה אחת הוא היה יותר קטנוני ובוגדני וגרסה שניה אצילי, ושהשילוב בין הגרסאות יוצר את התחושה שהוא מתנהל בשני הילוכים במקביל.
  2. בשאיפה להציל את הקוהרנטיות של הטקסט (מול טקסט אפשר לעבוד בשני גישות – מפרקת ומאחדת, ועכשיו נלך לפי הגישה השניה;) בכל הנוגע לנאמנותו לקיסר שארל גנלון חייב להתנהל כמו גיבור (אין לשכוח שאנחנו במאה ה-12 – המאה של הפיאודליזם. כל אחד כפוף למי שמעליו [המינוח – ואסל=נתין], בהירארכיה שהעומד בראשה הוא האל  קיסר  רוזנים  אנשי חיל פשוטים וכו', וכל אחד חייב לציית בצורה מוחלטת לעומד מעליו [וגם המוסלמים בטקסט מוצגים כך, כשהעומדים בראש הם השילוש המוסלמי]), אבל בנוגע לעניינים משפחתיים לא. האיש הזה משוסע – הוא מתנהג לפי שני תכתיבים – תכתיב חברתי שדורש ממנו להתנהג כאביר ללא חת ותכתיב משפחתי שמחייב אותו לסגור חשבונות עם בני משפחתו, בעיקר כשאלה אינם קרובי משפחה של ממש אלא סתם אנשים שהושתלו במשפחתו. הוא מצוי בין שני מערכות של רפלקסים, מציית לשני הגיונות, זה מה שעושה אותו כל כך מרתק. באופן סמלי , הוא נענש בביתוק איבריו – זה משקף את האופי המשוסע של הדמות – כנראה הדמות נידונה לביתור – גם לפני שבותר הוא היה מבותר.
העובדה שהדמויות אינם שטוחות, מופעלות לפי כמה הילוכים ולא הילוך אחד יוצרת את הקסם שבטקסט.
סוד רביעי – הריב בין רולן ואוליבר. הם ידידי נפש, וברגע האמת – רגע הקרב שניהם מתווכחים בצורה כל כך מודגשת – במשך ארבעה בתים הם מסוכסכים סביב השאלה האם כדאי או לא לתקוע בקרן כדי להזעיק את רב החיל אחורה כדי שהכח המאסף יחולץ מהתקפה של מאה אלף מוסלמים נגד 20 (40?) אלף נוצרים. השאלה היא גם כזו שהתשובה לה אולי נמצאת בטקסט אחר – שירת גיבורים ששמה שירת ג'ראר דה-רוסליון. בשירה הזאת לומדים על הנסיבות בן רולאן ואוליבר הפכו לידידי נפש: אוליבר, שהיה האחיין של ג'ראר רצה להגן על ממלכתו נגד הלוחם רולאן בתקופה בה קארל הגדול דודו של רולאן ניהל מלחמה נגד ג'ראר. כדי להכריע את המלחמה בחרו (כמו שקורה הרבה בשירות גיבורים) בשני לוחמים גיבורים שינהלו דו קרב זה נגד זה. כמו אצל רוסתאם וסוהרב, הם היו ממש שקולים ולא הצליחו לנטרל אחד את השני. כעבור שלושה ימים מלאך ירד מן השמים כדי להפריד את הלוחמים, ובמקום להרוג אחד את השני הם הפכו לידידי נפש. בטקסט הם מוזכרים תמיד יחד, וכל אחד מייצג תכונה אחרת "אוליבר חכם ויהיר (הכוונה היא לאמיץ) הוא רולן". כל אחד מהלוחמים מגלם בצורה מושלמת את אחת התכונות וכאשר הם יחד הם משלימים זה את זה. בזכות הקריאה הבין טקסטואלית המפגישה את שירת רולן עם סיפור ההיכרות הראשונית בין רולן ואוליבר אפשר להבין שאולי למרות הידידות המופלאה נשאר זכר לעימות הראשוני בין שני האישים ואולי גם לזכר המעורפל של הטקסט הקדום יותר בו הדמויות המיודדות היו דווקא דמויות של שני לוחמים שניהלו דו קרב קטלני שהסתיים כמעט בהרג. כלומר – המפתח לפענוח היצירה נמצא ביצירה אחרת, ששייכת לאותו קורפוס של שירת גיבורים.
בהמשך אוליבר מתעוור ונותן מכות רצח לרולאן, מה שמחדד את השאלה של הידידות-סכסוך בניהם, מעבר לוויכוח בניהם שאנחנו רואים בקטע. הטענה היא ששני המקרים הם גלגול של אותו קרע מהותי שטמון בנסיבות המפגש הראשוני בין רולאן ואוליבר.
הטקסט מונע ממשהו לא כל כך רציונלי – כאילו אוהבים לשמור על תחושה של סוד כמוס. זה סיפור עם המון רבדים, עם פרה היסטריה שפועמת במרקם היצירה, יצירה שלא נותנת להבין את כל הסודות שבה, יצירה עמוקה.

4 הטכניקה הנרטיבית
זה מה שעושה את היצירה אקזוטית. היא שייכת לעולם אחר לגמרי.
היצירה מחולקת ל-291 בתים בגודל משנה מאד (בין פחות מ10 ל-20 שורות). בכל אחד מהבתים האלה המחבר טרח לשמור על מצלול בסוף השורה (לא נשמר בתרגום, אריה שתיו הסתפק בניסיון להעניק מקצב לשורות התרגום שלו). בזכות זה שכל אחד מהבתים מסתיים באותה תנועה הבתים נראים כיחידות אוטונומיות זו לזו. מבנה מבודר – אין רצף. (באודיסאה, למשל, במקור היצירה כולה מופיעה כרצף אחד). כאן יש מידור מלכתחילה של רצף 4000 ומשהו שורות ל291 בתים, כאשר כל בית מתמקד בפן אחד של הסיפור. לפעמים יש הרגשה שהמידור הזה פוגע בזרימה של הנראטיב. יש הרגשה שדווקא במבנה הממודר המספר לפעמים מגמגם. דוגמא: הבית השישי (הבתים ממוספרים – המספר הראשון הוא של הבית והמספר השמאלי הוא מספר השורה). הבית החמישי מתחיל "אז המלך מרסיל העצרת פיזר" ותחילת הבית השישי "אז המלך מרסיל העצרת פיזר". לפעמים יש גיוון בחזרה, ולפעמים יש תחושה שהבית חוזר על אותו פרט תוך תוספת לא משמעותית.
השערה אחת היא שהמבנה הממודר שואף ליצור אפקט של זום – התמקדות במשהו ספציפי שמשך את תשומת ליבו של המחבר.
השערה אחרת היא שהמידור הוא סוג של גורם מעכב (-שבירת המבנה של הנרטיב כדי לפרק אותו למשהו כמעט לירי, פואטי ששווה בפני עצמו – מלבד התענוג של השמעת הסיפור תענוג שנובע מהניסוח עצמו, כאילו המימד הלירי בא לשבש את ההיגיון הנראטיבי. אפקט המעניק הילה לירית לרצף הנראטיבי). אישוש ההשערה השניה – כנראה שבימי הביניים הביצוע של היצירה היה מושר- בניגון מונוטוני, לא ממש שיר, בדומה למוסיקה הגריגוראנית, המוסיקה הקתולית בימי הביניים. זה יכול אולי להסביר את התערבות המימד שלירי ביצירה שאמורה להיות נראטיבית – זו הכלאה בין יצירה לירית ונרטיבית והתוצאה היא יצירה ממודרת.
עוד נקודה מוזרה שאולי קשורה למשהו מוסיקלי היא שבין בית לבית מופיע a או i. ייתכן שזה קיו מוסיקלי, אות לכך שזה אולי טקסט מושר.

5 התמימות – המימד התמים
ביצירה החרבות נושאות שמות (של רולאן – דורנדאל), גם הסוסים נושאים שמות. האנשים מאד שלמים – גם באהבות וגם בשנאות שלהם.
ההתנהגות של הגיבור מוכתבת על ידי קוד התנהגות מאד ברור (בית 79)- בתחילת הקרב קארל הגדול מזכיר שמטרת הגיבור היא לסבול בשביל מלכו ולאבד את חייו ולפעמים את בריאותו למען מלכו. לשאת חום וקור עזים – זה מאפשר לגיבור להפגין את נאמנותו למי שמעליו. היצירה איכשהוא מטיפה מוסר ומכתיבה קוד התנהגות ללוחמים של אותה תקופה שהיא תקופת מסעות הצלב (גם נגד המוסלמים וגם במזרח). [1100 – מסע הצלב הראשון שהביא למזרח כל מיני גיבורים שדמו מאד לרולאן ואוליבר- אלה חכמים יותר ואלה אמיצים יותר]. משתקפת כאן מערכת ערכים של גיבורים של אותה תקופה – שלא חיפשו את החיים הנוחים אלא לסבול למען המולדת, מלכם ודתם, וזה אולי מסביר את העדפת רולן למות בשביל קיסרו (ולגרום למות כל הגיבורים הנמצאים סביבו – לפי קנה המידה של ימינו התנהגות לא כל כך הגיונית) ולא להזעיק את מלכו. באותה תקופה גיבור דווקא שאף למות בשדה הקרב – הדרך המובטחת לגן עדן.

6 היחס בין הטקסט לעולם החוץ טקסטואלי
הקוד ההתנהגותי של האבירים בימי הביניים בא לידי ביטוי על ידי הרצון העז של רולאן למות בשדה הקרב ולא להזעיק עזרה והצלה.

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה