חירות, רצון והכרח
31/05/2011
שבוע 14
האם המגבלה של פירוש יכול היפוטתית, ולא באופן מוחלט, מפריעה לדימוי העצמי של חופש? --> זה הוויכוח בין ליברטנים וקומפטיבליסטים.
קיין: מולי קובעת שחברה א' טובה יותר לקריירה שלה ובוחרת בה. האינ' רוצה שההחלטה לא תהיה נקבעת, והוא יאמר שבהינתן אותו עבר היא הייתה יכולה לבחור אחרת. הדרישה היא שב-ד-י-ו-ק אותם תנאים, נסיבות, שיקול דעת, היה מוביל למשהו אחר. אבל החלטה אחרת באותם תנאים תהיה לא רציונלית! זהו האתגר הליברטני שעל הליברטן להשיב לו. סארטר משיב לו בכך שהוא מפרק את הרציונליות – ואומר שכל נימוק צריך נימוק. מה שקובע הוא החלטה קודמת יותר, ואליעזר חושב שזה לא פיתרון. יש סיבות טובות (וזא העיקרית שבהן) לחפש פיתרון קומפ' לבעיית החופש והאחריות. הקומפ' טוען שאפשר לפרש יכול אחרת בהפשטה – היה יכול אילו רצה.
תרומתה של בוק:
יש מבוכה – מצד אחת אנחנו חשים שיש אפשרויות, ומצד שני – מבחינה מטאפיזית יש היקבעות. נייגל – לוקח את זה לכיוון הפרדוקסלי – אינו ליברטן, הוא לא חושב שהעמדה של סארטר היא על הפרק, כי הוא חושב שעמדת הפועל מחפשת היגיון, ומצד שני הוא לא מבהיר את המעקשים בצורה מספיק טובה לטעמו של אליעזר (ובוק כן).
בוק: יש קושי, יש זרות בין פרספקטיבת התבונה המעשית לבין פרספקטיבה תיאורטית אבל כשבוחנים זאת מגלים ששתי הפרספקטיבות יכולות לדור בכפיפה אחת.
הזרות היא פרגמטית – א"א להיות בשתי העמדות בו זמנית – גם להסתכל מבחוץ על עצמי ולנבא מה אחליט, וגם להחליט.
נייגל – מסקנת ביניים: לא שולל ולא מאשר את החופש והאוטונומיה, אלא רק קובע שיש משהו סתירתי.
בוק: הזרות היא זרות פרגמטית. בוק מדברת על pocket oracle – מכשיר כיס שאוסף נתונים – נאמר, על מולי - ולפי זה מנבא התנהגות, מכשיר שאפשרי, בהינתן דטרמינזם. העניין הוא שהימצאותו של מכשיר כזה לא חוסכת ממולי את הצורך להחליט! היא בכל זאת צריכה לעבור את תהליך ההחלטה. מה יקרה אם מולי תקרא את תחזיות המכשיר? יווצר פלונטר טכנולוגי, כי אז המכשיר יצטרך לשקלל את מה שמולי רואה במכשיר בחישוביו (כי לראות תחזית משפיע על שיקול דעתה) והוא ייכנס ללופ אינסופי --> כאן הקו המפריד בין הפרספקטיבות נשבר, הוא נעשה דיפוזי.
אנשים שוקלים אפשרויות שבשליטתם, ולא אפשרויות שאינם בשליטתם. בתוך ההסתכלות יש אבחנה בין דברים שתלויים בהחלטתי ולא. הפרספקטיבה התיאורטית לא מתעניינת במושג האפשרות – מפרספטיקה מדעית, תיאורטית, יכול בהפשטה אינו רלונטי (כשם שהשאלה האם הכדור ביליארד היה נכנס לכיס אם היו חובטים בו מזווית אחרת לא אקטואלית). הסבר תיאורטי חותר לברר אקטואלי כהכרחי. לעומת זאת, הפרספקטיבה המעשית היא זאת שקובעת את האפשרויות, ולכן היא מתעניינת ביכול אחרת היפותטי.
נייגל – היומרה של אוטנומיה היא שמה שאני (הפועל) אעשה, יוסבר מתוך, ורק מתוך, המניעים שלי, ללא שום כח חיצוני. נייגל מראה שזה מוביל לסתירה. הכיוון הקומפ' להסביר, וזה הכיוון של בוק, הוא שהדינמיקה של השיקול דעת של הפועל לא יכולה להיעצר בנקודה שאינה שיפוט רציונלי, בנקודה חיצונית. ברגע שאני מכניס את זה (את מה?) לתוך שיקול הדעת שלי, זה מפסיק להיות משהו חיצוני והופך להיות חלק משיקול הדעת עצמו.
קאנט: בתחום המחשבה התיאורטית אנחנו לא מבקשים קישור של ראוי בין דבר לדבר. גם המחשבה המוסרית או המחשבה הפועלת, מחפשת סוג של הכרחיות. אני מחפש לעשות משהו ואני מחפש נימוק, שיש בו צד של הכרח, שיסביר למה אני עושה משהו אחד ולא אחר. היסק דורש הכרחיות לוגית מסויימת. קאנט מבחין בין שתי סוגי הכרח – הכרח של הטבע, והכרח של ראוי. בניסיון להבין את הטבע מנסים לגזור חוקיות מסויומת מתוך תופעות בטבע. כאן אין מקום לראוי ולא ראוי – מנסים להבין את מה שיש. מה שנתון הוא גבול למחשבה התיאורטית, שמנסה לפענח אותו, להסביר כהכרחי, ולא למצוא צידוק. לעומת זאת, במחשבה מעשית – כשאדם מנסה להחליט מה לעשות הוא לא מסתכל על העולם כנתון. השאלה היא מה ראוי מראש להיות בתחום של הראוי – לא עוצרים בפני משהו שהוא פשוט נתון. אפילו אם ההחלטה לא התבצעה, מבחינת סידור המחשבות בראש הפועל הפוטנציאלי, מבחינת הנביעה בראשו – הכל נשקל במאזני הראוי כי הראוי הוא הפרפקטיבה של השינוי.
החושב מהצד מנסה להבין סיבות, שמתאפיינות בסופיות, ולעומתו הפועל מנסה למצוא נימוקים – שאינם סופיים, כי תמיד אפשר להמשיך ולשקול אם אמנם שיקול מסויים ראוי להיות שיקול.
התביעה האינסופית של התבונה – כל פיסת מציאות שמתחשבים בה צריכה להיות כזאת שהחלטנו, לאחר שיקול, להתחשב בה.
הערה: אנחנו לא עוברים על כל השיקולים – תמיד שוקלים דברים מסויימים. אנחנו לא רואים הכל – אנחנו תמיד ממקומים באיזה הקשר (כמו בדוגמאות של סארטר), אבל אנחנו יכולים לבחור מה להכניס למערכת השיקולים שלנו. האינסופיות היא בזה שהעצמי שלנו רציונלי, ופתוח תמיד להרהור, ערעור והתמרה.
כאשר אני שוקלת בדעתי מה לעשות, איך להתמיר – שוקלת מה ראוי, (תוך התחשבות במציאות – רק במקטע של דברים שהם ברי התמרה) אין במחשבה הזאת שום דבר נתון – אפילו הדברים ששאובים מתוך המציאות – כי זה שאני מתייחסת אליהם כשיקולים זה בהתאם לשיקול דעתי. זה הייחוד של שיקול הדעת של הפועל המתמיר.
העניין הוא שאין פה בעייה מטאפיזית – זו עמדה אחרת כלפי המציאות, פרספקטיבה שונה. כאשר אני עוסקת בהחלטות אינני עוסקת בניבוי מה אחליט. יש פרספקטיבת הפועל ויש פרספקטיבת המתבונן מבחוץ. וזה בסדר גמור.
לכאורה כל הסיפור של בוק וקאנט נוגע לפרספקטיבת פועל ששוקל בדעתו מה לעשות. נניח שהצלחנו להציל את הלגיטימיות של מושג האפשרות מפרספקטיבת הפועל. אבל מה קורה אח"כ, שבועיים אחרי המעשה, כשאני מסתכלת אחורה על מה שעשיתי ושואלת אם הייתי יכולה אחרת. לכאורה – כל העניין לא נוגע לאוטונומיה (לעבר העתיד) אבל לא לאחריות (מבט לעבר העבר). השאלה היא האם במבט לאחור אפשר להצדיק את השימוש ביכולתי אחרת – אילו רציתי?
לכאורה בכל הסיטואציות האלה משתמשים במושג יכול, ובמושג אפשרויות, ובהנחת דטרמינזם אין מה שיציל אותנו מהאנלוגיה לכדור הביליארד.
סיפור! התקרבתי למעבר חצייה באוטו, וראיתי הולך רגל. התלבטתי אם לעצור – והחלטתי להמשיך ליסוע. האם יכולתי לעצור?
- פרספ' תיאורטית – דטרמינזם – עבר אחד עתיד אחד --> לא!
- פרספ' מעשית – אילו רציתי אחרת יכולתי אחרת --> כן!
האבחנה של נייגל בין פרספקטיבת פועל לפרספ' אובייקטיבית אינה מדוייקת, כי יש עוד פרספקטיבות, חוץ משל הפועל, שקשורות גם הן לתבונה מעשית.
דוגמא טכנולוגית: מכשיר המיקרוגל התקצר, כי משהו בתפקוד שלו היה לא ראוי. שואל הטכנאי- האם הוא היה יכול שלא לקצר?
- תיאורטית – לא!
- מעשית – כאשר הטכנאי בא למכשיר הוא כן שואל האם יכול היה. בדיעבד, אם אני שוקל את מה שקרה, אם מחשבתי היא זו של הטכנאי, ולא הפיסיקאי, אני אניח סדר אירועים אלטרנטיבי, ראוי יותר- שישמש בסיס להשוואה בין האקטואלי וההיפותטי, ולאורו אני בוחן את מה שקרה ומתקן בהמשך. הסתכלות על העבר יכולה להיות מגויסת ללקחים לעתיד, ולכן תריך להציב מולה כל מיני אפשרויות תיאורטיות שונות (מכשיר מיקרוגל אמור להיות תקין, ולא לקצר).
- אותו דבר צריך לומר לגבי עצמנו בעבר – כאשר אני מתסתכלת על עצמי וחושבת על העבר אני רואה את העצמי, אני לא מסתכלת על זה שפיסת היסטוריה שהיתה ואיננה עוד, אלא על זה כפיסה מהעצמי, כחלק ממה שאני עכשיו.
מה מעניין את הפועל שמסתכל על עברו אינו ההסבר התיאורטי אלא ההשלכות על מה שהוא עכשיו (???).
“הייתי כל כך טרוד בחסימת שטף הדם שלו, שהאפשרות שיש בסביבה פצועים נוספים לא עלתה כלל על דעתי".
- האם הדובר אחראי? האם הוא היה יכול לחשוב על זה?לא! הוא לא היה יכול לחשוב על זה.
“הייתי כל כך עצבני על הרשלנות שלו שבכלל לא עלה על דעתי להתעניין בו. אם הייתי טורח לעשות זאת, הייתי מגלה שהוא לא ישן כבר 48 שעות".
- האם הוא היה יכול לחשוב על זה? כן. הוא מכה על חטא. כלומר- זה היה אפשרי.
יש לפעמים ניסוחים שפתוחים לשתי כיוונים. אדם מסביר את המוטיבציה שלו, המחשבה הזו, והוא יכול לערב את מה שעלה או לא עלה על דעתו. האחרון יכול לשמש לשתי מטרות – תירוץ – התחמרות מאחריות או התנצלות – מן שיתוף שלנו בייסורי המצפון שלו. בכל אחת משני הפאזות יכול אחרת מתפרש אחרת – כלומר אחריות היא לא פונקציה של יכול אחרת. שמושג של יכול אחרת כאן הוא גמיש – פעם בהפשטה, ופעם לא. מטאפיזית – זו לא שאלה, כי אפשר לומר גם שמה שקרה קרה ולא היה יכול להיות אחרת, וגם שמה שקרה היה יכול להיות אחרת אילו... אנחנו משתמשים במושג באופן גמיש, בהתאם לאחריות שאנו לוקחים או לא.
נחזור לדוגמאות - בדוגמא הראשונה, נראה שבקונסטליציה הנוירולוגית באותו הרגע המחשבה לא היתה יכולה לעלות על דעתו. זהו תירוץ שמתקבל. כאשר מקבלים את זה כתירוף מקבלים את הצד הקונקרטי, אקטואלי של יכול אחרת – בד בבד עם סילוק האחריות. לעומת זאת, בדוגמא השניה, יש הכאה על חטא – קבלת אחריות – וכאן מדובר ביכול אחרת בהפשטה (? - לו הוא רצה הוא היה יכול אחרת). זהו פתח לשינוי ולהתמרה.
כאן אדם תופס מרחק לא כדי לתאר את המציאות באופן ריאלי, אלא כדי להעריך את עצמו, וכאן הוא חייב לשקול אלטרנטיבות, ובכך הוא לוקח את חייו בידיו – והופך את עצמו לחומר להתמרה. פרספקטיבה של אדם על עברו היא חלק ממאמץ לעיצוב עצמי – ולכן הפרספקטיבה מעשית, והמושג של יכול אחרת הוא בהפשטה.
יש שתי נקודות מבט שונות על העולם, והן דרות בכפיפה אחת. חשיבה תיאורטית, מדעית מצד אחת, וחשיבה מעשית, מעורבת, שוקולת מצד שני. וכל הסיפור הזה הוא קומפטיביליסטי.
