29/03/2011
חירות רצון והכרח
שבוע 7
סיכום סארטר:
מחפשים תיאוריה שתסביר שהאדם חופשי לעצב את עצמו.
סארטר: חופש הפעולה עצמו לא מבטע חירות, הוא נסיעה של האישיות על הפסים שלה. חופש הוא גם החופש של העצמי לעצב את עצמו.
אליעזר: העמדה של סארטר היא לא ריאלית, היא לא נותנת לנו את מה שאנחנו רוצים. העצמי שמייצר את עצמו לא קיים, ואילו היה קיים טיב ההכרעות שלו לא עמוק ונוקב כמו שהיינו רוצים מסובייקט אוטונומי. נראה שסארטר עצמו מבין את זה, כי בדוגמאות שהוא מביא הפאתוס של החירות מאד מפעם בדבריו.
אנחנו מחפשים תיאוריה שתסביר שהאדם חופשי וגם מעצב את עצמו ולא סובלת מהבעיות של סארטר.
הדיון מתנהל תוך פענוח פנימי של המושגים רצון, חירות, ולא מעמדה מדעית. קומפטיביליסטים – איך להבין את האדם כחופשי מתוך סדר הטבע, היום יש אתגר מדעי רציני – מחקר נוירולוגי.
למרות שההסברים שלהם ישתפו פעולה עם המדע, למעשה מה שהם עושים הוא לפענח את המושגים האלה באופן שנדרש לעצמם.
לסארטר לא היתה אג'נדה מדעית.
חשוב לראות שהרווח הראשוני הוא בירור במושגים חופש ואחריות.
פרנקפורט:
ניכנס לפרנקפורט דרך מושג האחריות – מאמר ראשון – אחריות וחלופות אפשריות. המאמר השני מקרין גם על המאמר הראשון, ולהפך.
הדוגמא עם האלקטרודה: אדם מתכנן משהו מתוך שיקול דעת, מבצע אותה.
מכניסים בלאק, שיש לו אג'נדה משלו וכוחות בעזרתם הוא יכול להבטיח את ההתרחשות כפי שהיתה. חשוב להבין שמדובר בתוכנית מגירה שנשארת במגירה – היא תלויה בכך שג'ונס יחזור בו, אבל הוא לא.
כלומר: הנוכחות של בלאק מבטיחה של ייתכן אחרת.
פרנקפורט: תחושת הבטן הכללית – הימצאותו של בלאק לא גורעת מאחריותו של ג'ונס. בכך הוא מחדד את מושג האחריות.
הרעיון שיכול אחרת מקל מאחריות נובע מבלבול בין יכול אחרת לבין כפיה.
יום: פעולות הן מושאים של הרגש המוסרי שלנו רק במידה שהן ביטויים של אופיינו הפנימי, תשוקותינו והיפעלותינו.
כאשר יש כפיה – הן לא מבטאות, העניין של יכול אחרת לא רלוונטי לעניין אחריות מוסרית.
אוביקטיבי מטאפיזי – מחוץ לאופק של הפועל. לא רלוונטי לאחריות מוסרית! מה שרלוונטי הוא רק מה שבאופק של הפועל.
נקודה נוספת לגבי העמדה המיוחדת של פרנקפורט לעמות קומפ אחרים.
מחלוקת אוסטין / מור – האם הדרישה של יכול אחרת מכשילה את הקומפ.
לכאורה – הפתרון של הקומפ הקלאסיים משאיר אותנו במצב שהפועל לא יכול אחרת. מור, בתור קומפ, מוטרד. חופש ואחריות כרוכים באפשרות של יכול אחרת, וזה לא מתיישב עם דטרמיניזם.
מור: אין סתירה בין תביעת יכול אחרת לבין דטרמיניזם, כי הדרישה של יכול אחרת היא מופשטת, כי הרי באופן מוחלט אי אפשר אחרת – העולם מתנהל מעבר לעתיד ללא התפצלויות, יכול אחרת מובן היפוטתית – יכול אחרת = היה יכול אילו היה רוצה.
מור מקבל את האינטואיציה שיכול אחרת, אבל יש לו פתרון קומפ – פירוש האינטואיציה בצורה אחרת.
המייחד את פרנקפורט הוא שאינו מקבל את האינטואיציה – טוען שמקור האינט' בבלבול בין יכול אחרת לבין כפיה. יכול אחרת לפי פרנקפורט אינו תנאי לאחריות מוסרית.
מור מוכן להסתפק בכך שאילו ג'ונס היה רוצה אחרת היה יכול אחרת, למרות שבפועל לא היה יכול אחרת. לפי פרנקפורט לא. אפילו היפותטית לא צריך שתהיה אפשרות אחרת.
אליעזר: מור בנה את השקפתו על הבלבול שפרנקפורט מתאר. אילו היה חושב על הדוגמאות שפרנקפורט מביא, היה חושב אחרת.
עצם העובדה שלא יכול אחרת באופן אובייקטיבי מטאפיזי לא מוריד מאחריות הפועל לפי פרנקפורט.
הערה: דהלקח של פרנקפורט הוא קומפ' – העובדה שסדר המאורעות נקבע מראש לא רלוונטי לאחריות המוסרית, אלא מה שרלוונטי הוא מהלכי הנפש של הפועל.
לכאורה, יש הבדל גדול בין הנמשל למשל - כי התוכנית של בלאק היא תוכנית מגירה, אבל הלקח הוא אקטואלי- נוכח במציאות.
למשל – לוויתן חושב שג'ונס אחראי למעשיו משום שאין שום דבר בסדר המאורעות מכריח אותו – הוא חי בעולם אינדטרמיניסטי, ומכח זה ג'ונס אחראי. פרנקפורט אומר שגם במטאפיזיקה האינדטרמיניסטית הוא יכול ליצור מקרה בו הוא לא יכול אחרת. מה שחשוב הוא לא המרכיב הליברטני אלא העדר כפיה. בכך נעוץ כח השכנוע של פרנקפורט לגבי הליברטן – מה שחשוב הוא העדר כפיה. מתוך כך אפשר לומר לליברטן שהכרחיות טבעית היא לא כפיה. הוא פותר את הבעיה כי גם בעולם דטרמיניסטי אפשר לתאר את הפועל ככזה שפועל מתוך מחשבותיו ורצונותיו (?).
טענות נגד פרנקפורט:
- במקרים שהוא מתאר לא נכון שאין חלופות אפשריות – נכון שבמציאות המעשה יעשה, אבל אם היה מחליט לא לבצע את המעשה – רוצה אחרת, המעשה היה נעשה – אך באופן אחר, עם התערבות של בלאק.
- בדוגמאות של ג'ונס ובלאק פרנקפורט מתחייב ל(אינ?)דטרמינזם. לא ניכנס לזה. הכיוון – איך בלאק יכול לנטר את המח של ג'ונס? יש תהליכים במח של ג'ונס שמתוכם אפשר להבין שבלאק החליט לא לרצוח. אם מניחים אינדטרמיניזם בלא לא יכול לבטל את מהלך המאורעות – בשביל זה הוא צריך להתערב כבר עכשיו. (ההנחה: פרנקפורט צריך להישען על הנחות שכולם מסכימים איתם, אם רק קומפטיביליסטים מקבלים את הדוגמא, אין לה כח שכנוע לגבי אינקומפטיביליסטי).
דנט – טיעון דומה לשל פרנקפורט – אחריות לא מניחה יכול אחרת.
דנט גם הוא קומפ.
דוגמא: מסופר על לותר הרפורמטור הגדול שכשאשר נשא את טענותיו על הממסד הקתולי אמר: "כאן אני עומד ואני לא יכול אחרת". אומר דנט – האם האמירה הזאת באה להסיר מעצמו אחריות? וודאי שלא! אדרבא, באמירה זו הוא מחזק את אחריותו. בהקשר שלנו המשמעות היא שהוא משוכנע באופן כל כך עמוק שהוא לא יכול אחרת – במרידתו הוא מבטא את העצמי האמיתי שלא.
כלומר – התביעה של יכול אחרת אינה רלוונטית לאחריות.
אפשר לומר על כך שלותר לא מתכוון, או שאפילו אם מתכוון הוא טועה – וכם יכול אחרת, אבל בפשטות הדברים דנט צודק.
אבחנה בין דוגמת דנט לדוגמאות פרנקפורט:
ייתרונות לדנט –
- דוגמא מהחיים ולא המצאה.
- דוגמא להכרחיות במציאות אקטואלית ולא תוכנית מגירה.
חסרונות של דנט (לעומת פרנקפורט) -
אפשר לחשוב שהסיבה שלותר אחראי נובעת מהעובדה שהאישיות שלו התעצבה בעבר מהחלטות חופשיות באמת. אחריות מוסרית, חופש ואוטונומיה בוודאי צריכות להישען על חלופה. לותר הביא את עצמו למצב שהוא לא יכול אחרת. כאשר לותר נעשה למה שהו נעשה הוא היה חופשי, ועיקר הנטל של החופש מונח על החלטות קודמות, מעצבות. (טעה של אריסטו, בהמשך).
בטענה של פרנקפורט אי אפשר להיתלות ביכול אחרת קודם, כי הוא לא היה מעולם. במובן זה, יש ייתרון לדוגמאות של פרנקפורט.
אליעזר: התחושה לגבי לותר היא שהוא כן אחראי כאן ועכשיו.
אריסטו (מתוך "האתיקה"):
אי ידיעה היא בסיס להסרת אחריות – למשל, אדיפוס – או בדוגמא כאן – השיכור. אומר אריסטו: כאן ראשיתו של המעשה היא באותו איש – הוא בחר להיות שיכור! ולכן אפשר להאשים אותו.
פרעה- אלוהים הכביד את ליבו יש פרשנות שפרעה היה כל כך מושרש בסרבנותוף שלא היה יכול לחזור בו. אריסטו מביא דוגמא מעין זו – אנחנו נעשים צדיקים ע"י מעשי צדיקות ואמיצים ע"י מעשי אומץ ורשעים וכו' – אדם אחראי על אופיו. אפשר להשתרש באופן בו אי אפשר לחזור אחורה. אבל אנחנו אחראים לכך שהשתרשנו בעניין מסויים מלכתחילה.
אדם זרק אבן – לא יכול להחזיר אותה, אשמתו – הוא זרק.
לפעמים אדם אחראי לכך שהוא לא יכול לשלוט במעשיו בזמן נתון.
לסיכום:
פרנקפורט – אחריות מוסרית מתיישבת עם דטרמיזם, כי היא חלה כל זמן שאדם מבטא את עצמו ללא כפיה, בלי קשר להאם הוא יכול אחרת.
המאמר השני של פרנקפורט:
מהי אישיות?
הגדרת ההגדרות חובה בפני עצמה.
פרנקפורט מעיר שהוא מדבר בהפשטה וסכמטיות.
הטענה:
הרבה ייצורים בטבע ניחנו ברציות. ייחוד האדם – עמדה רצונית לגבי רצונותיו. 2 חלקים לטענה:
- אדם רפליקטיבי לגבי מה שמניע אותו
- אדם לא רק חושב על עצמו, אלא יש לו רציה גם לגבי עצמו. היידיגר – "הוויה וזמן: ...הוויה היא מה שהינו "נושא" עבור כל יש כזה".
דוגמא למבט רפלקטיבי ומבטא עניין על כלכלת הרצונות שלי – הייתי רוצה להתרגש מדברים מסוימים ולא מאחרים.
Wanton – יצורים שאין להם מודעות, או שיש להם מודעות – אך אין להם עניין (חסר אחד או שתיים מהמרכיבים).
חשוב: לא נאמר כאן שום דבר על חופש הרצון, ואכן – להיות בעל אישיות לא אומר שום דבר לגבי חופש הרצון. נכון לומר שלהיות בעל אישיות זה תנאי לחופש רצון.
חופש רצון אנלוגי לחופש פעולה.
גאוני בפשטותו – הקבלה בין היחס של רצון מסדר ראשון לפעולה, ובים היחס של רון מסדר שני לרצון מסדר ראשון.
אדם שיש לו אישיות – כלומר: רצון מסדר שני, נהיה בעל חופש רצון כאשר רצונו אפקטיבי.
אם בעקבות רצונותי הרפליקטיביים אצליח לעצב את רצוני מחדש, אהיה בעל חופש רצון, כשם שאם רצונותי מהסדר הראשון יהיו אפקטיביים ויובילו לפעולה אהיה בעל חופש פעולה.
האם נהנים מרצון חופשי? מפעולה חופשית?
תלוי באדם ובכל מיני דברים. ההנאה משתי הדברים האלה גם לא תלויה אחד בשני.
יש תלות של חופש רצון באישיות, אבל לא להפך.
תיאוריה אלגנטית – כוללת הרבה מרכיבים שאנחנו מחפשים.
רמב"ם – בדומה לפרנקפורט – האדם ליבו ברשותו, יכול להטות אותו לטוב ולרע לפי רצונו.
לא מדובר על ביהביוריזם אלא על טוב ורע אמיתיים, שאפשר לשלוט בהם בכח הרצון (מסדר שני?).
אדם יכול לעבוד על עצמו ולהפוך להיות אדם חופשי.
לשיעורים הבאים: להבין מחדש את המאמר הראשון על אחריות לאור המאמר השני. האם הסיבוכים על חופש רצון נוגעים לאחריות? האם חופש רצון מניח יכול אחרת? (למרות שאחריות לא?) איפה פרנקפורט שונה מסארטר? (קומפ. לעומת אינקומפ.)
